‏הצגת רשומות עם תוויות ארצות הברית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ארצות הברית. הצג את כל הרשומות

יום שני, 3 בפברואר 2014

מתקפת מילים: עם שמואל שניידר על שמאל ועל ספרות באמריקה ובישראל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון בכ"ג בשבט תשע"ד, 24.1.2014

למי ייללו התנים, שואל שמואל שניידר בכותרת ספרו. כלומר למי צלצלו הפעמונים, השאלה הקלאסית שהתרבות האנגלית-אמריקנית מפנה לנמעניה (והתשובה: הם צלצלו לך) – שנשאלת פה בעיבוד לצַבּרית, לשפת ארצות התן העמוס-עוזיות שלנו. שניידר חי במקביל את שתי התרבויות הללו. גולֶה בעל כורחו בניו-יורק, מגדַל בבל שעל נהרות בבל. איש עברי המביט כה וכה אל ישראל ואל אמריקה, בעיניים של חוקר ספרות המכיר את שתיהן מבפנים; של מי ששחה גם פה גם שם במסלול הנגדי, הקר, הימני; של מי שראה כיצד הזעזועים המטלטלים את התרבות האחת מטלטלים לימים את השנייה.
לא ככה כותבים פה, פרופ' שניידר. לא בעזות המצח הדיסידנטית הזו. לא בצפצוף ארוך כל כך על משטרת המחשבות. 'למי ייללו התנים' (הוצאת כרמל) מכיל מסות חריפות ומפולפלות על מה שבין שמאל לימין בישראל, וגם בארצות הברית. הספרות, תחום התמחותו של שניידר, משמשת לו שם כר לאיתור תהליכי עומק. ישראל שהוא זוכר מבחרותו היא מדינה הנדרסת תחת סנדליו של השמאלן, הסוציאליסט, הבז למי שאינו כמוהו ובפרט אם הוא מזרחי, דתי או ניצול השואה. זו המציאות שהוא המשיך לחוות גם מן הגולה, במעקב צמוד אחרי עוז ויהושע, ידיעות אחרונות והארץ.
הוא לא עושה שם חשבון לא לתקינות הפוליטית ולא לכיתת היורים התקשורתית שהייתה מעמידה אותו אל הקיר לו היה ישראלי. כותב על הצדקנות המשיחית של השמאל הישראלי, ועל התמסרותו של השמאל האמריקני לסובייטים. על העבדות הרוחנית של הציונות הדתית לתנועת העבודה, ועל הצורך שהימין ישיב לשמאל במלחמת השמצות ולא בהרכנת ראש; על הצדק המסוים שהיה במניעיו של הסנאטור המושמץ מקארתי, ושבארצות הברית, להבדיל מישראל, כבר מכירים בו היום, ועל האנטישמיות השחורה בארצות הברית. שיקפצו לו.

יום שבת, 21 באפריל 2012

הפסח העשרים ושבעה


שׁוּם לַחַץ לֹא עוֹזֵר. לֹא לַחַץ וְלֹא פְּרֶשֶׁר.
לֹא הִתְכַּלּוּת גּוּפוֹ, לֹא הִתְעַלּוּת רוּחוֹ.
זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לִשְׁרִירוּת וָרֶשַׁע.
הַרְבֵּה יוֹתֵר נָמוּךְ. נָמוּךְ מִירִיחוֹ.

לֹא כַּעַס. לֹא נָקָם. לֹא טְרָאוּמָה מִמַּפֹּלֶת.
וְלֹא שֶׁהַמִּמְשָׁל קַפְּדָן וּמְרֻבָּע.
אָזְלוּ הַהֶסְבֵּרִים לַהִתְעַמְּרוּת בְּפּוֹלַרְד.
נוֹתַר אֶחָד:
הָאִישׁ בֶּן עֲרֻבָּה.

הָאִישׁ, פָּנָיו כִּקְלָף, מֻחְזָק כִּקְלַף מִקּוּחַ.
עַל קִיר הַסְּטֵייט דִּיפַּרְטְמֶנְט הוּא עָנוּד כִּפְרָס נוֹצֵץ.
אָמֶרִיקָה מִקִּיר לְקִיר גָּמְרָה אֶת הַוִּכּוּחַ;
כֻּלָּהּ צוֹעֶקֶת: שַׁחְרְרוּ. רַק הַמִּמְשָׁל חוֹצֵץ.
עִם קְלָף צָמוּד אֶל קִיר הַלֵּב, זָחוּחַ וּפָקוּחַ,
הוּא בָּז: הֵם צוֹעֲקִים? אָז תְּנוּ לָהֶם מוֹצֵץ.

צור ארליך
פורסם בעיתון מקור ראשון בכ' בניסן תשע"ב, 12.4.12

יום ראשון, 15 באפריל 2012

משחק מלחמה, איראן-ישראל: הכתבה המלאה


רגע ההכרעה מתקרב, ומתקפה ישראלית באיראן נראית ממשית מאי פעם. אבל מה הלאה? האם ייפלו טילים בתל-אביב, או רק קסאמים בפריפריה? האם אובמה יסכים לענות לשיחת טלפון מישראל? וכמה זמן תוכל דעת הקהל בארץ לעמוד מול תמונות של טייסים שבויים? פרויקט מיוחד של מקור ראשון, בהשתתפות מיטב המומחים והפרשנים, מנסה לענות על השאלות שיכריעו את גורלה של ישראל 

לקוראיי מן העתיד: הכתבה שלפניכם נכתבה ונתפרסמה כתרחיש עתידי דמיוני, חצי שנה לפני התאריכים הנקובים בה.
הכתבה התפרסמה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ' בניסן תשע"ב, 12.4.2012, עמודים 13-4, בכותרת "היום שאחרי והיום שאחריו". לקובץ פד"ף של הכתבה המעוצבת כפי שנדפסה הקליקו כאן.

משחק המלחמה, המדמה את התגלגלות האירועים לאחר תקיפה ישראלית באיראן, התקיים בבית מקור ראשון בג' בניסן תשע"ב, 26.3.2012. תרחיש הפתיחה נקבע בידי מערכת העיתון. הכתבה שלהלן היא עיבוד עלילתי של הדברים שנאמרו במשחק המלחמה. 
המשתתפים והתפקידים שגילמו:
פרופ' אפרים ענבר, ראש מכון בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן – ראש ממשלת ישראל
אלוף (מיל') איתן בן-אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר – חבר בכיר בפורום השמינייה
ישראל מימון, מזכיר הממשלה בעבר – חבר בפורום השמינייה ואחראי על העורף
שלושתם ייצגו את הדרג המדיני בישראל. יתר המשתתפים:
ד"ר אלדד פרדו, איראנולוג, האוניברסיטה העברית – המשטר באיראן
ד"ר מרדכי קידר, מזרחן, אוניברסיטת בר-אילן – הפלשתינים, חזבאללה ומדינות ערב
עפר שלח, עיתונאי, מעריב וערוץ 10 – נשיא ארצות הברית
עמית סגל, עיתונאי, ערוץ 2 ומקור ראשון – התקשורת בארץ ובעולם
אמנון לורד, עיתונאי, מקור ראשון – מַנחה המשחק
עיבד וכתב: צור ארליך 

הקצים כלו ב-15 באוקטובר 2012, כ"ט בתשרי תשע"ג. הקצים כלו, משמע כל הקצים כולם. ביום שני זה, יום שטוף זיו של אחרי החגים, ישראל הגיעה לנקודה שבה אם לא תפעל, פצצת האטום האיראנית היא עובדה מוגמרת, וישראל בדרך לא להיות עובדה, וכן להיות מוגמרת. קו הקץ, צומת ההכרעה, נקודת האל-חזור, סוף העולם – כל הקלישאות נכונות.
שלושה מקורות אמינים של המוסד באיראן, שאינם מכירים זה את זה, הודיעו ביומיים האחרונים באופן חד-משמעי: הרפובליקה האסלאמית מתחילה בהעברת ציוד צבאי אסטרטגי - מכשור להעשרת אורניום, מתקנים לייצור נשק גרעיני ואמצעי שיגור - לאתרים ממוגנים באזור קוֹם. עמוק באדמה, מחוץ להישג ידה האווירית הארוכה של ישראל. ב-15 באוקטובר הגיע אימות רביעי, מהמקור הבכיר ביותר שהיה לישראל במדינת עימות מרכזית מאז אשרף מרואן. קוֹק פרסי, כינו אותו בחיבה הקברניטים הבודדים של מערכת הביטחון שידעו על קיומו.

יום שלישי, 10 באפריל 2012

משחק מלחמה: ישראל תוקפת את מתקני הגרעין האיראניים

משחק המלחמה התקיים במערכת מקור ראשון, ודימה בעזרת מומחים ועיתונאים בכירים את האירועים אחרי מתקפה ישראלית באיראן בסתיו הקרוב.
בתכנון ובהפקה של המשחק, ובהכנת הקדימון שלפניכם, טרחו רבים וטובים. תפקידי היה לערוך את החומר ולעבדו לכדי כתבה עלילתית. הכתבה תופיע מחרתיים, בגיליון ערב שביעי של פסח של מקור ראשון. בלי לקרוא אותה לא תדעו מה קרה בסוף!

תוספת, 15.4: לכתבה המלאה לחצו כאן.


יום שישי, 23 בספטמבר 2011

ארץ המגבלות הבלתי אפשריות: מה למדה ארצות הברית בעשור שחלף מ-11 בספטמבר

ארצות הברית רוצה להילחם בטרור. מצד שני, בארצות הברית אסור להגיד בקול רם מיהם הטרוריסטים
מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי' באלול תשע"א, 9.9.2011, עמ' 12-16.

יום שישי, 25 ביוני 2010

מוחקת עצמי מצד לצד: עם רנה לי על כתיבה עברית באמריקה

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ט בסיוון תש"ע, 11.6.2010.

רק קרוב לסוף היא מסירה את משקפי השמש הגדולים שסככו עליה שעה ארוכה בבית הקפה הירושלמי המוצל, ושולפת את זוג העיניים שלה, שתי פיסות צלולות של שמֵי צהריים ישראליים. "שתי איגרות אוויר תכלכלות", כאמור בעניין אחר באחד משיריה האחרונים; שתי איגרות אוויר תכלכלות ששלחו אלינו, דרך כל העשורים שעברו בינתיים, הפנים הצעירות, הנאות להפליא, המתנוססות על גב ספרה הישן 'מסע אל רגע החסד'. כאלה הן עינינו: הן צולחות רעננות את כל שנותינו, "שבע השנים הטובות, ושבע השנים הרעות, וכל שאר השנים שהן ככה-ככה, ואותן שהן יותר ככה מאשר ככה", כלשונו של עוד אחד משיריה החדשים. ו"בלילה בלילה על מיטתי, בחשכת הגיגים על מיתתי" הן מקבלות גימ"לים, פטור מחרדת הכיליון, ולבדן ישנות שנת יופי. עכשיו הן נשלפות. שתיהן. רִנה לי, בת 78, מישירה מבט.


זה קורה כשאני אומר לה שהרבה מקוראינו יגידו לה בלבם: עם כל הכבוד לשירייך, ועם כל הכבוד למחקרייך הספרותיים על עגנון והזז, ועם כל היקר לביקורייך הרבים בישראל – ירדת מהארץ עם בעלך לפני ארבעה עשורים ואת מתגוררת בניו-יורק, ולזה קשה לנו להתייחס בסלחנות; מה יש לך לומר להגנתך?

"אני לא צריכה להצטדק על משהו", היא משיבה. "בעבודתי בארצות הברית, בהוראת הספרות העברית והלשון העברית באוניברסיטה העירונית של ניו-יורק, אני חושבת שעשיתי לא מעט למען הארץ ולמען העברית. יש הרבה תלמידים שחיבבתי עליהם את השפה, את הספרות, אולי אפילו השפעתי עליהם שיחשבו לבוא לארץ, כך שאני לא חושבת שמבחינה זו עשיתי פחות מאיזו אישה שיושבת פה בבתי קפה אבל גרה כאן. שירתי בצבא שנתיים, בעלי לחם במלחמת השחרור, נאלצנו לנסוע בגלל התנהגות לא כל כך יפה של חברה ישראלית שהותירה אותו מחוסר עבודה. נכון, יכולתי לחזור ארצה קודם, ולא עשיתי זאת. אני חוזרת לשיעורין, וזו בעיה, אבל בעיה שלי, הפסד שלי.

"אם אני צריכה להיענש, אז נענשתי בנושא הנכדים שיש לנו בארצות הברית. לא מצחיק. הם נהדרים, והם אוהבים אותנו ואנחנו אוהבים אותם, אבל באיזשהו מקום קורט הזרות שהם חשים כלפי הסבא והסבתא האלה, שאין להם בדיוק המבטא הנכון ובדיוק העולם שלהם – זה כואב מאוד. זה לא פשוט לעקור. אבל אני לא חושבת שעקרתי. אני חיה על אדמת העברית. אני מבינה גם את הביקורת. ואני מרגישה ענווה עמוקה בפני חברים שלי בארץ שילדיהם בצבא".

"לְפֶתַח כִּיסי כחטאת רובץ הדרכון", כתבה ד"ר רנה לי במחזור שיריה 'שירי ערער'. "מעמיד פני תם,/ כמו לא יידע כמה שהוא מוכתם". הוא מוכתם מרוב שהוא מוחתם, היא רומזת בלשון הכפָלים המאפיינת את שירתה, ודרכון, כנראה, הוא במקרים כאלה גם דרקון. וגם, בשיר 'ספר חיי', על חיי משוררת עברייה בגולה-מרצון: "בניו-יורק רבּתי,/ כאיזה טקסט עברי הווה ומתהווה,/ אני מושכת תו אל תו/ תיבה אל תיבה גוררת/ ותמיד במרוצה בכיוון ההפוך/ משאר המון-אדם/ השועטים עָטים מנגד (...) ספר-חיי הולך ונכתב/ מימין לשמאל ומשמאל לימין –/ אך פעמים יכֵּני פחד/ שבלי דעת, אט אט,/ הוא מוחק עצמו מצד אל צד/ ומשני הקצוות גם יחד".

- את חושבת שהחמצת הזדמנות להיות משוררת מרכזית מפני שאת אינך פה?

"אני לא יודעת. גם כשעוד גרתי פה לא הייתי נדחפנית, ולא שייכת לשום סיעה, ולא שיחקתי את המשחק של שמור לי ואשמור לך. לכן אני לא יכולה לומר מה היה לו נשארתי בארץ. כשאתה בוחר באפשרות אחת בחיים, האפשרויות האחרות יוצאות מהמשחק. אני מניחה שהיה יותר טוב לו נשארתי כאן מבחינת שמירה על קשר עם העברית החיה. זה כן".

- השירים שלך באנגלית באמת מוחקים את השירים בעברית, ולהפך, כמו שכתבת בשיר?

"החשש הזה נוגע יותר לחיים מאשר לשירים. את הנטייה שלי למשחק בשפה ולהשתעשעות במכמניה תראה גם בשיריי באנגלית. אבל בעברית אני יכולה ללכת למקורות העמוקים יותר, ושם לא. אני לא יכולה לומר באנגלית כל דבר שאני רוצה לומר בעברית, אבל אני יכולה למצוא לו צורה אחרת".


 רנה לי


מבחר מקיף מששת קובצי השירה העבריים של רנה לי, בתוספת שירים חדשים, הופיע עכשיו בהוצאת כרמל, בכותרת "...והים אנה ילך?". מהכותרת אפשר ללמוד הרבה על אופי שירתה. הנדיבות המופלגת בסימני הפיסוק ההבעתיים אופיינית למובָנות המופגנת של השירים: שפע סימני שאלה והסברים בגוף השיר, קצת יותר מדי. מי שמבקש שירה מהורהרת וגבוהה, אבל כזו שלא תשאיר אותו מבולבל ומפולבל, יכלך לו אצל רנה לי.

ועם זה, המילים "והים אנה ילך?" הן גם המשך מרומז לפסוק "כל הנחלים הולכים אל הים" – וגם זה אופייני: מתחת כל אבן שאתה הופך בשירים הפשוטים כביכול האלה, אתה מגלה מעיין, מקור קדום שהיא משלחת לכיוון חדש. כשמצטרף לכך משחק צלילים, החגיגה שלמה. אם אפשר לקרוא חגיגה לפתיחת השיר 'קינה לשאול': "בְּכֶינָה בָּנוֹת בְּכֶינָה/ אַל תִּשְׁאַלְנָה עוֹד לְשָׁאוּל –/ קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִינָה". לא מסובך, אבל בהחלט מומלץ להכיר קודם את קינת דוד ואת הפסוק "קשה כשאול קנאה", ולהצטייד באוזניים מחודדות.

לי הוא קיצור של ליפשיץ, שם נעוריה, שנולד לצורך חתימה על שיריה הראשונים. רשמית קוראים לה רינה קופמן, כשם משפחתו של בעלה אבשלום. היא בת ארבע יבשות: נולדה בפולין, גדלה בארץ, שהתה כמה שנים בניגריה ובקניה, ולבסוף התמקמה בארצות הברית, שם גם פנתה לראשונה ללימודי ספרות עברית.

השליטה המלאה ששיריה מפגינים בכל אוקטבות הפסנתר של המקורות היהודיים – לא רק התנ"ך אלא גם משנה, תלמוד ותפילה – מרמזת נכון לרקע האישי שלה: "גדלתי במשפחה מאוד מאוד יהודית. אמי לוטה הייתה שומרת מצוות. אבא היה בשלב מסוים בחייו דתי. אחר כך היה, במקום זה, צמחוני מאוד. עד שבא למסקנה שהצמחונות עשתה אותו שונא אדם, כי הוא הסתכל מלמעלה על כל אוכלי הבשר, אבל, כל הזמן, דתי או לא, הוא היה יהודי עד לשד עצמותיו. למד בקביעות גמרא, היה שומר את החגים, צם כמו אני לא יודעת מה".

- הצמחונות של אביך הובילה אותך לכתוב את 'עגנון והצמחונות'?

"לא. זה התחיל מהזמנה לכנס בהיברו יוניון קולג' על הקשר בין יצירתו של סופר לקורות חייו. אף פעם לא עסקתי בזה, כי תמיד, כמנהג החוקרים בני דורי, התייחסתי ליצירה עצמה. מה שנתן לי את הרעיון היה הסיפור 'כיסוי הדם' של עגנון, היצירה שבה הוא מדבר על השואה באופן החשוף ביותר, המתרחשת בחלקה במשחטה. כאן הזדקר לעיניי הקשר בין חיו לבין מה שמתבטא ביצירתו, שכן הוא היה צמחוני והרבה להתבטא בנושא הזה. מכאן התחלתי מחקר, שחשבתי שיהיה קטן, אבל הוא הלך והסתעף ונמשך לי עשר שנים".

- כי את מטפלת שם באשכול של דברים שמתקשרים לטעמך לצמחונות. ריסון באכילה לעומת זלילה, הרב קוק, מה שקראת לו 'צמחונות תורנית', תפיסת הגאולה אצל עגנון, היחס לבעלי חיים.

"נכון. כי ברגע שהתחלתי ללמוד את זה, דבר הוביל לדבר: נחשפתי להשפעה הרבה של הרב קוק, בעל 'חזון הצמחונות והשלום', על עגנון, לדרכו המיוחדת של עגנון בצמחונות, למעמד המיוחד של בעלי החיים בסיפורי עגנון, לקישור הסמוי שהוא עושה ב'שירה' בין אכילת בשר ותאוות בשרים, ועוד ועוד".

- ולחייך שלך הצמחונות קשורה?

"כשעבדתי על המחקר הזה, זה כמעט קרה. כי כשנחשפתי לחומרים, לתיאורים הספרותיים של השחיטה, התחלתי לקבל בחילה מזה. אבל יש לי מגבלות בריאות די רבות בנושא האוכל, ואם הייתי מוסיפה את המגבלה הזו זה היה עושה את חיי קשים ביותר. אז הכרחתי את עצמי לא להפוך לצמחונית. כך שאם יש לי זיקה ביוגרפית לצמחונות, זה רק דרך אבא.

"אבי היה מורה דגול. ישראל ליפשיץ. הוא לימד אותי מתמטיקה ופיזיקה בגימנסיה הרצליה. הוא היה רגיש לכבודם של מורים אחרים; אם היה רואה ביומן הכיתה שמישהו הסתלק מהשיעור שלפני השיעור שלו, נגיד שיעור ציור, הוא היה אומר – לא היית בשיעור ציור? לא תהיה גם במתמטיקה. פעם הוא ראה שלא הייתי בשיעור הקודם, הראשון. זה היה שיעור של מורה שלא הכניס מאחרים. אבא שלי אמר, 'ליפשיץ?! לא היית בשיעור הקודם!'. עניתי לו, אבא שלי לא העיר אותי בזמן. הוא כל כך צחק, לא היה יכול להמשיך את השיעור. שלוש שנים למדתי את המקצועות הריאליים עם אבי, ומבחינה מסוימת הוא היה יותר ספרותי מהמורה לספרות".

- בואי נלך להתחלה.

"נולדתי בפולין, בביאליסטוק. אבי היה ליטאי, אמי מגליציה. אתה יודע מה זה נישואים בין ליטוואק לגליציאנר? משהו סוער מאוד. בת שלוש, ב-1935, הביאו אותי ארצה. הוריי ידעו עברית עוד שם, אבל פה קשקשתי בפולנית בלי סוף. גדלתי בתל-אביב. שני הוריי היו מורים, והיה להם קשה למצוא עבודה. אמא שלי הייתה מורתי בכיתות א-ב בבית ספר 'עתיד', בית ספר באלנבי על יד שדרות רוטשילד שלא היה לו לא עתיד ולא עבר. משם הלכתי אחרי אבי, לאן שהוא לימד. הוא לימד כמה שנים בבית ספר של הייקים. למדתי שם כיתה ד', שהייתה הגרועה בכיתות שלי. אחר כך אבא התקבל להורות בגימנסיה הרצליה ולקח אותי איתו, ושם למדתי מה' עד הסוף.

בצבא הייתה בעתודה האקדמית; היא הגיעה לשירות עם תואר שני במשפטים, ושירתה כסגנית של מאיר שמגר שהיה קצין ייעוץ וחקיקה. תקופה עמוסה של מעבָר לחוק השיפוט הצבאי, אבל היה גם מעניין; עשינו פעם משפט מבוים לצורכי חינוך. הייתה בתקופה ההיא תופעה של מכות אלימות לטוראים, ועשינו משפט על פי הספר 'זעקת הקרב' של לאון יוריס. חיים טופול מלהקת הנח"ל גילם את אחד הנאשמים. הוא נורא הצחיק, אי אפשר היה לחקור אותו. הייתי השופטת, וזיכיתי את הנאשמים בכמה פרטים, כי אמרתי שבצבא יש הרבה דברים לא נורמליים, גיוס בנות למשל, אז האלימות היא פרי של מציאות לא נורמלית. טוב, זה לא היה מאורע חשוב בקריירה הספרותית שלי".

- הקריירה הספרותית הזו החלה כשנעשית משוררת?

"כן, עוד כשהייתי פצפונית ממש. הספר הראשון הופיע ב-60', כשהייתי בת 28, אבל עוד בתיכון פרסמתי שירים בעיתון 'במעלה'. עוד בתיכון. כך שהמעבר מעולם המשפט לעיסוק בספרות לא היה חד. פשוט אבא שלי היה יהודי מודרני מעשי, והוא אמר שהוא רוצה שלבת היחידה שלו יהיה מקצוע, ולכתוב שירים זה לא מקצוע – אז תלמדי משהו שתוכלי להתפרנס ממנו, ותכתבי שירים בלילה. למה בחרתי משפטים? כי רפואה לא היה בשבילי, הרי אפילו מתיאורים ספרותיים של דם אני כל כך נבהלת, גם מדעי הטבע לא, ואילו בתלמוד ¬– פעם זה היה מקצוע משמעותי גם בחינוך הממלכתי – הייתי חזקה, אז חשבתי שאולי זה מתאים. התקופה באוניברסיטה בירושלים הייתה נהדרת".

היא נישאה לאבשלום, מהנדס בניין. מדינת ישראל הייתה נשואה אז נישואים קצרים לאפריקה המתעוררת, ושלחה אליה מדריכים ומהנדסים לרוב, וכך קרה שהמשפטנית המשוררת יצאה בעקבות בעלה המהנדס לניגריה הנבנית. החוויה האפריקנית התחילה כבר בשדה התעופה. "כשנחתנו, בעלי לא היה לקבל אותי ואת בננו הבכור התינוק. ראיתי מבטי רחמים של אנשים מסביב. איכשהו מצאתי מישהו מהחברה שיוביל אותי לבית שלנו. שם התברר שהמברק על בואי הגיע שבוע אחריי. על התקופה שלנו בניגריה כתבתי ספר, 'אויבּו אויבּו'; פירוש המילה בשפה המקומית הוא 'מקולף'; כך כינו שם אנשים לבנים.

"בניגריה ילדתי את בני השני. לידה בתנאים די נוחים. הבעיה שם הייתה הקדחת. היה צריך לקחת תרופה יום יום. והילדים לפעמים לא בלעו אותה, אז הם קדחו. כמעט חזרתי כי הגדול היה מאוד חולה. אבל מעבר לזה היה נוח; הייתה שם קהילה ישראלית די גדולה, ואני לימדתי את הילדים שהיו בגימנסיה".

הם שבו לישראל לארבע שנים. "התחלנו להתבסס פה, ולבעלי היו המון הבטחות לעבודות, והכול נראה ורוד, ואז בא המיתון של 66' והרס את כל התקוות. בנקודה הזו חברת בת של מקורות הציעה לו לצאת לקניה, לבנות דרכים להובלת עלי תה מהמטעים לבית החרושת. באותו זמן כבר היה לנו תיק בשגרירות האמריקנית, כי בעלי תמיד חמד את הרעיון לעבוד באמריקה, ואילו אני מאוד לא רציתי; הייתי חולמת חלומות מבהילים על מדרגות נעות מגורדי שחקים אל התהום. לכן שמחתי מאוד על ההזדמנות של קֶניה, שזו עבודה מטעם חברה ישראלית.

"נסענו לקניה, וזה היה המקום הכי קרוב לגן עדן שהייתי בו בחיי. אחוזה גדולה, איילות בדרך, סנאים, אוויר נהדר, הר קניה בחלון. זו הייתה בשבילי התעוררות בלתי רגילה. אבל נוצר מתח אישי בין בעלי למנהל חדש שהגיע לשם, ונאלצנו לשבור את החוזה באמצע. לא היה לאן לחזור, כי הדירה הייתה מושכרת, היה אמצע שנת הלימודים, עבודה לא הייתה – ונסענו לאמריקה. חשבתי שניסע לשנתיים, ובינתיים חלפו ארבעים וכמה שנים. כמו הבדיחה על האיש שאמרו לו לשבת ואמר אני לא רוצה, בפעם האחרונה שאמרו לי לשבת ישבתי בבית סוהר 18 שנה.

"אז אני לא אגיד שאני מתחרטת על הכול. הרי לו באמת רציתי יכולתי אלף פעמים לחזור. אלא שאיכשהו נהייתי מעורבת בחיים שם. למדתי, הילדים גדלו והתחתנו שם, וכשאתה מגיע לחשוב אתה כבר שם. איפה אני מרגישה יותר בבית? אני חושבת שבתל-אביב. יש לי שירים שמבטאים את זה. וזה אמיתי, לא התחזות. בייחוד למי שהשפה כל כך חשובה לו".

- עד שפרשת לגמלאות לימדת ספרות עברית באוניברסיטה העירונית של ניו-יורק. מיהם הסטודנטים שבאים היום ללמוד ספרות עברית באמריקה? יהודים?

"תלוי. היו לי קורסים שהספרות העברית נקראת בהם בתרגום אנגלי, ואליהם באו גם הרבה סטודנטים לא יהודים. אבל הקורסים של קריאה בספרות עברית במקור – היה לי קורס על עגנון, וקורס על ביאליק, ועוד, וגם קורסים בלשון עברית – בהם רוב התלמידים היו כנראה יהודים".

- יש לך חברים דוברי עברית שם?

"כמעט ולא, מאז סגירת 'ההסתדרות העברית', הארגון שפעל בארצות הברית לקידום התרבות בשפה העברית. היום, הצד החברתי העברי קיים בשבילי כמעט רק בביקורים בארץ. בשבילי הארץ היא קודם כול אנשים. כשבאתי לאמריקה היה עיתון 'הדואר', ביטאון ההסתדרות העברית של אמריקה. אני לא יודעת אם רבים קראו אותו, אבל רבים חתמו עליו. היה גרעין של שוחרי עברית. 'הדואר' היה שבועון, אחר כך דו-שבועון, אחר כך ירחון, אתה מכיר איך דברים מזדלזלים. לפני כמה שנים הוא שבק חיים. הייתי חברת המערכת, ובכל הישיבות דיברו על התקציב, כמה שאין. לַכול יש תקציב ליהודי אמריקה, אבל לא לעברית. כל כך התאכזבתי".

התרבות העברית שגשגה בארצות הברית בראשית המאה הקודמת, ולרגע היסטורי אחד ניו-יורק הייתה מרכז של ספרות עברית. פרופ' נורית גוברין בוחנת את סיפורו של המרכז הזה במאמר המופיע בספרה 'כתיבת הארץ'. עד שנות העשרים המוקדמות, היא כותבת, נראה המרכז האמריקני כיורשו של זה שבמזרח אירופה, וכגדול יותר מהמרכז הספרותי שהתפתח בארץ ישראל. אלא שארצות הברית התגלתה במהירות כלא יותר ממקום גלותן האחרון, המידלדל כקודמיו, של הספרות העברית והלשון העברית, וארץ ישראל נעשתה הזירה המרכזית היחידה שלהן. היוצרים התמעטו, שכן הדור הראשון של סופרי העברית בארצות הברית לא הצליח להעביר את האנרגיות לבאים אחריו. וגם קהלם התכרסם, שכן הלשון העברית נותרה במעמד של לשון-ספרות לכל היותר, ובדרך כלל לשון לענייני קודש בלבד.

גם כשהמרכז היה בשיאו, כותבת גוברין, הוא פעל בתוך סביבה שהלשון העברית אינה מדוברת בה, ודינה של העברית שלו נחרץ להיות קפואה ומיושנת. זה הפך אפילו לאידיאולוגיה: "שירתם של המודרניסטים בארץ ישראל", היא כותבת, עוררה "את התנגדותם של המשמרים בארצות הברית, שראו את עצמם כשומרים על טהרת הלשון וספרותה, ואילו את חבריהם בארץ ישראל כמחלליה". מנגד, סופרים ארצישראלים מצאו עצמם מפצירים בסופרי אמריקה להתנער מסיפורי העיירה המזרח-אירופית ומהשירים הרומנטיים המסורתיים שהם הוסיפו לכתוב, ולהתחיל לכתוב על נושאים אמריקניים. הקריאה אכן הניבה פירות, בדמות פואמות מחיי האינדיאנים והכושים, למשל. אולם לא היה לזה המשך. כמה מהבולטים במשוררים העברים בארצות הברית, כגון שמעון הלקין, ראובן אבינעם, ישראל אפרת ואברהם רגלסון, עלו ארצה. כיום, סופרים הכותבים עברית בארצות הברית הם ברובם המכריע ישראלים, הפועלים בתוך ההקשר הספרותי הישראלי וספריהם נדפסים בארץ.

"את הלקין הכרתי בארץ", מספרת לי רנה לי. "גם את ראובן אבינעם, שעלה ארצה ועבד עם אבא שלי. הוא שכל כאן את בנו נעם במלחמת העצמאות, ובנו השני היה איתי בכיתה אחת – ועכשיו גם הוא איננו. בכל פעם שאני באה ארצה חסרים עוד. זה קשה. זו תקופת החיים שהגעתי אליה. החיים מאוד מצטמצמים. יש לי ידידים שכבר לא מתפקדים. יש לי ידידה שהיא כמו אחות לי, והיא צמח. אפשר להשתגע. זה כואב".

אכן, כמו לעובדַת חייה בחו"ל, גם אל ההזדקנות היא מישירה מבט. היא כותבת כמה שירים על זוג קשישים, ש"מכל מקום נחלו על המוות ניצחון אחד: כבר לא יוכל לקחתם צעירים". ובהמשך: "זה לא שהזִקנה קפצה עליהם,/ כפי שאומרים;/ הן הזִקנה זקֵנה מכדי לקפוץ./ אדרבה, אט אט פסעה/ כבוססת בבוץ, ברגליים נפוחות/ ובנעליים אורתופדיות שטוחות". בשיר אחר, 'על קֹצֶר: מעין דיוקן עצמי', היא כותבת כי "על קוצר ידי עכשיו נוסף גם קוצר נשימה", ואומרת עוד – "אני אישה גבוהה/ (אף כי שיעור קומתה שנוי במחלוקת)". השיר שאחריו מספר בגוף שלישי על "אישה גבוהה", כנראה אותה אישה גבוהה מהשיר הקודם, שסוקרת את גופה השוקע, למשל את לבה "שיָדע לשעוט משמחה,/ שר וצחק ובכה,/ כשהגיש את עצמו למנחה –/ טרם נִדְחָה".

"האנרגיה שלי היום כבר לא חסרת גבולות כמו שהייתה", היא אומרת, "אז אני משתדלת להתמקד בכמה פרויקטים. אני זוממת ספר שירה באנגלית. אני גם עובדת על ספר על החיים בקניה, כמו 'אויבּו אויבו' שכתבתי על ניגריה אבל אחר. קראתי לו 'אתמול היום ומחר'; שזה שם של שיח שהיה לנו בגינה בקניה, שהפרחים שלו משנים את צבעם – תחילה לבנים, אחר כך סגלגלים-כחלחלים, ולבסוף סגול כהה – ובכל נקודת זמן פורחים בו פרחים בשלושת הצבעים. בלשון השוק היו קוראים לזה יסטרדיי-טודיי-טומורו. כשאתה מריח את השיח הזה כל הריחות נשאבים ביחד. היו שם גם חוויות מסוג אחר כמובן".

- בשירים שלך אי אפשר לראות שהיית באפריקה ושזה השפיע עלייך.

"נכון. לא חשבתי על זה אף פעם. כי אפריקה השפיעה עליי מאוד. היא עוררה בי יצירתיות, אבל כנראה רק את היצירתיות הפרוזאית. היא עוררה בי הרבה דברים בכלל. בייחוד התקופה של הפחות משנה בקניה נחקקה בי. אבל אני לא רוצה לחזור לשם לבקר, כי אני יודעת שזה נהיה איום. ראיתי תמונה של העיירה שהיינו בה, וזה נראה נורא שם עכשיו. התקדמות טכנולוגית כביכול, שבעצם היא אכולת שחיתות".

- גם להתפתחויות בשירה הישראלית הייתה השפעה לא גדולה במיוחד על הכתיבה שלך.

"היה אחד בירושלים שהיה עושה מנורות ואהילים. מָאייר שמו. כשהייתי נכנסתי לְבית וראיתי אהיל ידעתי אם הוא שלו; הייתה לו טביעת אצבע. פעם, כשהייתי בחנות שלו, נכנסה אישה, ראתה משהו בסגנון עתיק עם מעין כוסות רוח מנחושת, ושאלה אותו, תגיד לי, זה מודרני? הוא ענה לה – גברתי, אני לא יודע מה מודרני. אני יודע מה יפה".

יום שני, 31 במאי 2010

שכרו של מי שמציית לאמריקנים

דרישות שלום


1995, אוסלו ב.

אַרְצוֹת הַבְּרִית שׁוֹלַחַת שְׁתֵּי דְּרִישׁוֹת:
לְיִשְׂרָאֵל – לֹא לְהִתְנַחֲלֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת;
וְלָרָשׁוּת הַפָּלֶשְׂתִּינִית, גִּיסָתָהּ –
דְּרִישָׁה לְהַפְסָקַת הַהֲסָתָה.


1998, הר חומה.

אַרְצוֹת הַבְּרִית שׁוּב מַכְתִּיבָה דְּרִישׁוֹת.
לְיִשְׂרָאֵל – לֹא לִשְׁכוּנוֹת חֲדָשׁוֹת;
וְלָרָשׁוּת – אֶת מָה שֶׁלֹּא עָשְׂתָה,
כְּלוֹמַר שֶׁתֶּחֱדַּל מֵהֲסָתָה.


2000, קמפ-דיוויד.

אַרְצוֹת הַבְּרִית, זְקוּפָה כְּדוֹן-קִישׁוֹט,
מוֹסֶרֶת לַצְּדָדִים אֶת הַדְּרִישׁוֹת:
שֶׁיִּשְׂרָאֵל תַּכִּיר בִּתְבוּסָתָהּ;
שֶׁהָרָשׁוּת תֶּחְדָּל מֵהֲסָתָה.


2003, מפת הדרכים.

אַרְצוֹת הַבְּרִית פֵּרְטָה מְפֹרָשׁוֹת
בִּפְנֵי שְׁנֵי הַנִּצִּים אֶת הַדְּרִישׁוֹת:
מִיִּשְׂרָאֵל – שִׁחְרוּר רוֹצְחִים בִּסְטַייל.
מֵהָרָשׁוּת – סִיּוּם הַהֲסָתָה.


2005, קונדי שרת החוץ.

אַרְצוֹת הַבְּרִית הֶחְלִיטָה לְהַקְשׁוֹת:
שָׁרוֹן נִדְרָשׁ לְגֶ'סְטוֹת חֲדָשׁוֹת.
וְהָרָשׁוּת הַפַּעַם, מִן הַסְּתָם,
נִדְרֶשֶׁת לַחֲדֹל מֵהֲסָתָה.


2007, אנפוליס.

וְשׁוּב יֵשׁ לְאַרְצוֹת הַבְּרִית דְּרִישׁוֹת
שֶׁכֵּן הִיא לֹא תּוּכַל לְהַחֲשׁוֹת
עַד יִשְׂרָאֵל תָּקִים אֶת חֲמָאסְטָן
וְהָרָשׁוּת תֶּחְדָּל מֵהֲסָתָה.


2009, אובמה מושבע.

אַרְצוֹת הַבְּרִית שׁוֹלֶפֶת אֶת הַשּׁוֹט
וּמִתְקַדֶּמֶת שׁוּב עִם הַדְּרִישׁוֹת:
שׁוּם בַּיִת בַּשְּׁטָחִים עַד בּוֹא הַסְּתָו;
וְהָרָשׁוּת תֶּחְדָּל מֵהֲסָתָה.


2010, אובמה עצבני.

אַרְצוֹת הַבְּרִית, סוּרְפְּרַייז, שׁוּב עִם דְּרִישׁוֹת:
עַל יִשְׂרָאֵל לָרֶדֶת מֵהַשֹּׁד
וְלֹא לִבְנוֹת מִזְרָחָה לַסָּטָף;
עַל הָרָשׁוּת לַחְדֹּל מֵהֲסָתָה.




כְּדַאי, עַל שׁוּם כָּל זֹאת, לָעִיר שֶׁל מַעְלָה
לִלְמֹד קְצָת מֵחָכְמַת הָעִיר רַמְאַללָה.
לִלְמֹד שֶׁכָּאן כָּל הַקִּיּוּם כֻּלּוֹ
עוֹמֵד עַל צֶמֶד אוֹתִיּוֹת: עַל לֹא.

 צור ארליך

הופיע בעיתון מקור ראשון בהופיע בא' בסיוון תש"ע, 14.5.2010






יום ראשון, 17 בינואר 2010

מתחילים להתגעגע: מורשתו של ג'ורג' וו' בוש

הכתבה פורסמה לפני שנה בדיוק, לרגל השבעתו של ברק אובמה לנשיא. האם התחזיות שהועלו בה מתחילות להתממש?
מאת צור ארליך. הופיע במקור ראשון, במוסף דיוקן, בכ' בטבת תשס"ט, 16.1.2009
ג'ורג' ולורה בוש ודיק צ'ייני טסים במסוק. צ'ייני אומר: "אם אזרוק מהחלון שטר של מאה דולר, אגרום לאדם אחד להיות מאושר". לורה עונה: "אולי נזרוק עשרה שטרות של עשרה דולרים, ונגרום לעשרה אנשים להיות מאושרים". בוש מציע: "בואו נזרוק מאה שטרות של דולר אחד, ומאה אנשים יהיו מאושרים". הטייס שומע וממלמל: "הכי פשוט לזרוק מהחלון את שלושתכם. מיליארדי אנשים יהיו מאושרים". (הבדיחה הנפוצה ביותר באתרי בדיחות בוש)
הנשיא האמריקני היוצא שבר את השיא השלילי שקבע הנשיא ריצ'רד ניקסון, והגיע השנה בסקר סי-אן-אן ל-71 אחוזי אי-אהדה בארצו שלו. במרוץ האחרון לבית הלבן ידע בוש שמוטב שלא יסייע בפומבי לג'ון מקיין, כי הדבר רק יזיק לו. עוד הרבה יותר מכך שנוא ג'ורג' ווקר בוש בעולם המוסלמי, שבחודש האחרון רוכש בהמוניו נעליים, וכן בשאר חלקי עולם, בייחוד דרום אמריקה ומערב אירופה, שרווחת בהם האמונה שמתקפת 11 בספטמבר אורגנה בידי הסי-איי-איי או המוסד. גם בישראל, אף שאריאל שרון הכריז על בוש כנשיא הידידותי ביותר כלפיה אי פעם, מקובל לתפוס אותו כמשהו שבין בדיחה גרועה לקטסטרופה.
הנימוקים ידועים. קודם כול, הוא טיפש. הרי ככה אומרות כל הבדיחות. ויש לו טעויות באנגלית. והוא פשטני מאוד, הוא רואה את העולם בשחור ולבן: הוא קאובוי. הוא מאמין בהפעלת כוח, מה שאינו מאהיב אותו במיוחד על העולם. וכן, רשימה חלקית של עוונותיו וכשליו: הניסיון לכפות דמוקרטיזציה על ארצות שאין לתושביהן עניין בכך. התרמית בדבר מציאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק, שבעזרתה הצליח להוביל את האומה ובנות בריתה למלחמה. המלחמה בעיראק עצמה, שהכניסה את הצבא האמריקני, לאחר ניצחון צבאי מהיר, להתבוססות במלחמת אזרחים עקובה מדם. קשריו עם חברות הנפט, ומכאן – עם סעודיה, פטרונית הטרור, ועם מזהמי הסביבה. ההסתלקות מאמנת קיוטו להאטת התחממות כדור הארץ. שערוריות ההתעללות בעצירי אל-קאעידה במחנה המעצר גואנטנמו. המשבר הכלכלי שפרץ השנה, אף שדגירתו עוד בימי קלינטון. ההשתהות של בוש בחופשה בימיה הראשונים של הסופה רבת ההרס קתרינה. ירידת קרנה של ארצות הברית בעולם. והעובדה המביכה שבן-לאדן, אחרי הכול, בחיים.
האם נגזר הדין על דימויו של בוש? וחשוב מכך: האם נקבר סופית כל מה שהוא מייצג, ובכלל זה המלחמה חסרת הפשרות בטרור האיסלאמי בשם המערב, הדמוקרטיה והחופש? גזר הדין של הנשיא היוצא נראה כמעט אבוד, אבל השופטת היא ההיסטוריה, וגזר הדין שלה מתחדש בכל שעה ושעה. כפי שכתב נתן אלתרמן, המצוטט במוסף זה הרבה לאחרונה, "יש חיי שעה למחסה, אך אין רגע שאינו שופט". וכיוון שכך, החוגים האידיאולוגיים המצדדים בבוש – הניצים בארצות הברית ובשאר העולם החופשי – משיבים מלחמה לטיהור שמו. לקראת תום כהונתו, ביום שלישי הקרוב, מתרבים בעיתונות הפרו-שמרנית באמריקה ובבריטניה המאמרים הקוראים להעריך אותה מחדש. מהשבוע הבא, כשנשיאות בוש תהיה נחלת ההיסטוריה, המאבק צפוי להתרחב. החלופה שאובמה מייצג תצטרך להוכיח את עצמה, ואילו בעלי התפקידים בממשל בוש לא יהיו כפותים לכללי השירות הציבורי וישחררו את חרצובות מרֵרתם.
"רוב מקורביו של בוש יתחילו לדבר כשיסיימו את תפקידם", אומר דיוויד וורמסר, שהיה עוזרו של השגריר באו"ם ג'ון בולטון ולאחר מכן יועצו של סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני לענייני המזרח התיכון. "גם אני – שעזבתי את תפקידי כבר לפני שנה, כשראיתי שהממשל התעייף – אתחיל לדבר רק בשבוע הבא על מה שהיה בתוך הממשל. מי שדיבר עד כה הוא בעיקר המתנגדים. אנשי המפלגה הדמוקרטית, אבל גם רפובליקנים מהזרם ה'ריאליסטי', אנשים מהכיוון של בוש האב. חלקם הדליפו מתוך הממשל, ולאחרים, שלא היו בממשל, היו הרבה חברים בפנים שהדליפו. אז את הגרסה שלהם כבר מכירים בציבור, ואת שלנו עדיין לא".
אתה צופה שתדמיתו של בוש תשתנה?
"כן. גם בגלל שנתחיל לדבר, וגם בגלל המציאות. אנשים יבינו שהבעיות בעולם נמשכות ולא אנחנו גרמנו להן. איראן ממשיכה להיות איראן ואל-קאעידה ממשיכה להיות אל-קאעידה. הם גם יגלו שדיפלומטיה אינה יכולה לפתור סכסוכים אם הצד השני אינו מעוניין בפתרון. לגבי המזרח התיכון הם יאשימו את ישראל שאינה מוותרת מספיק, אבל זה לא יעזור להם לגבי צפון קוריאה. הממשל החדש ייתקל באותן בעיות שאנו נתקלנו בהן, רק במחיר גבוה יותר".

*
בוש מגיע לבגדאד, לשיחות עם סדאם חוסיין. במסעד הכורסה של סדאם יש שלושה כפתורים אדומים. בוש שואל: "אתה מוכן להתפרק מהנשק הכימי?" סדאם לוחץ על כפתור, וזרוע מכאנית קופצת מהכורסה וסוטרת לבוש. בוש בולע את הרוק ושואל שוב. סדאם לוחץ על כפתור שני, ורגל מכאנית בועטת באחוריו של בוש. בפעם השלישית מקבל בוש אגרוף רובוטי באזור קדמי רגיש. הפגישה הבאה נערכת בחדר הסגלגל בבית הלבן. בוש מצויד בכורסה דומה, גם השיחה עולה על אותם שרטונים, אך סדאם נוכח לרווחתו שדבר אינו קורה לו כשבוש לוחץ על הכפתורים האדומים. "טוב", הוא שואל אחרי הלחיצה השלישית, "הפגישה הבאה בבגדאד?" – "בגדאד?" מחזיר בוש, "היתה עיר כזו?" (עוד בדיחה אמריקנית נפוצה)
"שבע שנים מאז 11 בספטמבר 2001 בלי פיגוע כלשהו על אדמת ארצות הברית זה נס, אפילו אם הדמוקרטים מעמידים פנים שזו דרך הטבע", כתב לאחרונה אייב גרינוולד, מעורכי כתב העת היהודי הניאו-שמרני 'קומנטארי'. "זו תוצאה של יוזמות חכמות ושימוש נבון בכוח צבאי, אפילו אם מבקריו של בוש רואים בכך עניין של מזל. מזל זה לא עלה בגורלן של בריטניה, ספרד, רוסיה, סין, אינדונזיה, הודו וטורקיה – ומעובדה זו רגילים להתעלם אלו המדברים על 'הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארצות הברית'".
גרינוולד כותב שמאז 2001 סוכלו עשרות פיגועים מתוכננים באמריקה ובאירופה, ושבארצות האיסלאם צנחה התמיכה בטרור. "גם אם נכונה הטענה שהמצוד אחר בן-לאדן נזנח בגלל עיראק", הוא כותב, "הריגת איש אחד שהפך לעכבר מנהרות המתמחה בדיבורים חשובה פחות מההישג של חיסול אלפי חיילי אל-קאעידה בעיראק".
אומרים, הוא מוסיף, שיש לקונן על אובדן אהדת העולם שהנשיא זלזל בה ברוב טיפשותו, אבל "אם אהדת העולם פירושה האינטרס המוסרי של העולם החופשי לראות את אמריקה נשארת השחקן החזק בעולם, בוש סיפק אותה באופן בלתי רגיל. ב-2001 שלטו במדינות החשובות באירופה מנהיגים אנטי-אמריקניים במיוחד. שיראק התעניין במחיר הנפט יותר מאשר במחיר החירות, ושרדר השתמש באנטי-אמריקניוּת כדי לגבש תמיכה ציבורית בו... כעת, למרבה השמחה, אנו שולטים בעיראק, ואילו בגרמניה ובצרפת שולטים לא ממשיכיהם של שרדר ושיראק, אלא מנהיגים פרו-אמריקנים".
הקלפים החזקים שמציגים מצדדי בוש בעיתונות הם שחרור עשרות מיליוני אנשים בעיראק ובאפגניסטן ממשטרי עריצות דכאניים; הרתעת המשטרים הערביים והאיסלאמיים מתמיכה גלויה בטרור – כשהמקרים הבולטים הם פקיסטן, סעודיה ולוב; הכרזת המלחמה הגלויה בטרור, והדרישה מכל מדינות העולם להכריע אם הן עם הטרור או עם אמריקה; והעובדה ש-11 בספטמבר נותר אירוע חד-פעמי בהיקפו.
"יש לזכור ש-11 בספטמבר נועד להיות יום הפתיחה של ג'יהאד גלובלי", כתב ברוח זו אדוארד לוטווק בכתב העת 'פרוספקט'. "אמורים היו להיות גם 12, 13 ו-14 בספטמבר, וכן הלאה. הפיגוע נועד לתת השראה לאלפי צעירים מוסלמים לרוץ למסגדים ולהתנדב לג'יהאד" – אולם נחישותו של בוש, הלחץ המיידי על ממשלות העולם המוסלמי, והרס בסיסי אל-קאעידה באפגניסטן שבועות מעטים לאחר הפיגוע עצרו זאת. לוטווק אף מצייר את בוש – דווקא אותו, הנץ הטורף – כגדול מפרקי הגרעין והנשק להשמדה המונית. על ידי לחץ ואיומים, ולא הידברות, הוא קטע את מרוץ ההתחמשות של סדאם, שכבר צבר ניסיון בהפעלת נשק כימי; גרם ללוב להתפרק מנשקה הבלתי קונוונציונלי; תמך בישראל שהרסה את מתקני הגרעין הסוריים; והוריד את צפון קוריאה מהמסלול הגרעיני.
איראן נותרת כנקודה שחורה ברשימה, אך יש שטוענים להישגים גם כאן. ניל גרדינר, מנהל המרכז לחירות על שם מרגרט תאצ'ר במכון הריטג' בוושינגטון, כותב ב'דיילי טלגרף' הלונדוני שגורלם של סדאם חוסיין ומשטרו הוא אזהרה ברורה לאיראן. "ההחלטה לפלוש לעיראק עשויה להתברר כמצוינת", הוא כותב. "נולדה הדמוקרטיה האמיתית הראשונה במזרח התיכון מחוץ לישראל. ניצחון זה עוד ייזכר כנקודת מפנה במלחמה באל-קאעידה. הארגון איבד בעיראק לוחמים רבים ובהם מנהיגים כאבו-מוסעב א-זרקאווי". אחרים נוטים להבחין בין הדשדוש המדמם בעיראק בשנים הראשונות לאחר המלחמה, שנבע מהיעדר תכנון של היום שאחרי, לבין ההסדרה היחסית של המצב מאז החל תגבור הכוחות האמריקניים באיראן ב-2006 – צעד נועז שהיה בניגוד גמור לרוח הזמן ולאינטואיציה, אך לכל הדעות הצליח.
לדעתם של שני חוקרים בריטים, טימותי לינץ' ורוברט סינג, ההישג של בוש היה הכרה במציאות החדשה של העימות בין הג'יהאד והמערב, ובעיקר, ככל שזה יישמע מוזר, השגת קונסנזוס פנימי באמריקה. ספרם של השניים שהופיע השנה, 'להגנת ההמשכיות במדיניות החוץ האמריקנית', הוא מהסנוניות הראשונות של גל הספרים בזכות בוש הצפויים להתפרסם בקרוב. "בשתי המפלגות הגדולות מכירים בחומרת האיום, מסכימים שארצות הברית צריכה להמשיך להיות מעצמה בינלאומית, תומכים באופן כללי במלחמה בטרור גם אם לא במלחמה בעיראק, ומכירים בכך שבמדיניות האמריקנית יש מקום מכריע לערכים" – כותב בסקירתו על הספר ב'קומנטארי' ג'ושוע מורבצ'יק, פרופסור ליחסים בינלאומיים ב'מכון לפוליטיקה עולמית' בוושינגטון.
"אני חושב שההיסטוריה תעריך את בוש על שמנע התקפה נוספת על ארצות הברית", אומר מורבצ'יק. "נראה שבמבט לאחור גם עיראק תיחשב הצלחה. בוש גם תרם תרומה חשובה בשינוי העמדה המקובלת שעלינו לקבל את המזרח התיכון כפי שהוא. לעומת זאת, כישלונו מול איראן עלול לערער את כל הישגיו".
עד כמה חשוב, לא רק למען בוש עצמו אלא גם למען המלחמה בטרור, שבוש ייזכר אחרת מכפי שהוא נתפס כיום?
"הייתי מסתכל על כך הפוך. עתידה של המלחמה בטרור ישפיע על הדרך שבה בוש ייזכר".
האם יש לשפוט נשיא על פי מדיניות החוץ שלו, או גם על פי מדיניות פנים וכלכלה?
"ענייני חוץ הם תמיד המדד לשיפוט נשיא אמריקני. ראשית, הם הדבר החשוב ביותר, ושנית, הם נתונים להשפעה נשיאותית יותר מנושאים אחרים. נשיאים יכולים לדמיין שהם משפיעים על הכלכלה, אבל זה נשאר דמיון".

*
בוש וצ'ייני צופים בחדשות הטלוויזיה של שש בערב. משודרת כתבה על אדם המאיים לקפוץ מהגג. "בוא נתערב", מציע צ'ייני, "שהוא יקפוץ". האיש קופץ. בוש מוציא מארנקו את דמי ההתערבות, אך צ'ייני אומר, "עזוב, ראיתי את הכתבה הזו כבר בחדשות של שלוש, ולכן ידעתי איך זה ייגמר". בוש מתעקש: "גם אני ראיתי את זה בשלוש, אבל דווקא משום כך חשבתי שהוא לא יעשה את השטות הזאת שוב". (בדיחה שהדמוקרטים אוהבים)
טיפש – או אולי באמת מאמין עיקש מדי בתבונתם של בני אדם? ביל סאמון, כתב ה'וושינגטון אקזמיינר' בבית הלבן ופרשן ברשת פוקס, הוא האיילה חסון של בוש. השלישי בסדרת ספריו האוהדים על תולדות כהונתו של בוש נקרא 'הנשיא האוונגליסט: מאבקו של ג'ורג' בוש להפיץ דמוקרטיה מוסרית בעולם'. "אוונגליסט", הסביר סאמון בראיון לג'יימי גלזוב מהפרונט פייג' מגזין, "גם בהשתייכותו הדתית, אבל גם במובן של נלהב, בטוח בצדקתו ודבק בדרכו למרות הצונאמי היומיומי של תקשורת שלילית. הוא למד לקח מפרשת הבטחת הכזב של אביו שלא יהיו מיסים נוספים. הלקח: לא לסטות ממה שחשוב לך לטובת סקרי פופולריות.
סאמון מונה ארבעה הישגים עיקריים של בוש. שחרור תושבי עיראק ואפגניסטן; השגת איזון בין השמרנים לליברלים בבית המשפט העליון; פריסת המערכת נגד הטילים בצ'כיה ובפולין; וקיצוצים חסרי תקדים במיסים. עוד הישגים של בוש הנמנים בכתבות עיתונאיות אחרות הם רפורמות בחינוך ובמשק התרופות, הרחבת נאט"ו, והמדיניות הגמישה שהנהיג כלפי מהגרים לא חוקיים מאמריקה הלטינית למורת רוחם של רוב הרפובליקנים.
מסכם החוקר הניאו-שמרני ד"ר מייקל לֶדין, איש 'המוסד להגנת הדמוקרטיות' ומעורכי ה'נשיונל רביו': "בוש ייזכר לטוב בשל מדיניות ה'תגבור' בעיראק, ולרע בשל האסטרטגיה הכושלת עד אז. הוא ייזכר לטוב בשל מדיניותו המצוינת באפריקה, ובפרט המיזם עתיר התקציבים למלחמה באיידס – ולרע בשל המשבר הכלכלי. ויכוח ממושך לכאן ולכאן יהיה על הטיפול ב'שבויי המלחמה' בגואנטנמו ועל ה'עינויים'".
לדין, מומחה לפשיזם ולטרור שהואשם בתקשורת האמריקנית שהיה מעורב בזיוף של הוכחות לכך שסדאם ניסה לקנות אורניום באפריקה, מבקר מימין את הדרך שבה בוש נלחם בטרור. "ממשל בוש האמין כנראה שנוכל להילחם באדוני הטרור מדינה אחר מדינה, ולא הבין שברגע שנציג רגלנו באפגניסטן או בעיראק, המדינות האחרות, בעיקר סוריה ואיראן, ייכנסו גם הן לשם ותפרוצנה מלחמות אזוריות. פרסמתי ספר שחזה זאת עוד לפני המלחמה בעיראק. נוסף על כך, לממשל לא היתה אף פעם מדיניות רצינית כלפי איראן, וזה בלתי נסלח".
אתה חושש שבוש יירשם בהיסטוריה כפי שמציירים אותו הליברלים?
"לא. זו מדינה תזזיתית, יש כאן ויכוחים פתוחים, ובמהלך הזמן הדעות משתנות. הסתכל על טרומן, שכמעט כולם הסכימו בתום כהונתו שהוא היה אחד הנשיאים הגרועים שלנו, וכיום הוא נחשב אחד הטובים".
ואכן, הארי טרומן, נשיאה הדמוקרטי של ארצות הברית משלהי מלחמת העולם השנייה עד 1953, הוא נחמתם הקבועה של חסידי בוש. מאמרו של אדוארד לוטווק ב'פרוספקט' שכותרתו "טרומן של זמננו" הוא רק אחד מכמה המתמקדים בהשוואה זו. טרומן זכה בסוף כהונתו ל-22 אחוזי אהדה באמריקה. הפצצתה הגרעינית של יפן, ייזום המלחמה המדשדשת בקוריאה, ניצחון הקומוניסטים בסין וההיגררות למלחמה הקרה ולאימת הגרעין – כל אלו נתפסו כאסונות. כיום מוסכם על הכול שטרומן היה מגדולי הנשיאים האמריקנים.
"כיצד זה שכיום טרומן נחשב בעולם כולו לנשיא דגול, בעיקר במדיניות חוץ?", שואל לוטווק, ועונה – "הכול שאלה של זמן ופרספקטיבה. מלחמת קוריאה נשכחה כמעט, אך הכול זוכרים את הצלחת אסטרטגיית ההכלה של טרומן שנגמרה לאחר שנים בהתפוררותה השלווה כמעט של ברית המועצות". בהשוואה ממשיך, מעל דפיו הווירטואליים של 'פרונט פייג' מגזין', מחבר הספר 'אלוהים וג'ורג' בוש', פרופ' פול קנגור. טרומן, הוא אומר, הכין את אמריקה למציאות החדשה של המלחמה הקרה – ובאותו אופן בוש הבין בעוד מועד שהחלה מלחמה קרה חדשה, ויסד את קונספציית המלחמה בטרור ואת גופי ביטחון הפנים החדשים.
"בוש ניהל מדיניות חוץ בלי בושה", מתמצת דיוויד וורמסר. "מדיניות ערכית שאינה מתרגשת ממה שהעולם חושב עלינו. ידענו אחרי 11 בספטמבר שאנו נמצאים במציאות שאירופה לא תבין כל עוד תעמוד בפניה בעצמה – ובעצם לא תבין גם אחר כך, אם לשפוט לאור היסטוריית החולשה שלה כלפי טרור, רשע וטוטליטריות". וורמסר מתכוון לכהונה הראשונה של בוש – עד 2004, ולמעשה רק עד שלהי 2003. כהונה זו עמדה בסימן ההשפעה הניאו-שמרנית, ואילו בכהונה השנייה שלטו בכיפה ריאליסטים כקונדוליסה רייס, שהפכה מהיועצת הביטחון לאומי למזכירת המדינה, ורוחות רפאים מימי בוש האב כברנט סקוקרופט וג'יימס בייקר.
"הכהונה השנייה נחשבת כיום הבוגרת והבשלה יותר, אבל אני מאמין שההיסטוריה שתיכתב בעוד חמש או עשר שנים תהפוך את זה. ההצלחות מימי הכהונה הראשונה גרמו למומנטום שהקרין גם הלאה. למשל, הניצחונות באפגניסטן ובעיראק גלגלו את הנסיגה הסורית מלבנון ב-2005. כל הלכסיקון במזרח התיכון השתנה. במדינות ערב החלו לדבר על חירות, לא מפני שהאמינו בכך אלא מפני שהבינו שאנחנו הכוח וחייבים לכוון למושגים שלנו. בכהונה השנייה, לעומת זאת, החמצנו את ההתעצמות של צפון קוריאה ואת השנים הקריטיות בהתגרענות איראן".
מדוע חל המפנה?
"הרבה אנשים השתמשו בהסתבכות בעיראק כדי להוריד את הפרופיל של הניאו-שמרנים – וזה השפיע גם על הנשיא. בתקופה ההיא בוש וצ'ייני היו עסוקים בבחירות 2004, וקונדוליסה שהיתה פנויה לניהול ענייני החוץ צברה השפעה גדולה יותר. מאז ואילך לא היה איזון כנגדה".
אז למה בוש מינה אותה לכתחילה?
"בוש הוא מאוד בוש: יחסים אישיים חשובים לו מאוד. היא היתה במעגל של אביו, והמשיכה להתקרב אליו אחר כך, והוא סומך על האנשים הקרובים לו – לעתים קרובות יותר ממה שמוצדק. רייס סבורה שהתמוטטות ברית המועצות נבעה לא רק מהלחץ עליה אלא גם מההידברות איתה ומהחלטותיו של גורבצ'וב, ובאנלוגיה מבינה כך גם את איראן, צפון קוריאה, סוריה ולוב. למעשה, הכהונה השנייה של בוש היתה הכהונה הראשונה של אובמה".

*
בוש מקיף עצמו באנשים חכמים כמו שהחור מקיף עצמו בבייגל'ה. (דניס מילר, קומיקאי ופרשן פוליטי)
דרך אחרת לתאר את התהליך שוורמסר מתאר היא לומר שהניאו-שמרנים, מנסחיה של תזת 'המלחמה בטרור' והוגיו של המסע להנחלת הדמוקרטיה בעולם, עלו לגדולה עם התגשמות נבואתם ב-11 בספטמבר, עיצבו את מדיניותו של בוש באמצעות אישים כסגן הנשיא צ'ייני, מורהו הגדול של בוש, וכן ריצ'רד פרל ופול וולפוביץ' – וירדו מגדולתם כשהתברר שיהירותם תקעה את ארצות הברית במלחמה חסרת תוחלת. זה, מסכם בנג'מין קרשטיין בכתב העת הניאו-שמרני הישראלי 'תכלת', הסיפור שמספרים מתנגדי הניאו-שמרנים.
קרשטיין אומר זאת אגב סקירת ספרו האחרון של נורמן פודהורץ, ממייסדי הזרם, ספר המבקש להגן על דוקטרינת המלחמה בטרור של בוש. קרשטיין מעיר על כמה ממעשיו של בוש הסותרים דוקטרינה זו עצמה: שיתוף חמאס בבחירות ברשות הפלשתינית, כריתת הברית עם פת"ח, הזנחת הזירה האיראנית והפקרת תומכי הדמוקרטיה בלבנון.
האם גם אותנו בוש הפקיר – לפחות מנקודת המבט הניצית, שאמורה להיות נקודת המבט שלו עצמו? למרות תמיכתו התקדימית של בוש במדינה פלשתינית, המעבר שלו ממפת הדרכים למתווה אנפוליס, לחציו נגד ההתנחלויות והוראות נצירת האש נוסח "אינָף איז אינָף" הזכור לרע שהנחית על ישראל בימי אינתיפאדת הטרור – למרות כל זאת, המומחה ליחסי ישראל-ארצות הברית יורם אטינגר, הנאבק ברעיון המדינה הפלשתינית, סבור שלא היו ימים טובים לישראל באמריקה מימיו של בוש בבית הלבן.
"בוש העמיק את ההערכה שיחסי ארצות הברית-ישראל לא סבים על ציר הסכסוך הערבי-ישראלי", הוא אומר, "ולכן אף פעם לא הניח לחילוקי דעות בנושא הסכסוך להאפיל על שיתוף הפעולה בהקשר החשוב יותר: מאבק משותף בטרור האיסלאמי, באיום הטילים הבליסטיים בהתגרענות איראן ובגורמים רדיקליים בעולם הערבי. כהונת בוש גם רִעננה את ההכרה שיחסי המדינות נשענים על מסד מוצק של ערכים משותפים; בוש הוא שהחזיר לסדר היום את העובדה שהברית בין ארצות הברית לבין המדינה היהודית החלה עוד במאה ה-17, בהשפעה היהודית על עיצוב החברה האמריקנית ושיטת הממשל בארצות הברית".
ובכל זאת, בהקשר של הסכסוך המקומי שלנו דומה שהוא כבל את ידינו במלחמה בטרור.
"נושאי חמאס והמדינה הפלשתינית הם מהחלומות הוורודים של קונדוליסה רייס והפקידות הבכירה במחלקת המדינה. בוש לא ראה בהם גורמים מרכזיים, אבל כשהוא קיבל מסר מממשלת ישראל שאינה רואה בשיתוף חמאס בבחירות נושא למאבק מיוחד, הוא אמר לעצמו שחבל לריב על זה עם רייס, עם מחלקת המדינה ועם המועצה לביטחון לאומי. לגבי המדינה הפלשתינית, אני אומר זאת מידע ישיר, בכמה אירועי התרמה רפובליקניים בניו-יורק ובטקסס נשאל בוש לפשר השינוי החד שחל בעמדתו כלפי עתיד יהודה ושומרון, ובכל המקרים תשובתו היתה שהיוזמה היתה של ראשי המדינה בישראל, ששכנעו אותו שאם לא תקום מדינה פלשתינית הבעיה הדמוגרפית תביא כליה על ישראל. דבר דומה אירע לקלינטון, שנגרר בידי הישראלים, בעל כורחו, לתמיכה בהסכם עם ערפאת".
לדעתו, העובדה שבוש וצ'ייני, להבדיל מאובמה, רואים את העולם כזירת מאבק צבאי בין משטרי טרור לחברות דמוקרטיות, חיזקה את ישראל מפני שבמאבק צבאי מחפשים בני ברית, וישראל נתפסה כבת ברית טבעית. "חשובה כאן גם ההשפעה הרבה שהיתה לצ'ייני על מדיניות בוש עד 2006. צ'ייני כמזכיר ההגנה של בוש האב היה הראשון להוקיר תודה לישראל בפומבי על הפצצת הכור העיראקי".
*
כמה ניאו-שמרנים צריך כדי להחליף נורה? – לא צריך אף אחד. הם מכריזים מלחמה נגד החושך ושורפים את הבית. (הבדיחה המוצלחת ביותר על ניאו-שמרנים שמצאתי)
כמו אביו בזמנו עמד ג'ורג' וו' בוש בין שני זרמים מנוגדים בתוך המפלגה הרפובליקנית. מצד אחד הניאו-שמרנים האידיאליסטים, המבקשים שארצות הברית תהיה השוטר המוסרי של העולם, ומצד אחֵר השמרנים הבדלנים מהסוג הישן, הריאליסטים המונעים בידי האינטרס האמריקני הקר. בוש האב, איש הנפט, נסחף אחר האחרונים. בוש הבן החל לנטות לעברם בשלב מאוחר, ובלב דתי חצוי.
האבחנה בין סוגי שמרנים רלבנטית פחות בבריטניה, אחותה-למחצה של ארצות הברית למלחמה בטרור ואחותה ממש לחילופי רעיונות ודעות. הפילוסוף רוג'ר סְקרוּטון הוא אולי הבולט שבאינטלקטואלים השמרנים בבריטניה. "לא בכול אני מסכים עם בוש", הוא אומר, "אבל אני מאמין שפסק הדין של ההיסטוריה יהיה לטובתו יותר מהדעה הרווחת כיום. הוא היה המנהיג האמריקני הראשון שהצביע במפורש על העימות שבין האיסלאם לעולם המערבי. נשיאים קודמים לא השכילו לעמוד על כך. קלינטון במיוחד נטה להתכחש לו. 11 בספטמבר הכריח את בוש לעשות משהו; אם הוא עשה את הדבר הנכון בפלישה לעיראק זו שאלה אחרת, אבל במעשיו הוא הגדיר את העימות הקיים. וזה הדבר החשוב".
האם נשיא לא שמרני לא היה פועל כך?
"נראה שלא. לקלינטון היו סיבות רבות להתעמת עם אל-קאעידה, והוא ידע כל מה שצריך היה לדעת, אך המשיך להתעלם. בוש לא היה שמרני במדיניות הפנים ובמדיניות הכלכלית שלו, אבל הוא היה שמרני בכך שהציב את האינטרס הלאומי בראש סדר היום. הנשיא השמרני הבא, אם יהיה, יצטרך להשקיע מחשבה רבה ואומץ מוסרי בהגדרה מהו המערב ומהם האינטרסים המערביים שאם מגינים עליהם מגינים על העולם כולו".
המערב רוצה להיות מוגדר?
"שאלה טובה. אנשים לא רוצים להיות מוגדרים. אך היעדר הגדרה עצמית במערב הוא שמוביל לחולשתו, לפחות כשזה נוגע לעימות עם האיסלאם".
אתה מחלק את זמנך בין בריטניה לארצות הברית. אתה יכול לראות את ההבדל?
"באמריקה יש הכרה בשליחות ההיסטורית שלה ובזכותה להתקיים. בבריטניה שולט הספק העצמי, והיא חלשה מאוד כשזה מגיע לעניין ההבנה מדוע היא בכלל קיימת כאומה".
אתה יכול להשוות את ההכרעה של בוש אחרי מתקפת 11 בספטמבר לזו של צ'רצ'יל בתחילת מלחמת העולם השנייה?
"לא ממש. צ'רצ'יל ב-1940 נטל סיכון עצום. למעשה זה נס, כי רק בגלל טיפשותו של היטלר אנגליה הצליחה להתגבר על איום הפלישה. אבל צ'רצ'יל היה מנהיג רב השראה שהצליח לאחד את העם הבריטי כולו ולהחדיר בו רוח הקרבה. אינני חושב שבוש היה צריך לעשות זאת; הוא היה צריך לשכנע את האמריקנים שזכותם להגיב, ועשה זאת היטב, אבל זה אינו בר השוואה למה שעשה צ'רצ'יל. לצ'רצ'יל היה גם כושר ביטוי אדיר, דבר שבוש אינו מצטיין בו במיוחד".
גם אתה חושב שבוש טיפש?
"לא. המוסכמה הזו נובעת מכך שבשמאל תמיד מניחים ששמרנים טיפשים. ג'ון סטיוארט מיל החל במיתוס הזה כשתיאר את המפלגה השמרנית כטיפשה. תמיד היתה סנוביות בשמאל כלפי שמרנים, כאילו הם בעלי יכולת חשיבה מוגבלת".
כאינטלקטואל שמרן, מסתכלים עליך כתופעה חריגה?
"אני כשמרן אמור להיות אידיוט, וכשאני לא נכנס לתבניות זה קשה לאנשים והם מתרגזים".





יום שישי, 8 בינואר 2010

תאיית לי את זה: על תחרויות הספלינג בי

מאת צור ארליך. הכתבה הופיעה במוסף דיוקן של העיתון מקור ראשון בי"ג בסיון תשס"ו, 9.6.2006.


נסו לדמיין את זה: ערוץ 2, שמונה וחצי בערב, שידור ישיר בן שעתיים מבנייני האומה בירושלים, באולפן גדי סוקניק והפרשן אבשלום קור. ישראל עוצרת את נשימתה: זהו הערב הגדול, שלב הגמר של תחרות הכתיב השנתית. על הבמה בירושלים עומדים בטור כמה עשרות ילדים, תלמידי כיתות ד'-ח' מרחבי הארץ, שסוננו בסדרת מבחנים מתוך מאתיים אלף ילדים שניסו להתמודד. הראשון, ממושקף, ניגש למיקרופון. הקריין דן כנֵר מכריז: אורתודנטיה. הילד: א', ו', ר', ט' – כנר קוטע אותו: פסול! הילדה הבאה, נרגשת, ניגשת. כנר: אהרונסוניית-פקטורובסקי. הילדה: הגדרה בבקשה. כנר: שם צֶמח. הילדה: א', ה', ר', ו' בכתיב מלא, נ', ס', – וכן הלאה. נכון, מכריז כנר. הילדה תעלה לסיבוב הבא. הילד הבא מתבקש לאיית את המילה ולכשתתומחרנה. באולפן קור מסביר לסוקניק שהילד יצא בזול. הילד אכן צולח. ינצח מי שיישאר אחרון, לבד, בלי לטעות אף פעם.
כך זה נראה בארצות הברית, באנגלית-קשה-שפה, ולכן ייתכן שבקרוב אצלנו. רשת איי-בי-סי העניקה לפני שבוע, בליל חג השבועות שלנו, את הגושפנקה הסופית להפיכתה של תחרות הכתיב המסורתית, ה"סְפֶּלִינְג בִּי" (spelling bee), לענף ספורט לאומי פופולרי. היא שידרה, בשעות השיא של הערב, את גמר תחרות הכתיב השנתית. המנחה באולפן היה מגיש 'בוקר טוב אמריקה', רובין רוברטס. אמריקה, האומה שרוב בניה הבוגרים אינם מסוגלים לכתוב משפט יומיומי אחד בלי שגיעוט עיומוט, מתמסרת לשיגעון הכתיב. העיתונות שם עוד מדברת בכאילו-לגלוג על ספורט היורמים (nerds) ועל חגיגת הלפלפים (geeks), אך בעיקר משתאה לנוכח הצלחת המסע הארוך של התחרות האפורה והוותיקה אל לב הפריים-טיים, כלומר אל לב התרבות הפופולרית האמריקנית.
לתחרויות הכתיב האכזריות-ולכן-מסעירות הללו – אם טעית פעם אחת, נפלת ולא תהיה בסיבוב הבא – יש בסיס איתן בלבו של כל בוגר מערכת החינוך האמריקנית. חידונים במתכונת זו, לאו דווקא במסגרת התחרות הארצית, נערכים בכל כיתה ובכל בית ספר כדרך לקידום ידיעת הכתיב והעשרת הלשון. כמובן, שם המילים שעל המתחרים לאיית קלות בהרבה מאלו שבתחרות הארצית. שַאֲלוּ כל אמריקני, בפרט כזה שיודע לכתוב because בלי שגיאות, והוא יספר לכם זיכרונות, לעתים נוסטלגיים ולעתים מרירים, מתחרויות בית הספר: איך הוא נפל בסיבוב השלישי רק בגלל שהשופט שמע אן במקום אם, או איך הוא הפסיד לילדה המלוקקת מכיתה ה' שההורים שלה הבטיחו לה מכונית עם נהג צמוד אם תנצח. מנהג הספלינג בי מתועד כבר משנת 1870. ב-1925 נוסדה התחרות הלאומית.
בשנת 1994 נעשה הצעד המכריע במסע התהילה של החְנונים, כשערוץ הספורט ESPN, המסונף לרשת ABC, החל לשדר את היום האחרון של גמר התחרות, הנערך בוושינגטון. בעולם טלוויזיוני שבו כל מה שיש בו תוכן או חשיבה או פתיחת אופקים מסומן כמשעמם, אפור, נישתי או אליטיסטי, זה היה צעד נועז. אבל הוא הוכיח את עצמו. לתחנה-האם הלגמרי לא מתנשאת ABC לקח 12 שנה להסיק את המסקנות. עם או בלי קשר, ABC חדלה השנה לשדר את תחרות מיס אמריקה.
ליתר ביטחון אומרים בתחנה שתחרות הכתיב היא פשוט בריאליטי טי-וי טובה. זו גם היתה תשובתו של הזוכה בשנה שעברה כשנשאל מה מושך אותו בתחרות: "זו הריאליטי טי-וי בהתגלמותה", אמר. למען האמת, ההגדרה הזו קצת מפוקפקת, שכן אין כאן יצירה מלאכותית של מציאות לצורך תוכנית טלוויזיה. הגדרה ז'אנרית מדויקת יותר סיפקה אנדריאה וונג, מנהלת התוכניות בתחנה, שאחראית לא רק על ההחלטה לשדר את תחרות הכתיב אלא גם על הייבוא מבריטניה של התוכנית 'לרקוד עם כוכבים'. לדבריה, זהו ספורט-שֵכֶל. הסופרבול, הבייסבול ואמריקן-איידול, היזהרו: הספֶּלינג בי מאחוריכם.

ב
בין הכניסה לערוץ הספורט לכניסה לערוץ הדגל, תחרות הכתיב כיכבה בגל של מוצרי תרבות. ביניהם סרט מצליח, 'עונת הבּי', בהשתתפות ריצ'רד גיר וג'ולייט בינוש. הסרט מבוסס על רומאן שגם תורגם לעברית ('סוד המילים'), מאת מיילה גולדברג, המשלב עלילת התבגרות במשפחה יהודית, קבלה, סודות אפלים ותחרות איות. לפני חודש וחצי יצא לאקרנים בהצלחה קופתית ניכרת סרט עלילתי חדש, 'אקילה והבִּי', על ילדה שחורה שמוצאת בתחרות מפלט מצרותיה. התופעה מונצחת גם בשני מחזות זמר בברודווי – העכשווי שבהם נקרא 'תחרות האיות השנתית ה-25 של מחוז פוטנם', והשם המפלצתי הזה עושה לו רק טוב – והכי חשוב: בפרק ב'משפחת סימפסון'. 10 מיליון וחצי ילדים, מארצות הברית וגם מחוצה לה, ניגשו השנה מרצונם (או מרצון הוריהם) לתחרות. נא לא להפריע, אמריקה מאייתת.
וזה באמת אמריקני מאוד מצידה. שהרי מהי הרוח האמריקנית אם לא עבודה קשה, התמודדות, תחרות והישגיות – ועכשיו, נוסף על כל אלה, גם פסגת השאיפות: להיות בטלוויזיה, ולא סתם בטלוויזיה אלא ב-ABC, התחנה הפופולרית שהקשר בין שמה לבין התחרות העוסקת באותיות האיי-בי-סי מקרי לחלוטין. כעת, בצל הניסיונות של דוברי ספרדית בארצות הברית לערער על מעמדה הבלעדי של הלשון האנגלית שם, יש בתחרות גם אמירה פוליטית פנים-אמריקנית, בדבר ביצורה של הלשון הלאומית.
וכמו הרבה דברים אמריקניים מאוד, בעיקר כאלה שקשורים בהפגנת כישרונות, תחרות הכתיב הפכה משאת נפשם של בני מהגרים השואפים להשתלב ולהתבלט ולנצח את האמריקנים הוותיקים במגרשם שלהם. בעשורים הקודמים היו אלה בעיקר היפנים. היום, היפנים של אמריקה הם ההודים: אולי חרוצים פחות מן היפנים הלחוצים, אך עם דחף השתלבות אקוטי יותר, ובעיקר עם יתרון של אנגלית מהבית בהודו. בשמונה השנים האחרונות, חמישה אלופים הם ממוצא הודי. עמותה שהקים מהגר הודי, 'מוסד צפון דרום' שמה, מדרבנת ילדים ממוצא הודי להשתתף בתחרות. השמות של הילדים הללו הם לעתים אתגר כתיב לא פחות מהמילים המסובכות שהם ושאר המשתתפים מתבקשים לאיית בתחרות.
אַקְשָאי בּוּדִיגָה, למשל. מקום שני בתחרות ב-2004. הסיפור שלו מכיל את כל החומרים הדרושים, וכל נודניק דוא"ל מצוי בארצות הברית כבר שלח לרשימת התפוצה שלו את הסרטון המוזר של הופעתו והתעלפותו בסיבוב השישי של הגמר.
אקשאי בן ה-14 הוא אמריקני ממוצא הוֹדי, תושב קולורדו. אחיו הגדול פראטיוּש היה הזוכה הגדול בתחרות של 2002. אקשאי – תולעת ספרים, נגן נֵבל, שחקן שח וכדורסל וחובב משחקי וידיאו וטיולי הרים רגליים – רצה גם. הוא ניצח בתחרויות הדרושות, והיה בין מאתיים ומשהו המופלאים שהגיעו לגמר בוושינגטון. שם מעבירים המתמודדים שבוע ימים בשילוב המוחץ של לימודים, שינון, מסיבות פיצה וברביקיו וסיורים בעיר עתירת המונומנטים והסנאטורים. היומיים האחרונים של השבוע הם ימי התחרות. סיבוב ראשון בכתב, ואחריו סיבובים-סיבובים בפני קהל, בשיטת הניפוי המיידי.
סיבוב אחר סיבוב איית אקשאי העקשן נכון את המילים שהוקראו לו – amylaceous (עמילני), maraschino (ליקר דובדבנים),
siccative (מייבש) ו- gruine (עגורי) – בעוד רבים מחבריו נושרים בהדרגה. בהגיע תורו בסיבוב הבא ניגש למיקרופון, והקריין השמיע את המילה alopecoid (דמוי שועל). עיניו של אקשאי נראות בסרטון (www.ebaumsworld.com/spellingbeefaint.html; לא להחמיץ) חורגות מעט מארובותיהן, והנער נופל לפתע אל צדו. בעוד הסובבים אותו גוחנים אליו להצילו, ומישהו סמוך למצלמה אומר "עִצרו את השעון", הנער קם מעלפונו, חוזר אל המיקרופון, ויורה: אֵיי, אל, או, פי, אִי, סי, או, אַיי, די. קורקט, אומר הקריין. אקשאי המשיך כאמור בתחרות, והגיע למקום השני.
לאחר מעשה סיפר הנער שבלילה שלפני התחרות התקשה להירדם, וביום התחרות לא אכל, ולכן כנראה התעלף ברגע של מתח. אין הכרח להניח שהלחץ הנפשי הכבד שהכריע לרגע את אקשאי, עד שאקשאי הכריע אותו, הוא פרי מעלליהם של הוריו, בני הזוג בודיגה. אבל כבר היו דברים מעולם. אב יוצא-הודו אחר, המופיע בסרט התעודה Spellbound, שיעבד את בנו במשטר של מורים פרטיים. הללו לימדו אותו, נוסף על מסתריהן של מילים אנגלית עלומות, גם שפות אחרות שמילים מתוכן חדרו לאנגלית. האב אף שכר מאה הודים שיתפללו למען בנו בשעה הגורלית. אולי בזכותם הוא לא התעלף.

ג
אבל עִזבו את אקשאי ואת הבנים ההודים. יש לנו, זה שֶבע יממות, כלת כתיב חדשה, והיא איננה בן הודי אלא בת אמריקנית ותיקה. המאייתת הלאומית לשנת 2006 היא קתרין קלוֹז, בת 13 מניו-ג'רסי. היא גרפה לביתה 42 אלף דולר במזומן, במלגות לימודים ובאנציקלופדיות. בהסתמך על ניסיונו של האלוף מן השנה שעברה, יש לה סיכוי לא רע לקבל גם הצעה מהסוג שקשה לסרב לה, במיוחד אם אַת בת 13: האלוף הקודם, אנוראג קאישאפ, קיבל לאחר זכייתו הצעת נישואין מבת כיתתו.
קתרין נהגה בגיל שנתיים להצביע במפת ארצות הברית על מדינות ששמן הושמע לה. מגיל 9 ועד עתה הקדישה שעתיים ביום לקריאה במילון (בשאר הזמן הפנוי היא משחקת כדורגל), והתייצבה שנה אחר שנה בגמר בוושינגטון. שם שיפרה את מקומה מדי שנה. השנה היא ניהלה קרב ענקיות עם נערה קנדית ממוצא מזרח-אסייתי, פינולה מיי הווא האקט. לאחר 12 הסיבובים הראשונים נשרו כל המתחרים, ונותרו רק הן. שבעה סיבובים הן החזיקו מעמד: שתיהן ידעו לאיית הכל. ההכרעה היתה לבסוף, במקרה, בידי השפה הגרמנית.
כי זאת לדעת: התחרות כוללת גם, או שמא בעיקר, מילים משפות זרות שנתאזרחו באנגלית. מילים אלו נכתבות באנגלית בכתיב של שפת המקור, גם כאשר זהו כתיב שבשפה האנגלית אמור היה להניב צלילים אחרים לגמרי. לפיכך, ההצלחה בתחרות תלויה בידיעת כללי הכתיב של לשונות אירופיות רבות. כך הוא גם במקרה הגבולי של יידיש, מקור בלתי נדלה למילים אמריקניות הנכתבות באנגלית לפי הכתיב הגרמני. בחלקה של פינולה נפלו, בסיבובים מוקדמים יותר, המילים קדיש (kaddish) וקניידל (knaidel). פינולה עברה את זה בשלום; עברה אפילו את הקניידל החונק, אותה כופתאת חנק שבאותו רגע ממש ניסו יהודים אמריקנים טובים לצלוח בסעודת ליל השבועות שלהם. הנערה שהגיעה למקום השלישי, סארין רבקה הוקס, קיבלה מוקש עברי-יידי-אנגלי קשה אף יותר: המילה הֶכשר, שהאנגלית כותבת בכתיב הגרמני הבלתי נסבל hechscher. סארין עשתה את זה.
אבל, כאמור, הגרמנית היא שהכריעה בין שתי הגדולות, קתרין ופינולה. בסיבוב ה-19 נפלה פינולה במילה weltschmerz: "צער העולם", מילה שכיחה בשיח הספרותי של התקופה הרומנטית. אכן, צער גדול נפל אותה שעה על העולם, או לפחות על קנדה, ארצה של פינולה. את המילה, המבוטאת "וֶלְטְשְמֶרְץ", היא אייתה ב-v במקום ב-w – כלומר, כאילו היתה זו מילה אנגלית; בגרמנית v בכלל נהגית כמוf האנגלית (דוגמה מוכרת לתופעות הללו היא המכונית פולקסווגן: Volkswagen).
קשה לדעת איך זה קרה לה, לפינולה הפיינליסטית; הרי בְּאַייתה מילה זו, היא הוכיחה שהיא יודעת דבר או שניים על כתיב של מילים גרמניות: היא ידעה שאת הצליל ש מאייתים sch, ואת הצליל צ מאייתים z. קתרין נשארה לבד לסיבוב ה-20. אם היתה נכשלת בו, היתה פינולה, על פי חוקי המשחק, חוזרת לתחרות. קתרין קיבלה שוב מילה גרמנית במקורה: אוּרְשְפְּרָאכֶה. זו מילה שימושית מאוד, מה יש לומר: פירושה הוא "שפה שממנה נוצרו שפות מאוחרות יותר, וששוחזרה על פיהן". היא אייתה נכון: ursprache.
התעלפויות לא נרשמו השנה, אך שבירת שגרה קטנה סיפק ג'רמיה ויוור בן העשר. ג'רמיה נטל סיכון מחושב כדי להפגין את חוש ההומור שלו. כשהגיע תורו באחד הסיבובים, הושמעה לו המילה שלו: xiphias, סוג של דג חרב. הילד שאל מיד: "אתה יכול לאיית את זה?". "לא כרגע", ענה הקריין ז'ק ביילי. ג'רמיה לא היה זקוק לכך: הוא איית את המילה נכון.

ד
נותרה רק שאלת מיליון השקל: בקרוב אצלנו?
תשובה א: כן. קיבלנו מה-ABC את 'לרקוד עם כוכבים', ומדוע ייגרע חלקנו ולא נזכה בתחרות חינוכית שתוכנית טלוויזיה משובבת נפש בצידה?
תשובה ב: לא. הילדים שלנו לא פראיירים. וחוץ מזה, יצחק קדמן בכוננות.
תשובה ג: אולי. מפני שזו לא חוכמה: הכתיב האנגלי קשה לאין ערוך מזה העברי. מה שגורם לעברית הלא מנוקדת להיות שפה קשה לקריאה הוא בדיוק מה שגורם לה להיות קלה מאוד לכתיבה: כמעט כל מה שעליך לדעת הוא העיצורים. את התנועות, ברוב המקרים, אתה פשוט לא כותב. כל שכן כשבאנגלית יש תנועות רבות מאוד, שהאבחנה השמיעתית ביניהן מזערית, ושנכתבות לעתים בכתיב בלתי צפוי, בעוד בעברית אנו מבטאים רק חמש תנועות, שונות מאוד זו מזו. ייתכן שכדי לקרב את רמת הקושי של תחרות כתיב עברית לזו האנגלית, יהיה צורך לצרף לתחרות העברית את הדרישה לומר מהו הניקוד של המילים – שהרי הניקוד העברי שומר עדיין, כמו הכתיב האנגלי, על מגוון רחב של תנועות שהדובר העכשווי אינו מבטא, כמו למשל ההבדל בין קמץ לפתח.
דוברי האנגלית האומללים עומדים בפני מכשולים רבים נוספים שהעברית פוטרת מהם את משתמשיה כמעט לחלוטין. אנו אמנם מתמודדים עם הכפילות של כ-ק וט-ת, ולמרבה הבושה גם עם הכפילות המדומה של ע-א וח-כ, אך גם להם יש התסבוכת של s-c, c-k-q, g-j, i-y (נכון, יש לעתים הבדל בהגייה, ויש כללי עזר, אבל לא תמיד) – ונוסף על כך, מכות שלא כתובות בתורה, אלא לכל היותר בתרגום האנגלי של התורה: שלל h-ים למיניהם שלא תמיד נהגים ושלא תמיד משפיעים על האות שלפניהם באותה דרך, ו-k או gh שלעתים אינן נשמעות, וצרה צרורה נוספת שדוברים העברית מכירים רק מן המילה יששכר ואילו דוברי האנגלית משרכים בה את רגליהם: הכפלה של אותיות. ובכלל, המילים בשפה העברית נגזרות ברובן משורשים, ויצוקות בתוך תבניות קבועות, ולכן ידיעת מספר מצומצם של שורשים ומשקלים מספיקה לכתיבה תקנית של מילים רבות מאוד – שעה שבאנגלית כל מילה עומדת לעצמה.
וזה עוד כלום, כשזוכרים את בעיית המילים שמקורן זר – אלו הממלאות את תחרויות הכתיב האמריקניות בשלבים המתקדמים. כפי שכבר אמרנו, המאיית באנגלית חייב להכיר את שיטות הכתיב של שפות המקור הרבות המשתמשות, כמו האנגלית, באותיות לטיניות. בעברית, לעומת זאת, אנו ממירים את הכתיב של המילים הלועזיות לכתיב שלנו, ועושים בהן פחות או יותר כרצוננו, לפי כמה כללים קבועים. עלינו להסתדר אמנם עם בעיה דומה במילים הלקוחות מיידיש ומארמית. אבל נו, באמת.

ה
צריך גם תשובה ד – מבחן אמריקאי או לא – ולשם כך גייסנו את מזל שיניאק, המפקחת המרכזית במשרד החינוך על לימודי הלשון וההבעה. היא חולקת על כל האמור בתשובה ג: לדעתה הכתיב העברי קשה לא פחות מזה האנגלי. "כל שפה ובעיית הכתיב שלה. בכל שפה יש פער בין הכתיב וההגייה, משום שבכל השפות הכתיב משקף את ההגייה שהיתה נהוגה בעבר. זו הסיבה שאנו מתקשים להבדיל בין ק' ל-כּ', למשל: ההבדל בהגייתן אבד עם השנים". לדעתה, אם תונהג תחרות כזו בארץ, גם אם ילדים רבים ירצו להשתתף, ספק אם הם יצליחו. ובכל מקרה, אם זה יהיה תלוי בה – והאמת היא שזה קצת תלוי בה – תחרויות הכתיב העוקצניות אינן עומדות להציף את מערכת החינוך שלנו. "לא צריך להסתכל על כתיב כעל איזו תחרות. זהו נושא חשוב מאוד, אבל הדרך לטיפול בנושאים חשובים אינה בהכרח הפיכתם לפופולריים".
- באמריקה זה עובד.
"באמריקה הנושא הגיע לממדים כאלה כי יודעים שם שהמצב בתחום הכתיב רע. לאורך השנים העדיפו שם שאלות סגורות ('אמריקאיות') על פני כתיבה, ואחת התוצאות של זה היתה אי-ידיעת הכתיב. מה שטוב שם לא בהכרח טוב פה".
כתיב נכון הוא אחד היעדים המוצהרים של תוכנית הלימודים בעברית. עד סוף כיתה ב', למשל, צריך ילד להגיע ל"כתיבה של מילים שכיחות ומילים הקשורות לנושא הנלמד בכתיב נכון ובכתב קריא". בבחינות העברית הארציות של משרד החינוך משוקלל בציון רכיב הכתיב הנכון, והתלמידים אף נדרשים להסביר מדוע מילים נכתבות כך ולא אחרת.
ועם זאת הכתיב אינו נלמד במנותק מהיבטים אחרים של הלשון. שיניאק: "הדגש הוא כעת שימושי, פונקציונלי. כך גם בשאלת הכתיב. יש דרישות ברורות, אין מתירנות – אבל הוא נלמד בתוך סמנטיקה, בתוך הקשר של טקסט. לא לשנן כתיב של כל מילה, אלא להבין מה יוצר את המילה הזו. לדעת לחלץ ממנה, בעזרת המשמעות שלה, את השורש ואת הצורנים והסיומות, ומתוך כך גם לדעת איך לכתוב אותה (האמת היא שההבנה, ולא רק השינון הטכני, היא גם הדרך היחידה להצליח בספלינג בי. צ"א). היום אני נתקלת למשל בתלמידים, אפילו בסטודנטים, שכותבים 'שמעתָ' עם ה' אחרי הת'; אם היו מבינים את מערכת הפועל, לא היו שוגים.
"כיום אנחנו גם נותנים לילדים טיפים על שדות סמנטיים שקשורים לכתיב. למשל, שמילים רבות שקשורות לזמן מתחילות בע' – עיתון, עת, עכשיו, עתה. או, למשל, מעודדים שימוש במילון, שמרחיב את ההבנה של המילה ושל מרכיביה. אם הלימוד הוא טכני, כמו בשיטת ההכתבות, יזכור רק מי שיש לו זיכרון חזותי. אנחנו מבהירים לתלמידים שכתיב נכון נחוץ כדי שאנשים יוכלו לקרוא את הכתוב".
- אתם מזהים שינוי ברמת הכתיב של ילדי ישראל לאורך השנים?
"יש ירידה כללית בשפה, וכמובן מתוך כך יש ירידה גם בכתיב. קוראים פחות, יודעים פחות מילים, וממילא יודעים גם פחות את הכתיב".
מתוך האבחנה הזו, מגיעה שיניאק למסקנה שאם כבר תחרויות – מוטב תחרויות קריאה. "זה מעודד הכול ביחד, גם כתיב. אבל שלא אובן לא נכון, אם תהיה פה בארץ תחרות כתיב נוסח הספלינג בי, אהיה האחרונה להתנגד לכך. אבל שיעשו את זה כי מחליטים שזה טוב, לא כי בארצות הברית עשו. היום נושא השפה כל כך לא יוקרתי בעיני הילדים, שכל דבר שישפר את המצב הזה – אני לוקחת. אם יחליטו, נאמר, שרוצים תוכנית לטלוויזיה החינוכית לשיפור העברית, אני מוכנה אפילו לכתוב אותה חינם".
*

אלה תולדות הדבורה
תחרויות הכתיב, הספלינג בי, הומצאו באמריקה במאה ה-19, וכיום הן נפוצות בבתי ספר בכל העולם דובר האנגלית, ובכלל זה בכיתות לדוברי אנגלית בישראל. יש גם 'בי' בתחומי לימוד נוספים – לאחרונה נערך ה'ג'אוגרפי בי' הלאומי השנתי – אך הספלינג בי הוא המוכר שבכולם.
פירוש המילה bee הוא עבודה משותפת של אנשים רבים. כידוע, הפירוש השכיח יותר של המילה הוא דבורה, ועד לא מכבר מקובל היה לחשוב שלא במקרה, שהרי הדבורים הן מופת לעבודת צוות. אולם נראה שאלו מילים שונות, ושמקור המילה המשמשת לציון התחרות הוא במילה been שנגזרה מהשורש האנגלי הקדום bene, שפירושו עשייה משותפת של כמה אנשים למטרה חיובית.
תחרות הכתיב הלאומית פועלת זו השנה ה-82 (עם הפסקה של שלוש שנים במלחמת העולם השנייה). מאז 1941 היא מאורגנת בידי החברה הפרטית סקריפס, המעניקה לתחרות גם את שמה, וזו כנראה אחת הסיבות לכך שתקנון התחרות אוסר על המשתתפים להיעדר מלימודים בבית הספר לצורך הכנה לתחרות. עוד קובע התקנון כי על המשתתפים להיות תלמידי הכיתות ד'-ח'.
בחירת המילים לתחרות נעשית בתהליך קפדני שאורך חודשים ארוכים. מאגר המילים האפשריות לשלבים המתקדמים של התחרות הוא מילון וובסטר הבינלאומי, הכולל 470 אלף ערכים. לשם השוואה, ב'מילון החדש' של אבן-שושן כ-34 אלף ערכים בלבד. צוות המומחים הבוחר את המילים מסדר אותן לפי דרגת קושי עולה, כדי להקשות על הטובים-באמת.
בכל סיבוב בתחרות מקבל כל נבחן בתורו מילה אחת, שהקריין משמיע לו. הוא זכאי לשאול מהי שפת המקור שלה, מהי משמעותה ואיזה חלק דיבר (שם עצם, פועל, תואר וכיוצא באלו) היא, ואף לבקש משפט-דוגמה שהמילה משובצת בו. פועל כאן הכלל הקרוי בשחמט 'נגעת – נסעת': המתחרה אינו יכול לחזור בו על אותיות שיצאו מפיו. כזכור, דינה של טעות אחת היא נפילה מן התחרות. ליד האולם בוושינגטון שבו נערכה תחרות הגמר הוקם חדר התאוששות וקבלת תנחומים לילדים הנפלטים מן התחרות בסיבובים השונים – כלומר כולם חוץ מהאלוף.