הדָבר היה ככה; מאת מאיר שלו; עם עובד, 2009, 226 עמ'
מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון בכ"ו בחשוון תש"ע, 13 בנובמבר 2009.
כיוון שמאיר שָלֵו האמיתי הוא אחת הדמויות בספרו החדש, האמיתי אף הוא, ארשה גם לעצמי לצטט פה את עצמי האמיתי, מתוך טור שפרסמתי ב'יומן' לפני שבועות לא רבים על אודות שלֵו וכתיבתו העיתונאית: "כְּשֶהוּא סוֹפֵר הוּא מְהַפְּנֵט בְּזִיקוּקִין;/ כְּפוּבְּלִיצִיסְט הוּא פְּרִימִיטִיבִי עִם סַכִּין.// בֵּין הַכְּרִיכוֹת הוּא רַב אָמָן, הוּא ד"ר גֵּ'קִיל,/ אַךְ בָּעִתּוֹן הוּא מִיסְטֶר הַייד בִּגְרוּש אוֹ שֶקֶל". הקריאה ברומאנים של מאיר שלו היא תענוג ידוע ומוכר. המיזנתרופיה שלו דומה לפלפל שחור. במאמריו בעיתון הוא דוחף לפיך כפיות גדושות מן התבלין הזה, ולעתים אין בהם שום דבר אחר. ואתה לך תתעטש. ואילו בספריו אותו פלפל שחור משחור הוא קמצוץ בָּזוּק. מורגש וידוע אך בעיקר מחדד את טעמיו העשירים האחרים של התבשיל.
אביו של מאיר שלו, ידענו תמיד, היה המשורר והסופר יוצא אצ"ל יצחק שלו. זה הסביר את היותו של מאיר שלו אשף מילים, אבל לא את היותו – רק לשם חידוד, כמובן! – אש"פיסט. עכשיו, כשהוא כותב לראשונה בְּספר משהו מסיפור חייו ומסיפורי משפחתו בלי מסווה של בדיה ספרותית, אנחנו למדים שסבו מצד אמו נקרא אהרן בן-ברק. וזה, אם נוותר על ה"בן", מסביר קצת יותר את מיקומו הפוליטי של שלֵו. משחקי מילים בצד – אותו אהרן (בן) ברק היה סוציאליסט מושבע, מראשוני מושב העובדים הראשון נהלל. הוא, והרבה יותר ממנו אשתו סבתא טוניה, וכל הדודים והדודות והשכנים והשכנות ומושב נהלל ועמק יזרעאל והסוציאליזם הציוני החלוצי, הם גיבורי הספר. מאיר שלו גדל בירושלים, אך את שנות ינקותו, אנו למדים בספר, עשה בגנוסר, ושנתיים נוספות, כיתות ד' וה', התגורר בנהלל, "התקופה הטובה ביותר של ילדותי ונעוריי".
ואכן משפחת בן-ברק, "צד אמא" של מאיר שלו, מתגלית כצד המועדף עליו. משפחת עובדי אדמה מיובּלי ידיים הבזים לקפיטליסטים ולנשים שעושות מניקור ונדים בראשם למשוררים מן העיר שאפילו מלפפונים אינם יודעים לזרוע. משפחה המטפחת מיתולוגיה משלה, עם מלחמות גרסאות ועם חצאי בדיות ורבעי דמיונות ההופכים למציאות היסטורית. משפחה שיש לה לשון משלה, תערובת של שרידי רוסית, עברית גבוהה ושיבושים קומיים; "הדבר היה ככה", מילות הפתיחה לסיפורי המיתולוגיה המשפחתית, הוא גם ביטוי המשקף היטב את הלשון הזו. סבתא טוניה היא היוצרת העיקרית שלה. אם ביקשנו לדעת מאין נחל מאיר שלו את שירתו, מהיכן שאב את כישרונו ליצור קהילות בעלות שפות פרטיות ומעשיות פלאיות המסופרות מדור לדור, האם מבורחס או מבולגקוב, הנה לנו התשובה: מבית סבתא בנהלל.
אבל סבתא טוניה הייתה מעל לכול חולת ניקיון. המעטים שהורשו להיכנס לביתה לא הורשו להיכנס לרוב החדרים, שנותרו נעולים. את עצמה ואת בנותיה ולעתים גם את אורחיה העבידה בפרך בצחצוח אינסופי של הרצפה. פרשת שואב האבק האמריקני שקיבלה עוד ב-1936, השתמשה בו שבועיים ומאז נעלה אותו לנצח בחדר האמבטיה האסור בשימוש, היא עמוד השדרה העלילתי של הספר. באנגלית, שאליה קשה להעביר את גודש הדקויות שבכותר העברי "הדבר היה ככה", הספר נקרא "סבתי הרוסייה ושואב האבק האמריקני שלה".
את השואבק שלח במתנה, על מנת לקנטר, אחיו של סבא אהרן, ישעיהו-סם מלוס-אנג'לס, שהוא "בוגד כפול" בעיני אהרן: גם לא ציוני וגם קפיטליסט. הדוד שמע על קומפלוסיית הניקיון של טוניה, וידע שלאחיו החלוץ הסגפן לא תהיה ברירה אלא לקבל את מתנתו. הנה לנו עולמות מתנגשים – חלוציות סגפנית נוסח העמק והתפנקות של עקרות בית אמריקניות – המתנפצים אל סלע שיגעונה של החלוצה המנקה טוניה. עד שסבתא טוניה מבינה ששואב האבק מאחסן את הלכלוך בבטנו, וכולאת אותו באמבטיה כעונש. ועוד נכונו לשואב, לסבתא ולמאיר שלֵו הצעיר עלילות משותפות, מופרכות דיין כדי לפרנס רומאן ריאליזם-מאגי שָלֵוִי מן המניין, קל וחומר רומאן שלוי ביוגרפי שהיה ונברא ולא רק משל היה.
כי אודה, ואם אתבקש גם אבוש: ספרו זה של מאיר שלו היה מענג גם לו היה בדיוני לחלוטין, אבל העובדה שהוא "היה באמת" נותנת לעונג משנה תוקף. הדבר היה כך – או לפחות היה כך בערך – ולכן אתה הקורא אינך רק משתעשע במעיישס מושכי לב הכתובים עברית ממכרת, אינך משחית זמנך על בידור איכותי אך נטול עץ כפי שהרגשת בקוראך אי אלו מספריו הקודמים של מאיר שלו – אלא אתה גם לומד דברים כהווייתם על הצד האנושי, והמצחיק, של קורות בניין הארץ.
'הדבר היה ככה' הוא בונבוניירה ספרותית. והוא גם כלי מחקר ספרותי, להתחקוּת אחר התגלגלותם של סיפורים אל תוך המבדֶה של ספריו הקודמים של מאיר שלו. הנה לנו כאן סיפוריו הקטנים של הכפר ששימש מודל ל'רומאן רוסי'. והנה לנו, בעיקר, גרעינם המציאותי של סיפורי משפחת יופה ב'פונטנלה'. כמה מהאירועים המתוארים ב'הדבר היה ככה' נכנסו ל'פונטנלה' בעיבוד מינימלי. למשל המעשה בבנותיה המבוגרות של סבתא טוניה שבדרך חזרה מהלווייתה עלו על הספה האסורה במגע בביתה וקיפצו עליה כילדות גן שובבות עד דלא ידעה.
מקומו של הספר החדש בתוך יצירתו של מאיר שלו דומה, מבחינות אלו, למקומו של 'סיפור על אהבה וחושך' ביצירתו של עמוס עוז. בשני המקרים סופר ישראלי בולט ופופולרי בן שישים וקצת חושף, בווידוי רצוף אנקדוטות מבדחות, את המקור הביוגרפי, המשפחתי, ההיסטורי, של חומרים שהופיעו במסווה בדיוני ביצירתו הקודמת. בשני הספרים יש גם מתח בין הבית הירושלמי החירותניקי לבין החוץ של החלוץ שבקיבוץ. אולם 'סיפור על אהבה וחושך' הוא הארוך בספריו של עוז, ואילו 'הדבר היה ככה' הוא הקצר ביותר של שלֵו; וכמו האורך כן הכובד.
שלו מכיר בכך. "את הסיפור הגדול על המשפחה הגדולה שלי אולי אכתוב בפעם אחרת", הוא כותב בתחילת הספר. ולאחר שהוא מפרט על מה יספר בספר העתידי – "קרבות הביניים של האהבה, מלחמות הרועים של הרעיון, אליפויות הסבל, סכסוכי השליטה על בארות הזיכרון", ועוד – הוא אומר שאם בכלל יכתוב אותו, זה לא יקרה בשנים הקרובות. "אכתוב אותו כשאהיה זקן יותר ומתון יותר ואמיץ וסלחן יותר – וגם בהבטחה הזאת איני בטוח שאעמוד". כשמאיר שלו יהיה מתון יותר נרוויח אפוא פעמיים.
אביו של מאיר שלו, ידענו תמיד, היה המשורר והסופר יוצא אצ"ל יצחק שלו. זה הסביר את היותו של מאיר שלו אשף מילים, אבל לא את היותו – רק לשם חידוד, כמובן! – אש"פיסט. עכשיו, כשהוא כותב לראשונה בְּספר משהו מסיפור חייו ומסיפורי משפחתו בלי מסווה של בדיה ספרותית, אנחנו למדים שסבו מצד אמו נקרא אהרן בן-ברק. וזה, אם נוותר על ה"בן", מסביר קצת יותר את מיקומו הפוליטי של שלֵו. משחקי מילים בצד – אותו אהרן (בן) ברק היה סוציאליסט מושבע, מראשוני מושב העובדים הראשון נהלל. הוא, והרבה יותר ממנו אשתו סבתא טוניה, וכל הדודים והדודות והשכנים והשכנות ומושב נהלל ועמק יזרעאל והסוציאליזם הציוני החלוצי, הם גיבורי הספר. מאיר שלו גדל בירושלים, אך את שנות ינקותו, אנו למדים בספר, עשה בגנוסר, ושנתיים נוספות, כיתות ד' וה', התגורר בנהלל, "התקופה הטובה ביותר של ילדותי ונעוריי".
ואכן משפחת בן-ברק, "צד אמא" של מאיר שלו, מתגלית כצד המועדף עליו. משפחת עובדי אדמה מיובּלי ידיים הבזים לקפיטליסטים ולנשים שעושות מניקור ונדים בראשם למשוררים מן העיר שאפילו מלפפונים אינם יודעים לזרוע. משפחה המטפחת מיתולוגיה משלה, עם מלחמות גרסאות ועם חצאי בדיות ורבעי דמיונות ההופכים למציאות היסטורית. משפחה שיש לה לשון משלה, תערובת של שרידי רוסית, עברית גבוהה ושיבושים קומיים; "הדבר היה ככה", מילות הפתיחה לסיפורי המיתולוגיה המשפחתית, הוא גם ביטוי המשקף היטב את הלשון הזו. סבתא טוניה היא היוצרת העיקרית שלה. אם ביקשנו לדעת מאין נחל מאיר שלו את שירתו, מהיכן שאב את כישרונו ליצור קהילות בעלות שפות פרטיות ומעשיות פלאיות המסופרות מדור לדור, האם מבורחס או מבולגקוב, הנה לנו התשובה: מבית סבתא בנהלל.
אבל סבתא טוניה הייתה מעל לכול חולת ניקיון. המעטים שהורשו להיכנס לביתה לא הורשו להיכנס לרוב החדרים, שנותרו נעולים. את עצמה ואת בנותיה ולעתים גם את אורחיה העבידה בפרך בצחצוח אינסופי של הרצפה. פרשת שואב האבק האמריקני שקיבלה עוד ב-1936, השתמשה בו שבועיים ומאז נעלה אותו לנצח בחדר האמבטיה האסור בשימוש, היא עמוד השדרה העלילתי של הספר. באנגלית, שאליה קשה להעביר את גודש הדקויות שבכותר העברי "הדבר היה ככה", הספר נקרא "סבתי הרוסייה ושואב האבק האמריקני שלה".
את השואבק שלח במתנה, על מנת לקנטר, אחיו של סבא אהרן, ישעיהו-סם מלוס-אנג'לס, שהוא "בוגד כפול" בעיני אהרן: גם לא ציוני וגם קפיטליסט. הדוד שמע על קומפלוסיית הניקיון של טוניה, וידע שלאחיו החלוץ הסגפן לא תהיה ברירה אלא לקבל את מתנתו. הנה לנו עולמות מתנגשים – חלוציות סגפנית נוסח העמק והתפנקות של עקרות בית אמריקניות – המתנפצים אל סלע שיגעונה של החלוצה המנקה טוניה. עד שסבתא טוניה מבינה ששואב האבק מאחסן את הלכלוך בבטנו, וכולאת אותו באמבטיה כעונש. ועוד נכונו לשואב, לסבתא ולמאיר שלֵו הצעיר עלילות משותפות, מופרכות דיין כדי לפרנס רומאן ריאליזם-מאגי שָלֵוִי מן המניין, קל וחומר רומאן שלוי ביוגרפי שהיה ונברא ולא רק משל היה.
כי אודה, ואם אתבקש גם אבוש: ספרו זה של מאיר שלו היה מענג גם לו היה בדיוני לחלוטין, אבל העובדה שהוא "היה באמת" נותנת לעונג משנה תוקף. הדבר היה כך – או לפחות היה כך בערך – ולכן אתה הקורא אינך רק משתעשע במעיישס מושכי לב הכתובים עברית ממכרת, אינך משחית זמנך על בידור איכותי אך נטול עץ כפי שהרגשת בקוראך אי אלו מספריו הקודמים של מאיר שלו – אלא אתה גם לומד דברים כהווייתם על הצד האנושי, והמצחיק, של קורות בניין הארץ.
'הדבר היה ככה' הוא בונבוניירה ספרותית. והוא גם כלי מחקר ספרותי, להתחקוּת אחר התגלגלותם של סיפורים אל תוך המבדֶה של ספריו הקודמים של מאיר שלו. הנה לנו כאן סיפוריו הקטנים של הכפר ששימש מודל ל'רומאן רוסי'. והנה לנו, בעיקר, גרעינם המציאותי של סיפורי משפחת יופה ב'פונטנלה'. כמה מהאירועים המתוארים ב'הדבר היה ככה' נכנסו ל'פונטנלה' בעיבוד מינימלי. למשל המעשה בבנותיה המבוגרות של סבתא טוניה שבדרך חזרה מהלווייתה עלו על הספה האסורה במגע בביתה וקיפצו עליה כילדות גן שובבות עד דלא ידעה.
מקומו של הספר החדש בתוך יצירתו של מאיר שלו דומה, מבחינות אלו, למקומו של 'סיפור על אהבה וחושך' ביצירתו של עמוס עוז. בשני המקרים סופר ישראלי בולט ופופולרי בן שישים וקצת חושף, בווידוי רצוף אנקדוטות מבדחות, את המקור הביוגרפי, המשפחתי, ההיסטורי, של חומרים שהופיעו במסווה בדיוני ביצירתו הקודמת. בשני הספרים יש גם מתח בין הבית הירושלמי החירותניקי לבין החוץ של החלוץ שבקיבוץ. אולם 'סיפור על אהבה וחושך' הוא הארוך בספריו של עוז, ואילו 'הדבר היה ככה' הוא הקצר ביותר של שלֵו; וכמו האורך כן הכובד.
שלו מכיר בכך. "את הסיפור הגדול על המשפחה הגדולה שלי אולי אכתוב בפעם אחרת", הוא כותב בתחילת הספר. ולאחר שהוא מפרט על מה יספר בספר העתידי – "קרבות הביניים של האהבה, מלחמות הרועים של הרעיון, אליפויות הסבל, סכסוכי השליטה על בארות הזיכרון", ועוד – הוא אומר שאם בכלל יכתוב אותו, זה לא יקרה בשנים הקרובות. "אכתוב אותו כשאהיה זקן יותר ומתון יותר ואמיץ וסלחן יותר – וגם בהבטחה הזאת איני בטוח שאעמוד". כשמאיר שלו יהיה מתון יותר נרוויח אפוא פעמיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה