מתחילים להתגעגע: מורשתו של ג'ורג' וו' בוש

הכתבה פורסמה לפני שנה בדיוק, לרגל השבעתו של ברק אובמה לנשיא. האם התחזיות שהועלו בה מתחילות להתממש?

מאת צור ארליך. הופיע במקור ראשון, במוסף דיוקן, בכ' בטבת תשס"ט, 16.1.2009

ג'ורג' ולורה בוש ודיק צ'ייני טסים במסוק. צ'ייני אומר: "אם אזרוק מהחלון שטר של מאה דולר, אגרום לאדם אחד להיות מאושר". לורה עונה: "אולי נזרוק עשרה שטרות של עשרה דולרים, ונגרום לעשרה אנשים להיות מאושרים". בוש מציע: "בואו נזרוק מאה שטרות של דולר אחד, ומאה אנשים יהיו מאושרים". הטייס שומע וממלמל: "הכי פשוט לזרוק מהחלון את שלושתכם. מיליארדי אנשים יהיו מאושרים". (הבדיחה הנפוצה ביותר באתרי בדיחות בוש)
הנשיא האמריקני היוצא שבר את השיא השלילי שקבע הנשיא ריצ'רד ניקסון, והגיע השנה בסקר סי-אן-אן ל-71 אחוזי אי-אהדה בארצו שלו. במרוץ האחרון לבית הלבן ידע בוש שמוטב שלא יסייע בפומבי לג'ון מקיין, כי הדבר רק יזיק לו. עוד הרבה יותר מכך שנוא ג'ורג' ווקר בוש בעולם המוסלמי, שבחודש האחרון רוכש בהמוניו נעליים, וכן בשאר חלקי עולם, בייחוד דרום אמריקה ומערב אירופה, שרווחת בהם האמונה שמתקפת 11 בספטמבר אורגנה בידי הסי-איי-איי או המוסד. גם בישראל, אף שאריאל שרון הכריז על בוש כנשיא הידידותי ביותר כלפיה אי פעם, מקובל לתפוס אותו כמשהו שבין בדיחה גרועה לקטסטרופה.
הנימוקים ידועים. קודם כול, הוא טיפש. הרי ככה אומרות כל הבדיחות. ויש לו טעויות באנגלית. והוא פשטני מאוד, הוא רואה את העולם בשחור ולבן: הוא קאובוי. הוא מאמין בהפעלת כוח, מה שאינו מאהיב אותו במיוחד על העולם. וכן, רשימה חלקית של עוונותיו וכשליו: הניסיון לכפות דמוקרטיזציה על ארצות שאין לתושביהן עניין בכך. התרמית בדבר מציאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק, שבעזרתה הצליח להוביל את האומה ובנות בריתה למלחמה. המלחמה בעיראק עצמה, שהכניסה את הצבא האמריקני, לאחר ניצחון צבאי מהיר, להתבוססות במלחמת אזרחים עקובה מדם. קשריו עם חברות הנפט, ומכאן – עם סעודיה, פטרונית הטרור, ועם מזהמי הסביבה. ההסתלקות מאמנת קיוטו להאטת התחממות כדור הארץ. שערוריות ההתעללות בעצירי אל-קאעידה במחנה המעצר גואנטנמו. המשבר הכלכלי שפרץ השנה, אף שדגירתו עוד בימי קלינטון. ההשתהות של בוש בחופשה בימיה הראשונים של הסופה רבת ההרס קתרינה. ירידת קרנה של ארצות הברית בעולם. והעובדה המביכה שבן-לאדן, אחרי הכול, בחיים.
האם נגזר הדין על דימויו של בוש? וחשוב מכך: האם נקבר סופית כל מה שהוא מייצג, ובכלל זה המלחמה חסרת הפשרות בטרור האיסלאמי בשם המערב, הדמוקרטיה והחופש? גזר הדין של הנשיא היוצא נראה כמעט אבוד, אבל השופטת היא ההיסטוריה, וגזר הדין שלה מתחדש בכל שעה ושעה. כפי שכתב נתן אלתרמן, המצוטט במוסף זה הרבה לאחרונה, "יש חיי שעה למחסה, אך אין רגע שאינו שופט". וכיוון שכך, החוגים האידיאולוגיים המצדדים בבוש – הניצים בארצות הברית ובשאר העולם החופשי – משיבים מלחמה לטיהור שמו. לקראת תום כהונתו, ביום שלישי הקרוב, מתרבים בעיתונות הפרו-שמרנית באמריקה ובבריטניה המאמרים הקוראים להעריך אותה מחדש. מהשבוע הבא, כשנשיאות בוש תהיה נחלת ההיסטוריה, המאבק צפוי להתרחב. החלופה שאובמה מייצג תצטרך להוכיח את עצמה, ואילו בעלי התפקידים בממשל בוש לא יהיו כפותים לכללי השירות הציבורי וישחררו את חרצובות מרֵרתם.
"רוב מקורביו של בוש יתחילו לדבר כשיסיימו את תפקידם", אומר דיוויד וורמסר, שהיה עוזרו של השגריר באו"ם ג'ון בולטון ולאחר מכן יועצו של סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני לענייני המזרח התיכון. "גם אני – שעזבתי את תפקידי כבר לפני שנה, כשראיתי שהממשל התעייף – אתחיל לדבר רק בשבוע הבא על מה שהיה בתוך הממשל. מי שדיבר עד כה הוא בעיקר המתנגדים. אנשי המפלגה הדמוקרטית, אבל גם רפובליקנים מהזרם ה'ריאליסטי', אנשים מהכיוון של בוש האב. חלקם הדליפו מתוך הממשל, ולאחרים, שלא היו בממשל, היו הרבה חברים בפנים שהדליפו. אז את הגרסה שלהם כבר מכירים בציבור, ואת שלנו עדיין לא".
אתה צופה שתדמיתו של בוש תשתנה?
"כן. גם בגלל שנתחיל לדבר, וגם בגלל המציאות. אנשים יבינו שהבעיות בעולם נמשכות ולא אנחנו גרמנו להן. איראן ממשיכה להיות איראן ואל-קאעידה ממשיכה להיות אל-קאעידה. הם גם יגלו שדיפלומטיה אינה יכולה לפתור סכסוכים אם הצד השני אינו מעוניין בפתרון. לגבי המזרח התיכון הם יאשימו את ישראל שאינה מוותרת מספיק, אבל זה לא יעזור להם לגבי צפון קוריאה. הממשל החדש ייתקל באותן בעיות שאנו נתקלנו בהן, רק במחיר גבוה יותר".

*
בוש מגיע לבגדאד, לשיחות עם סדאם חוסיין. במסעד הכורסה של סדאם יש שלושה כפתורים אדומים. בוש שואל: "אתה מוכן להתפרק מהנשק הכימי?" סדאם לוחץ על כפתור, וזרוע מכאנית קופצת מהכורסה וסוטרת לבוש. בוש בולע את הרוק ושואל שוב. סדאם לוחץ על כפתור שני, ורגל מכאנית בועטת באחוריו של בוש. בפעם השלישית מקבל בוש אגרוף רובוטי באזור קדמי רגיש. הפגישה הבאה נערכת בחדר הסגלגל בבית הלבן. בוש מצויד בכורסה דומה, גם השיחה עולה על אותם שרטונים, אך סדאם נוכח לרווחתו שדבר אינו קורה לו כשבוש לוחץ על הכפתורים האדומים. "טוב", הוא שואל אחרי הלחיצה השלישית, "הפגישה הבאה בבגדאד?" – "בגדאד?" מחזיר בוש, "היתה עיר כזו?" (עוד בדיחה אמריקנית נפוצה)
"שבע שנים מאז 11 בספטמבר 2001 בלי פיגוע כלשהו על אדמת ארצות הברית זה נס, אפילו אם הדמוקרטים מעמידים פנים שזו דרך הטבע", כתב לאחרונה אייב גרינוולד, מעורכי כתב העת היהודי הניאו-שמרני 'קומנטארי'. "זו תוצאה של יוזמות חכמות ושימוש נבון בכוח צבאי, אפילו אם מבקריו של בוש רואים בכך עניין של מזל. מזל זה לא עלה בגורלן של בריטניה, ספרד, רוסיה, סין, אינדונזיה, הודו וטורקיה – ומעובדה זו רגילים להתעלם אלו המדברים על 'הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארצות הברית'".
גרינוולד כותב שמאז 2001 סוכלו עשרות פיגועים מתוכננים באמריקה ובאירופה, ושבארצות האיסלאם צנחה התמיכה בטרור. "גם אם נכונה הטענה שהמצוד אחר בן-לאדן נזנח בגלל עיראק", הוא כותב, "הריגת איש אחד שהפך לעכבר מנהרות המתמחה בדיבורים חשובה פחות מההישג של חיסול אלפי חיילי אל-קאעידה בעיראק".
אומרים, הוא מוסיף, שיש לקונן על אובדן אהדת העולם שהנשיא זלזל בה ברוב טיפשותו, אבל "אם אהדת העולם פירושה האינטרס המוסרי של העולם החופשי לראות את אמריקה נשארת השחקן החזק בעולם, בוש סיפק אותה באופן בלתי רגיל. ב-2001 שלטו במדינות החשובות באירופה מנהיגים אנטי-אמריקניים במיוחד. שיראק התעניין במחיר הנפט יותר מאשר במחיר החירות, ושרדר השתמש באנטי-אמריקניוּת כדי לגבש תמיכה ציבורית בו... כעת, למרבה השמחה, אנו שולטים בעיראק, ואילו בגרמניה ובצרפת שולטים לא ממשיכיהם של שרדר ושיראק, אלא מנהיגים פרו-אמריקנים".
הקלפים החזקים שמציגים מצדדי בוש בעיתונות הם שחרור עשרות מיליוני אנשים בעיראק ובאפגניסטן ממשטרי עריצות דכאניים; הרתעת המשטרים הערביים והאיסלאמיים מתמיכה גלויה בטרור – כשהמקרים הבולטים הם פקיסטן, סעודיה ולוב; הכרזת המלחמה הגלויה בטרור, והדרישה מכל מדינות העולם להכריע אם הן עם הטרור או עם אמריקה; והעובדה ש-11 בספטמבר נותר אירוע חד-פעמי בהיקפו.
"יש לזכור ש-11 בספטמבר נועד להיות יום הפתיחה של ג'יהאד גלובלי", כתב ברוח זו אדוארד לוטווק בכתב העת 'פרוספקט'. "אמורים היו להיות גם 12, 13 ו-14 בספטמבר, וכן הלאה. הפיגוע נועד לתת השראה לאלפי צעירים מוסלמים לרוץ למסגדים ולהתנדב לג'יהאד" – אולם נחישותו של בוש, הלחץ המיידי על ממשלות העולם המוסלמי, והרס בסיסי אל-קאעידה באפגניסטן שבועות מעטים לאחר הפיגוע עצרו זאת. לוטווק אף מצייר את בוש – דווקא אותו, הנץ הטורף – כגדול מפרקי הגרעין והנשק להשמדה המונית. על ידי לחץ ואיומים, ולא הידברות, הוא קטע את מרוץ ההתחמשות של סדאם, שכבר צבר ניסיון בהפעלת נשק כימי; גרם ללוב להתפרק מנשקה הבלתי קונוונציונלי; תמך בישראל שהרסה את מתקני הגרעין הסוריים; והוריד את צפון קוריאה מהמסלול הגרעיני.
איראן נותרת כנקודה שחורה ברשימה, אך יש שטוענים להישגים גם כאן. ניל גרדינר, מנהל המרכז לחירות על שם מרגרט תאצ'ר במכון הריטג' בוושינגטון, כותב ב'דיילי טלגרף' הלונדוני שגורלם של סדאם חוסיין ומשטרו הוא אזהרה ברורה לאיראן. "ההחלטה לפלוש לעיראק עשויה להתברר כמצוינת", הוא כותב. "נולדה הדמוקרטיה האמיתית הראשונה במזרח התיכון מחוץ לישראל. ניצחון זה עוד ייזכר כנקודת מפנה במלחמה באל-קאעידה. הארגון איבד בעיראק לוחמים רבים ובהם מנהיגים כאבו-מוסעב א-זרקאווי". אחרים נוטים להבחין בין הדשדוש המדמם בעיראק בשנים הראשונות לאחר המלחמה, שנבע מהיעדר תכנון של היום שאחרי, לבין ההסדרה היחסית של המצב מאז החל תגבור הכוחות האמריקניים באיראן ב-2006 – צעד נועז שהיה בניגוד גמור לרוח הזמן ולאינטואיציה, אך לכל הדעות הצליח.
לדעתם של שני חוקרים בריטים, טימותי לינץ' ורוברט סינג, ההישג של בוש היה הכרה במציאות החדשה של העימות בין הג'יהאד והמערב, ובעיקר, ככל שזה יישמע מוזר, השגת קונסנזוס פנימי באמריקה. ספרם של השניים שהופיע השנה, 'להגנת ההמשכיות במדיניות החוץ האמריקנית', הוא מהסנוניות הראשונות של גל הספרים בזכות בוש הצפויים להתפרסם בקרוב. "בשתי המפלגות הגדולות מכירים בחומרת האיום, מסכימים שארצות הברית צריכה להמשיך להיות מעצמה בינלאומית, תומכים באופן כללי במלחמה בטרור גם אם לא במלחמה בעיראק, ומכירים בכך שבמדיניות האמריקנית יש מקום מכריע לערכים" – כותב בסקירתו על הספר ב'קומנטארי' ג'ושוע מורבצ'יק, פרופסור ליחסים בינלאומיים ב'מכון לפוליטיקה עולמית' בוושינגטון.
"אני חושב שההיסטוריה תעריך את בוש על שמנע התקפה נוספת על ארצות הברית", אומר מורבצ'יק. "נראה שבמבט לאחור גם עיראק תיחשב הצלחה. בוש גם תרם תרומה חשובה בשינוי העמדה המקובלת שעלינו לקבל את המזרח התיכון כפי שהוא. לעומת זאת, כישלונו מול איראן עלול לערער את כל הישגיו".
עד כמה חשוב, לא רק למען בוש עצמו אלא גם למען המלחמה בטרור, שבוש ייזכר אחרת מכפי שהוא נתפס כיום?
"הייתי מסתכל על כך הפוך. עתידה של המלחמה בטרור ישפיע על הדרך שבה בוש ייזכר".
האם יש לשפוט נשיא על פי מדיניות החוץ שלו, או גם על פי מדיניות פנים וכלכלה?
"ענייני חוץ הם תמיד המדד לשיפוט נשיא אמריקני. ראשית, הם הדבר החשוב ביותר, ושנית, הם נתונים להשפעה נשיאותית יותר מנושאים אחרים. נשיאים יכולים לדמיין שהם משפיעים על הכלכלה, אבל זה נשאר דמיון".

*
בוש וצ'ייני צופים בחדשות הטלוויזיה של שש בערב. משודרת כתבה על אדם המאיים לקפוץ מהגג. "בוא נתערב", מציע צ'ייני, "שהוא יקפוץ". האיש קופץ. בוש מוציא מארנקו את דמי ההתערבות, אך צ'ייני אומר, "עזוב, ראיתי את הכתבה הזו כבר בחדשות של שלוש, ולכן ידעתי איך זה ייגמר". בוש מתעקש: "גם אני ראיתי את זה בשלוש, אבל דווקא משום כך חשבתי שהוא לא יעשה את השטות הזאת שוב". (בדיחה שהדמוקרטים אוהבים)
טיפש – או אולי באמת מאמין עיקש מדי בתבונתם של בני אדם? ביל סאמון, כתב ה'וושינגטון אקזמיינר' בבית הלבן ופרשן ברשת פוקס, הוא האיילה חסון של בוש. השלישי בסדרת ספריו האוהדים על תולדות כהונתו של בוש נקרא 'הנשיא האוונגליסט: מאבקו של ג'ורג' בוש להפיץ דמוקרטיה מוסרית בעולם'. "אוונגליסט", הסביר סאמון בראיון לג'יימי גלזוב מהפרונט פייג' מגזין, "גם בהשתייכותו הדתית, אבל גם במובן של נלהב, בטוח בצדקתו ודבק בדרכו למרות הצונאמי היומיומי של תקשורת שלילית. הוא למד לקח מפרשת הבטחת הכזב של אביו שלא יהיו מיסים נוספים. הלקח: לא לסטות ממה שחשוב לך לטובת סקרי פופולריות.
סאמון מונה ארבעה הישגים עיקריים של בוש. שחרור תושבי עיראק ואפגניסטן; השגת איזון בין השמרנים לליברלים בבית המשפט העליון; פריסת המערכת נגד הטילים בצ'כיה ובפולין; וקיצוצים חסרי תקדים במיסים. עוד הישגים של בוש הנמנים בכתבות עיתונאיות אחרות הם רפורמות בחינוך ובמשק התרופות, הרחבת נאט"ו, והמדיניות הגמישה שהנהיג כלפי מהגרים לא חוקיים מאמריקה הלטינית למורת רוחם של רוב הרפובליקנים.
מסכם החוקר הניאו-שמרני ד"ר מייקל לֶדין, איש 'המוסד להגנת הדמוקרטיות' ומעורכי ה'נשיונל רביו': "בוש ייזכר לטוב בשל מדיניות ה'תגבור' בעיראק, ולרע בשל האסטרטגיה הכושלת עד אז. הוא ייזכר לטוב בשל מדיניותו המצוינת באפריקה, ובפרט המיזם עתיר התקציבים למלחמה באיידס – ולרע בשל המשבר הכלכלי. ויכוח ממושך לכאן ולכאן יהיה על הטיפול ב'שבויי המלחמה' בגואנטנמו ועל ה'עינויים'".
לדין, מומחה לפשיזם ולטרור שהואשם בתקשורת האמריקנית שהיה מעורב בזיוף של הוכחות לכך שסדאם ניסה לקנות אורניום באפריקה, מבקר מימין את הדרך שבה בוש נלחם בטרור. "ממשל בוש האמין כנראה שנוכל להילחם באדוני הטרור מדינה אחר מדינה, ולא הבין שברגע שנציג רגלנו באפגניסטן או בעיראק, המדינות האחרות, בעיקר סוריה ואיראן, ייכנסו גם הן לשם ותפרוצנה מלחמות אזוריות. פרסמתי ספר שחזה זאת עוד לפני המלחמה בעיראק. נוסף על כך, לממשל לא היתה אף פעם מדיניות רצינית כלפי איראן, וזה בלתי נסלח".
אתה חושש שבוש יירשם בהיסטוריה כפי שמציירים אותו הליברלים?
"לא. זו מדינה תזזיתית, יש כאן ויכוחים פתוחים, ובמהלך הזמן הדעות משתנות. הסתכל על טרומן, שכמעט כולם הסכימו בתום כהונתו שהוא היה אחד הנשיאים הגרועים שלנו, וכיום הוא נחשב אחד הטובים".
ואכן, הארי טרומן, נשיאה הדמוקרטי של ארצות הברית משלהי מלחמת העולם השנייה עד 1953, הוא נחמתם הקבועה של חסידי בוש. מאמרו של אדוארד לוטווק ב'פרוספקט' שכותרתו "טרומן של זמננו" הוא רק אחד מכמה המתמקדים בהשוואה זו. טרומן זכה בסוף כהונתו ל-22 אחוזי אהדה באמריקה. הפצצתה הגרעינית של יפן, ייזום המלחמה המדשדשת בקוריאה, ניצחון הקומוניסטים בסין וההיגררות למלחמה הקרה ולאימת הגרעין – כל אלו נתפסו כאסונות. כיום מוסכם על הכול שטרומן היה מגדולי הנשיאים האמריקנים.
"כיצד זה שכיום טרומן נחשב בעולם כולו לנשיא דגול, בעיקר במדיניות חוץ?", שואל לוטווק, ועונה – "הכול שאלה של זמן ופרספקטיבה. מלחמת קוריאה נשכחה כמעט, אך הכול זוכרים את הצלחת אסטרטגיית ההכלה של טרומן שנגמרה לאחר שנים בהתפוררותה השלווה כמעט של ברית המועצות". בהשוואה ממשיך, מעל דפיו הווירטואליים של 'פרונט פייג' מגזין', מחבר הספר 'אלוהים וג'ורג' בוש', פרופ' פול קנגור. טרומן, הוא אומר, הכין את אמריקה למציאות החדשה של המלחמה הקרה – ובאותו אופן בוש הבין בעוד מועד שהחלה מלחמה קרה חדשה, ויסד את קונספציית המלחמה בטרור ואת גופי ביטחון הפנים החדשים.
"בוש ניהל מדיניות חוץ בלי בושה", מתמצת דיוויד וורמסר. "מדיניות ערכית שאינה מתרגשת ממה שהעולם חושב עלינו. ידענו אחרי 11 בספטמבר שאנו נמצאים במציאות שאירופה לא תבין כל עוד תעמוד בפניה בעצמה – ובעצם לא תבין גם אחר כך, אם לשפוט לאור היסטוריית החולשה שלה כלפי טרור, רשע וטוטליטריות". וורמסר מתכוון לכהונה הראשונה של בוש – עד 2004, ולמעשה רק עד שלהי 2003. כהונה זו עמדה בסימן ההשפעה הניאו-שמרנית, ואילו בכהונה השנייה שלטו בכיפה ריאליסטים כקונדוליסה רייס, שהפכה מהיועצת הביטחון לאומי למזכירת המדינה, ורוחות רפאים מימי בוש האב כברנט סקוקרופט וג'יימס בייקר.
"הכהונה השנייה נחשבת כיום הבוגרת והבשלה יותר, אבל אני מאמין שההיסטוריה שתיכתב בעוד חמש או עשר שנים תהפוך את זה. ההצלחות מימי הכהונה הראשונה גרמו למומנטום שהקרין גם הלאה. למשל, הניצחונות באפגניסטן ובעיראק גלגלו את הנסיגה הסורית מלבנון ב-2005. כל הלכסיקון במזרח התיכון השתנה. במדינות ערב החלו לדבר על חירות, לא מפני שהאמינו בכך אלא מפני שהבינו שאנחנו הכוח וחייבים לכוון למושגים שלנו. בכהונה השנייה, לעומת זאת, החמצנו את ההתעצמות של צפון קוריאה ואת השנים הקריטיות בהתגרענות איראן".
מדוע חל המפנה?
"הרבה אנשים השתמשו בהסתבכות בעיראק כדי להוריד את הפרופיל של הניאו-שמרנים – וזה השפיע גם על הנשיא. בתקופה ההיא בוש וצ'ייני היו עסוקים בבחירות 2004, וקונדוליסה שהיתה פנויה לניהול ענייני החוץ צברה השפעה גדולה יותר. מאז ואילך לא היה איזון כנגדה".
אז למה בוש מינה אותה לכתחילה?
"בוש הוא מאוד בוש: יחסים אישיים חשובים לו מאוד. היא היתה במעגל של אביו, והמשיכה להתקרב אליו אחר כך, והוא סומך על האנשים הקרובים לו – לעתים קרובות יותר ממה שמוצדק. רייס סבורה שהתמוטטות ברית המועצות נבעה לא רק מהלחץ עליה אלא גם מההידברות איתה ומהחלטותיו של גורבצ'וב, ובאנלוגיה מבינה כך גם את איראן, צפון קוריאה, סוריה ולוב. למעשה, הכהונה השנייה של בוש היתה הכהונה הראשונה של אובמה".

*
בוש מקיף עצמו באנשים חכמים כמו שהחור מקיף עצמו בבייגל'ה. (דניס מילר, קומיקאי ופרשן פוליטי)
דרך אחרת לתאר את התהליך שוורמסר מתאר היא לומר שהניאו-שמרנים, מנסחיה של תזת 'המלחמה בטרור' והוגיו של המסע להנחלת הדמוקרטיה בעולם, עלו לגדולה עם התגשמות נבואתם ב-11 בספטמבר, עיצבו את מדיניותו של בוש באמצעות אישים כסגן הנשיא צ'ייני, מורהו הגדול של בוש, וכן ריצ'רד פרל ופול וולפוביץ' – וירדו מגדולתם כשהתברר שיהירותם תקעה את ארצות הברית במלחמה חסרת תוחלת. זה, מסכם בנג'מין קרשטיין בכתב העת הניאו-שמרני הישראלי 'תכלת', הסיפור שמספרים מתנגדי הניאו-שמרנים.
קרשטיין אומר זאת אגב סקירת ספרו האחרון של נורמן פודהורץ, ממייסדי הזרם, ספר המבקש להגן על דוקטרינת המלחמה בטרור של בוש. קרשטיין מעיר על כמה ממעשיו של בוש הסותרים דוקטרינה זו עצמה: שיתוף חמאס בבחירות ברשות הפלשתינית, כריתת הברית עם פת"ח, הזנחת הזירה האיראנית והפקרת תומכי הדמוקרטיה בלבנון.
האם גם אותנו בוש הפקיר – לפחות מנקודת המבט הניצית, שאמורה להיות נקודת המבט שלו עצמו? למרות תמיכתו התקדימית של בוש במדינה פלשתינית, המעבר שלו ממפת הדרכים למתווה אנפוליס, לחציו נגד ההתנחלויות והוראות נצירת האש נוסח "אינָף איז אינָף" הזכור לרע שהנחית על ישראל בימי אינתיפאדת הטרור – למרות כל זאת, המומחה ליחסי ישראל-ארצות הברית יורם אטינגר, הנאבק ברעיון המדינה הפלשתינית, סבור שלא היו ימים טובים לישראל באמריקה מימיו של בוש בבית הלבן.
"בוש העמיק את ההערכה שיחסי ארצות הברית-ישראל לא סבים על ציר הסכסוך הערבי-ישראלי", הוא אומר, "ולכן אף פעם לא הניח לחילוקי דעות בנושא הסכסוך להאפיל על שיתוף הפעולה בהקשר החשוב יותר: מאבק משותף בטרור האיסלאמי, באיום הטילים הבליסטיים בהתגרענות איראן ובגורמים רדיקליים בעולם הערבי. כהונת בוש גם רִעננה את ההכרה שיחסי המדינות נשענים על מסד מוצק של ערכים משותפים; בוש הוא שהחזיר לסדר היום את העובדה שהברית בין ארצות הברית לבין המדינה היהודית החלה עוד במאה ה-17, בהשפעה היהודית על עיצוב החברה האמריקנית ושיטת הממשל בארצות הברית".
ובכל זאת, בהקשר של הסכסוך המקומי שלנו דומה שהוא כבל את ידינו במלחמה בטרור.
"נושאי חמאס והמדינה הפלשתינית הם מהחלומות הוורודים של קונדוליסה רייס והפקידות הבכירה במחלקת המדינה. בוש לא ראה בהם גורמים מרכזיים, אבל כשהוא קיבל מסר מממשלת ישראל שאינה רואה בשיתוף חמאס בבחירות נושא למאבק מיוחד, הוא אמר לעצמו שחבל לריב על זה עם רייס, עם מחלקת המדינה ועם המועצה לביטחון לאומי. לגבי המדינה הפלשתינית, אני אומר זאת מידע ישיר, בכמה אירועי התרמה רפובליקניים בניו-יורק ובטקסס נשאל בוש לפשר השינוי החד שחל בעמדתו כלפי עתיד יהודה ושומרון, ובכל המקרים תשובתו היתה שהיוזמה היתה של ראשי המדינה בישראל, ששכנעו אותו שאם לא תקום מדינה פלשתינית הבעיה הדמוגרפית תביא כליה על ישראל. דבר דומה אירע לקלינטון, שנגרר בידי הישראלים, בעל כורחו, לתמיכה בהסכם עם ערפאת".
לדעתו, העובדה שבוש וצ'ייני, להבדיל מאובמה, רואים את העולם כזירת מאבק צבאי בין משטרי טרור לחברות דמוקרטיות, חיזקה את ישראל מפני שבמאבק צבאי מחפשים בני ברית, וישראל נתפסה כבת ברית טבעית. "חשובה כאן גם ההשפעה הרבה שהיתה לצ'ייני על מדיניות בוש עד 2006. צ'ייני כמזכיר ההגנה של בוש האב היה הראשון להוקיר תודה לישראל בפומבי על הפצצת הכור העיראקי".

*
כמה ניאו-שמרנים צריך כדי להחליף נורה? – לא צריך אף אחד. הם מכריזים מלחמה נגד החושך ושורפים את הבית. (הבדיחה המוצלחת ביותר על ניאו-שמרנים שמצאתי)
כמו אביו בזמנו עמד ג'ורג' וו' בוש בין שני זרמים מנוגדים בתוך המפלגה הרפובליקנית. מצד אחד הניאו-שמרנים האידיאליסטים, המבקשים שארצות הברית תהיה השוטר המוסרי של העולם, ומצד אחֵר השמרנים הבדלנים מהסוג הישן, הריאליסטים המונעים בידי האינטרס האמריקני הקר. בוש האב, איש הנפט, נסחף אחר האחרונים. בוש הבן החל לנטות לעברם בשלב מאוחר, ובלב דתי חצוי.
האבחנה בין סוגי שמרנים רלבנטית פחות בבריטניה, אחותה-למחצה של ארצות הברית למלחמה בטרור ואחותה ממש לחילופי רעיונות ודעות. הפילוסוף רוג'ר סְקרוּטון הוא אולי הבולט שבאינטלקטואלים השמרנים בבריטניה. "לא בכול אני מסכים עם בוש", הוא אומר, "אבל אני מאמין שפסק הדין של ההיסטוריה יהיה לטובתו יותר מהדעה הרווחת כיום. הוא היה המנהיג האמריקני הראשון שהצביע במפורש על העימות שבין האיסלאם לעולם המערבי. נשיאים קודמים לא השכילו לעמוד על כך. קלינטון במיוחד נטה להתכחש לו. 11 בספטמבר הכריח את בוש לעשות משהו; אם הוא עשה את הדבר הנכון בפלישה לעיראק זו שאלה אחרת, אבל במעשיו הוא הגדיר את העימות הקיים. וזה הדבר החשוב".
האם נשיא לא שמרני לא היה פועל כך?
"נראה שלא. לקלינטון היו סיבות רבות להתעמת עם אל-קאעידה, והוא ידע כל מה שצריך היה לדעת, אך המשיך להתעלם. בוש לא היה שמרני במדיניות הפנים ובמדיניות הכלכלית שלו, אבל הוא היה שמרני בכך שהציב את האינטרס הלאומי בראש סדר היום. הנשיא השמרני הבא, אם יהיה, יצטרך להשקיע מחשבה רבה ואומץ מוסרי בהגדרה מהו המערב ומהם האינטרסים המערביים שאם מגינים עליהם מגינים על העולם כולו".
המערב רוצה להיות מוגדר?
"שאלה טובה. אנשים לא רוצים להיות מוגדרים. אך היעדר הגדרה עצמית במערב הוא שמוביל לחולשתו, לפחות כשזה נוגע לעימות עם האיסלאם".
אתה מחלק את זמנך בין בריטניה לארצות הברית. אתה יכול לראות את ההבדל?
"באמריקה יש הכרה בשליחות ההיסטורית שלה ובזכותה להתקיים. בבריטניה שולט הספק העצמי, והיא חלשה מאוד כשזה מגיע לעניין ההבנה מדוע היא בכלל קיימת כאומה".
אתה יכול להשוות את ההכרעה של בוש אחרי מתקפת 11 בספטמבר לזו של צ'רצ'יל בתחילת מלחמת העולם השנייה?
"לא ממש. צ'רצ'יל ב-1940 נטל סיכון עצום. למעשה זה נס, כי רק בגלל טיפשותו של היטלר אנגליה הצליחה להתגבר על איום הפלישה. אבל צ'רצ'יל היה מנהיג רב השראה שהצליח לאחד את העם הבריטי כולו ולהחדיר בו רוח הקרבה. אינני חושב שבוש היה צריך לעשות זאת; הוא היה צריך לשכנע את האמריקנים שזכותם להגיב, ועשה זאת היטב, אבל זה אינו בר השוואה למה שעשה צ'רצ'יל. לצ'רצ'יל היה גם כושר ביטוי אדיר, דבר שבוש אינו מצטיין בו במיוחד".
גם אתה חושב שבוש טיפש?
"לא. המוסכמה הזו נובעת מכך שבשמאל תמיד מניחים ששמרנים טיפשים. ג'ון סטיוארט מיל החל במיתוס הזה כשתיאר את המפלגה השמרנית כטיפשה. תמיד היתה סנוביות בשמאל כלפי שמרנים, כאילו הם בעלי יכולת חשיבה מוגבלת".
כאינטלקטואל שמרן, מסתכלים עליך כתופעה חריגה?
"אני כשמרן אמור להיות אידיוט, וכשאני לא נכנס לתבניות זה קשה לאנשים והם מתרגזים".