מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'השבועון' של 'מקור ראשון' בי"ט באלול תשס"ה, 23 בספטמבר 2005
רק כשאתה מתוודע אל מאיה ערד (34) אתה מבין מה לדוקטורית לבלשנות מאוניברסיטת סטנפורד ולכתיבת קומדיה מטורללת, ישראלית להחריד, מדויקת עד להכאיב, מחורזת עד קַצווי העונג. הפתרון זורח לך מכל פינה שאליה מתגלגלת שיחתכם: הקוֹמיות הוא העמדה הקיומית של ערד. תמצית אישיותה, או לפחות תמצית הפרסונה שלה. היא לא תתקן את העולם, כי אין סיכוי, אבל היא גם לא תברח ממנו. לא תשכח, אבל כן תסלח. תצחק על כולם, וקודם כל על עצמה. תבזוק על החיים קמצוץ פלפל.
לכן היא בוחרת לאהוב אותנו, הישראלים, מרחוק, ומרחוק גם לצחוק על חשבוננו ("רק אל תתחילו עם כותרות כמו 'יורדת עלינו'"). לכן אפשר למצוא אצלה פרודיה עצמית על כל צעד ושעל. לכן החריזה הבריאה והצוהלת והממושקלת, המאפיינת את שני ספריה, היא אצלה הרבה יותר מסתם בחירה אסתטית, ואפילו יותר מעוד מגילת-עצמאות של אופנה ספרותית מתחדשת. לכן מי שיקרא את המחזה החדש שלה שעיבדה מהקלסיקה הרוסית, 'צדיק נעזב', או את הרומאן-בחרוזים 'מקום אחר ועיר זרה', כסאטירה פוליטית חומצית – יחמיץ את העיקר. והעיקר, כהגדרתה-שאיפתה, הוא ליצור שירה טובה ומצחיקה.
'צדיק נעזב' נכתב לפי קווי העלילה של 'צער מתוך חוכמה', קומדיה שכתב אלכסנדר גריבויֶדוב בראשית המאה הי"ט. גריבוידוב נרצח בטהרן במסגרת מילוי תפקידו הדיפלומטי, ולא הספיק לכתוב עוד יצירות, אך יצירתו הבודדה הפכה אותו לפופולרי עד היום ברוסיה – ארץ שבלב הקלאסיקה התיאטרלית שלה, כותבת ערד, עומד לא קורפוס של טרגדיות, כנהוג, אלא צֶבר קומדיות. "יש במחזה הזה משפטים שהפכו מאז למטבעות לשון שגורים ברוסית, כמו 'כשאוהבים לא מסתכלים על השעון'. אבל בגלל שזו קומדיה כל כך אלגנטית, כל כך מושלמת, כל כך קשה לתרגום בהיותה מחורזת ומלאה במשחקי מילים – כמעט לא מכירים אותה מחוץ לרוסיה. היה לי חבל".
אבל קומדיה, לדבריה, היא עניין מקומי מאוד, כי כדי להצחיק צריך לאתגר את המוכָּר. לכן שתלה את עלילת המחזה במסיבת יום העצמאות החמישים לישראל, בבית משפחת גינוסר. האב נאמן-הצאר במחזהו של גריבוידוב התגלגל אצלה לזוג מן האליטה הישנה של השמאל שעשה את המסלול המוכר מנעורים חלוציים אל חיי עושר-שלא-במשפט; הבחור החסוד והצבוע שבמחזה הרוסי הומר בידידיה בר-לבב הדתי כלפי חוץ; וקצין צעיר ומטורזן, שידוך מבוקש, הפך למצליחן היי-טק.
לא רק שזו קומדיה ולא סאטירה, היא אומרת, זו אפילו קומדיה דל-ארטה: קומדיה שהיא ייצוג של הייצוגים של הדמויות. לא הישראלים מוגחכים, אלא הייצוגים והסטריאוטיפים שבנו איש לרעהו. "התפלאתי", היא מספרת על תהליך העיבוד, "באיזו קלות התמה של פער דורות עוברת למציאות שלנו. מהפער שבין נאמני הצאר לילדיהם, לפער שבין דור המדינה לדור הפוסט-ציוני". גם המחזה הרוסי הוא מעין עיבוד: ל'המיזנטרופ' של מולייר. המחזה של ערד, שנערך בידי עידו ריקלין, עתיד להיות מוצג בתיאטרון הקאמרי – אך עוד קודם לכן יוצג שם מחזמר, בהלחנת אלון אולארצ'יק, לפי 'מקום אחר ועיר זרה' של ערד – הרומאן הקל כל כך להלחנה בהיותו כתוב במשקל.
דרכה של ערד אל המחזה כרוכה בחייה עם בעלה, פרופ' רְוִיאֵל נץ (36), חוקר המתמטיקה של העת העתיקה ועורך המהדורה המדעית של כתבי ארכימדס. נדודיהם בין אוניברסיטאות בעולם מוכתבים מהצורך לאזן ולצרף יחדיו את ההזדמנויות האקדמיות של שניהם. כך למשל התגלגלה ערד פעמיים למוסקבה, בשל קורסים שהעביר שם נץ, ושם נשבתה בקסמי התיאטרון המקומי ("הלכתי לתיאטרון גם קודם, אבל רק ברוסיה זה גדול מהחיים"), וגילתה את 'צער מתוך חוכמה'.
נץ יכול היה אולי לחשב את העיקרון הקומי של אשתו באמצעות מציאת האסימפטוטה שבין אינטגרל הישראליות לבין פונקציית הריחוק מן מהארץ; אבל מילותיו איתו. לא רק שמאחוריו כבר שורה של ספרי עיון, אלא שבזמנו החופשי הוא חוקר ספרות ומשורר, שעוד ב-98', לפני הרעש הגדול והמפולמָס סביב שירת החרוז, ועוד לפני שהשם מאיה ערד התחרז לנו עם חריזה, פירסם ספר שירה לא דקיק שכולו חרוז ושקול ('עדיין בחוץ', הוצאת שופרא). האמת היא שגם במחקריו על תולדות המתמטיקה, הוא עוסק עתה בבדיקת מהותו של ה"יופי" שבהוכחות מתמטיות.
ההיסטוריה המשותפת של נץ וערד החלה עוד קודם לנדודים האקדמיים. ערד גדלה בקיבוץ נחל-עוז ואחר כך בראשון-לציון, ואילו נץ תל-אביבי, אך יחד הם התייסרו במחלקת ההסברה של חיל החינוך בכתיבת תכנים שלא תמיד הלמו את השקפותיהם. כל אחד מהם גם הסתבך שם קלות בשל פעילות פוליטית: נץ היונה ספג מעצר קצר כשהלך להפגנה נגד ה"כיבוש" ושכח להחליף קודם את נעליו הצבאיות, וערד נחקרה לאחר שמישהו לחש לשב"כ שהיא משתתפת בחוג של תנועת השמאל הקיצוני 'מצפן'. "הייתי בת 18, סקרנית מאוד. אנטי-ציונים נראו לי דבר אקזוטי. החוג עצמו היה שעמום המחץ".
ב'מקום אחר ועיר זרה' יש סצנה ובה גלגול קומי של החוג ההוא. הספר כולו, שבמרכזו חיפושי שווא של חיילת בחיל החינוך אחר מהותה של הזהות הישראלית, הוא לדבריה פרודיה על חיפוש הזהות, שכה מאפיין את הישראלים. לפיכך, תלונותיהם של קוראים על הקושי לחלץ מהספר את עמדתה שלה בשאלת הזהות הישראלית משעשעות אותה. מה שהספר מנסה לבחון באמת, היא אומרת, הוא האם הגירה היא דבר אפשרי. הספר עצמו אף הוא הגירה, הגירה ספרותית של המתכונת העלילתית והשירית של הרומאן המחורז של פושקין 'יבגני אונייגין'; מה שמזכיר כמובן את 'צדיק נעזב'. בשני המקרים מזגה ערד את המציאות הישראלית בסמוברים רוסיים. עכשיו היא עובדת, לראשונה, על רומאן מקורי לחלוטין, העוסק בחיי האקדמיה.
איך זה, לדעתך, שהתיאטרון הזניח את אופציית המחזה בחרוזים דווקא בשנים שבהן החריזה, על התיאטרליות המודגשת שבה, יכלה לסייע לו בהישרדות מול הקולנוע?
"התיאטרון בן זמננו ענה על הבעיה הזו בכיוון אחר, וניסה דווקא להיות כמה שפחות מילולי וכמה שיותר חזותי וחווייתי. ועם זאת, שתי ההצלחות הקופתיות הגדולות בישראל היו מחזות מחורזים. 'עוץ לי גוץ לי' ו'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. חרוזים מתאימים מאוד לבמה. אם השחקן יודע איך לקרוא טקסט מחורז וממושקל בנגינה של דיבור, נוצר אופטימום בין התיאטרלי והנטורליסטי. שילוב מנצח של המלאכותיות-כביכול של המילים והנוכחות של השחקן החי".
החרוז גם מוסיף מימד קומי.
"הוא יוצר פאנץ' ליין. גם השימוש באורך שורה משתנה, או בשינוי דגם החריזה, מאפשר אפקטים. החרוז מעניק גם ריחוק אירוני שאולי אי אפשר היה בלעדיו. אם הייתי כותבת בפרוזה, אולי היה יוצא משהו שעליו היו אומרים 'עוד פעם הסלון הישראלי הזה – הערבי, הדוס, הבת המתמרדת וההורים המפא"יניקים'".
שמעת כבר את המחזה שלך מפי שחקנים?
"היה ערב קריאה בקאמרי. השתאיתי לראות באיזו קלות זה יושב לשחקנים בפה, כולל שחקנים צעירים. אף אחד לא אמר אוי, זה חרוזים, אני לא יודע מה לעשות עם זה – אלא להפך, זה נתן להם קרש להיאחז בו ולהגביה את המשחק. המלאכותיות הזו, במובן החיובי, היא גם מה שמפריד בין כותבי שירה בחרוז ומשקל למשוררים אחרים: ההבנה שיש בכתיבת שירה גם אוּמנות. ככלל, אולי אני במיעוט, אבל אני מרגישה שכתיבה ספרותית צריכה ליצור משהו שיש בו יופי. לא 'לרגש עד דמעות'. ומכיוון שכך, אני מאמינה בעיצוב. בתיווך. לעולם גם לא אניח לביוגרפיה שלי להיכנס ליצירה בלי עיצוב, תיווך, מסננים למיניהם".
ברומאן שלך אנחנו יודעים לאן נכנסה הביוגרפיה. במחזה, את מזדהה אולי עם אחת הדמויות? אולי עם עומר, בן הדור הצעיר שאומר כל מה שהוא חושב?
"גם. האמת היא שאני כולם. אני גם חביבה (האֵם, המייצגת קריקטורה של דור המדינה), כשהיא מבטאת את התחושה שהלשון פוחתת והדור פוחת. אני יודעת שאין דבר יותר טרחני וזקן מלהתלונן על צעירים שבולעים את המילים, ולכן שמתי את זה בפי חביבה. אירוניה עצמית היא דבר שמאפיין את המחזה".
בעזרת חביבה את עושה גם פרודיה על הכתיבה בחרוזים.
"כן. גם בָרומאן יש פרודיה כזו, מקאמה מגוחכת שמקריא המפקד בבסיס. זו איזו קריצה לקורא: כן, אני יודעת מהו הדימוי הנפוץ על כתיבה בחרוזים, ומוכנה אפילו להשתתף בלעג הזה. חביבה גם משמשת להתקפה אירונית על מצבה הנורא של הספרות. זו העמדה שלי בחיים, לא להיות מגויסת לשום דבר. אני שונאת כובד ראש".
השהות של בני הזוג בחו"ל, הנקטעת מדי קיץ לחופשת מולדת ממושכת, היא פועל יוצא של הקריירה שבחרו. ושמא גם יישום הוגן של השקפתם ההיפר-שמאלית. "זה יותר נסיבות חיים מאשר בחירה אידיאולוגית, אבל אין כאן היתממות: מובן שזו גם בחירה שלי שלא לשוב, ואני לא רואה את עצמי חוזרת בעתיד הנראה לעין", היא אומרת. המצב המדיני בוער בעצמותיו של בעלה, לא אצלה. בבוקר חם של גירוש בעזה היא אומרת: "החיים מחוץ לישראל מאפשרים לי לא לחשוב על פוליטיקה כל היום. אם הייתי חיה היום בישראל, לא הייתי יכולה לשבת ולדבר איתך ככה. זה היה שורף אותי מבפנים. המרחק מאפשר לי הסתכלות אירונית. יש לי כמובן עמדה פוליטית, אבל בכתיבה אני נרתעת מכל מה שיש בו צל של קלישאה, והפוליטי עשוי קלישאות על גבי קלישאות".
את רואה עתיד לכתיבת ספרות עברית בחו"ל?
"אין לי בעיה לכתוב עברית מחוץ לישראל. לפעמים אני מרגישה שמשהו בעברית משתמר ולא נשחק כשחיים במרחק. העברית לא חשופה להשפעות של עיתונות וטלוויזיה. יש כאן המון סובלנות תרבותית, המון כבוד לסופר עברי אפילו אם לא יכולים לקרוא את מה שהוא כותב. אנשים מעריכים מאוד את העובדה שאנו מגדלים את בתנו דַריה (בת שנה וחצי) בעברית. בספרייה בסטנפורד יש אוסף ספרים עבריים ענק, ומגיע לשם כל ספר חדש שיוצא בישראל. ומסביב, בעמק הסיליקון, יש המון דוברי עברית".
התקבלותו המהירה של המחזה החדש בתיאטרון הקאמרי היא פרי הפריצה המפתיעה של ערד בספרה הקודם, הראשון, שהיה אף בין המועמדים הסופיים לפרס ספיר השנה. וכך זה התחיל: "השלמתי את כתב היד במוסקבה. לא הכרתי אף אחד ב'קריית ספר' העברית. באנו לעשרה ימים בארץ, ומורתי לעברית מהתיכון כתבה לי שדן דאור מ'חרגול' רוצה להוציא ספר על ארכימדס, וכדאי שרְוִיאל יציע את עצמו. חשבנו שזו ההזדמנות שלי, ובאתי עם כתב היד לפגישה ביניהם. הוא עדיין לא נקרא אז 'מקום אחר ועיר זרה'; היה לו שם אחר שעדיף לשכוח. הרגשתי מטומטמת עם ההידחפות הזו לפגישה, עם ההיסחבות אחרי בעלי, אבל זה מה שהיה. אחרי יומיים דן התקשר ואמר שהוא רוצה להוציא את זה. ההתקנה לדפוס לקחה המון זמן. שיניתי, שיפצתי, מחקתי חלקים שהפריעו לשטף העלילה. בכלל, כסופרת אני יותר עורכת מאשר כותבת. אני אף פעם לא מתאהבת במשהו שכתבתי".
היית מתוחה בטקס הפרס?
"לא. קראתי בסטנפורד את הספר של אלונה פרנקל, ומהעמוד הראשון היה לי ברור שזה הספר הזוכה. כשפגשתי את אלונה אמרתי לה שהיא ההימור שלי. פירגנתי לה ושמחתי איתה. אפילו לא הכנתי נאום זכייה. אלונה כן".
לכן היא בוחרת לאהוב אותנו, הישראלים, מרחוק, ומרחוק גם לצחוק על חשבוננו ("רק אל תתחילו עם כותרות כמו 'יורדת עלינו'"). לכן אפשר למצוא אצלה פרודיה עצמית על כל צעד ושעל. לכן החריזה הבריאה והצוהלת והממושקלת, המאפיינת את שני ספריה, היא אצלה הרבה יותר מסתם בחירה אסתטית, ואפילו יותר מעוד מגילת-עצמאות של אופנה ספרותית מתחדשת. לכן מי שיקרא את המחזה החדש שלה שעיבדה מהקלסיקה הרוסית, 'צדיק נעזב', או את הרומאן-בחרוזים 'מקום אחר ועיר זרה', כסאטירה פוליטית חומצית – יחמיץ את העיקר. והעיקר, כהגדרתה-שאיפתה, הוא ליצור שירה טובה ומצחיקה.
'צדיק נעזב' נכתב לפי קווי העלילה של 'צער מתוך חוכמה', קומדיה שכתב אלכסנדר גריבויֶדוב בראשית המאה הי"ט. גריבוידוב נרצח בטהרן במסגרת מילוי תפקידו הדיפלומטי, ולא הספיק לכתוב עוד יצירות, אך יצירתו הבודדה הפכה אותו לפופולרי עד היום ברוסיה – ארץ שבלב הקלאסיקה התיאטרלית שלה, כותבת ערד, עומד לא קורפוס של טרגדיות, כנהוג, אלא צֶבר קומדיות. "יש במחזה הזה משפטים שהפכו מאז למטבעות לשון שגורים ברוסית, כמו 'כשאוהבים לא מסתכלים על השעון'. אבל בגלל שזו קומדיה כל כך אלגנטית, כל כך מושלמת, כל כך קשה לתרגום בהיותה מחורזת ומלאה במשחקי מילים – כמעט לא מכירים אותה מחוץ לרוסיה. היה לי חבל".
אבל קומדיה, לדבריה, היא עניין מקומי מאוד, כי כדי להצחיק צריך לאתגר את המוכָּר. לכן שתלה את עלילת המחזה במסיבת יום העצמאות החמישים לישראל, בבית משפחת גינוסר. האב נאמן-הצאר במחזהו של גריבוידוב התגלגל אצלה לזוג מן האליטה הישנה של השמאל שעשה את המסלול המוכר מנעורים חלוציים אל חיי עושר-שלא-במשפט; הבחור החסוד והצבוע שבמחזה הרוסי הומר בידידיה בר-לבב הדתי כלפי חוץ; וקצין צעיר ומטורזן, שידוך מבוקש, הפך למצליחן היי-טק.
לא רק שזו קומדיה ולא סאטירה, היא אומרת, זו אפילו קומדיה דל-ארטה: קומדיה שהיא ייצוג של הייצוגים של הדמויות. לא הישראלים מוגחכים, אלא הייצוגים והסטריאוטיפים שבנו איש לרעהו. "התפלאתי", היא מספרת על תהליך העיבוד, "באיזו קלות התמה של פער דורות עוברת למציאות שלנו. מהפער שבין נאמני הצאר לילדיהם, לפער שבין דור המדינה לדור הפוסט-ציוני". גם המחזה הרוסי הוא מעין עיבוד: ל'המיזנטרופ' של מולייר. המחזה של ערד, שנערך בידי עידו ריקלין, עתיד להיות מוצג בתיאטרון הקאמרי – אך עוד קודם לכן יוצג שם מחזמר, בהלחנת אלון אולארצ'יק, לפי 'מקום אחר ועיר זרה' של ערד – הרומאן הקל כל כך להלחנה בהיותו כתוב במשקל.
דרכה של ערד אל המחזה כרוכה בחייה עם בעלה, פרופ' רְוִיאֵל נץ (36), חוקר המתמטיקה של העת העתיקה ועורך המהדורה המדעית של כתבי ארכימדס. נדודיהם בין אוניברסיטאות בעולם מוכתבים מהצורך לאזן ולצרף יחדיו את ההזדמנויות האקדמיות של שניהם. כך למשל התגלגלה ערד פעמיים למוסקבה, בשל קורסים שהעביר שם נץ, ושם נשבתה בקסמי התיאטרון המקומי ("הלכתי לתיאטרון גם קודם, אבל רק ברוסיה זה גדול מהחיים"), וגילתה את 'צער מתוך חוכמה'.
נץ יכול היה אולי לחשב את העיקרון הקומי של אשתו באמצעות מציאת האסימפטוטה שבין אינטגרל הישראליות לבין פונקציית הריחוק מן מהארץ; אבל מילותיו איתו. לא רק שמאחוריו כבר שורה של ספרי עיון, אלא שבזמנו החופשי הוא חוקר ספרות ומשורר, שעוד ב-98', לפני הרעש הגדול והמפולמָס סביב שירת החרוז, ועוד לפני שהשם מאיה ערד התחרז לנו עם חריזה, פירסם ספר שירה לא דקיק שכולו חרוז ושקול ('עדיין בחוץ', הוצאת שופרא). האמת היא שגם במחקריו על תולדות המתמטיקה, הוא עוסק עתה בבדיקת מהותו של ה"יופי" שבהוכחות מתמטיות.
ההיסטוריה המשותפת של נץ וערד החלה עוד קודם לנדודים האקדמיים. ערד גדלה בקיבוץ נחל-עוז ואחר כך בראשון-לציון, ואילו נץ תל-אביבי, אך יחד הם התייסרו במחלקת ההסברה של חיל החינוך בכתיבת תכנים שלא תמיד הלמו את השקפותיהם. כל אחד מהם גם הסתבך שם קלות בשל פעילות פוליטית: נץ היונה ספג מעצר קצר כשהלך להפגנה נגד ה"כיבוש" ושכח להחליף קודם את נעליו הצבאיות, וערד נחקרה לאחר שמישהו לחש לשב"כ שהיא משתתפת בחוג של תנועת השמאל הקיצוני 'מצפן'. "הייתי בת 18, סקרנית מאוד. אנטי-ציונים נראו לי דבר אקזוטי. החוג עצמו היה שעמום המחץ".
ב'מקום אחר ועיר זרה' יש סצנה ובה גלגול קומי של החוג ההוא. הספר כולו, שבמרכזו חיפושי שווא של חיילת בחיל החינוך אחר מהותה של הזהות הישראלית, הוא לדבריה פרודיה על חיפוש הזהות, שכה מאפיין את הישראלים. לפיכך, תלונותיהם של קוראים על הקושי לחלץ מהספר את עמדתה שלה בשאלת הזהות הישראלית משעשעות אותה. מה שהספר מנסה לבחון באמת, היא אומרת, הוא האם הגירה היא דבר אפשרי. הספר עצמו אף הוא הגירה, הגירה ספרותית של המתכונת העלילתית והשירית של הרומאן המחורז של פושקין 'יבגני אונייגין'; מה שמזכיר כמובן את 'צדיק נעזב'. בשני המקרים מזגה ערד את המציאות הישראלית בסמוברים רוסיים. עכשיו היא עובדת, לראשונה, על רומאן מקורי לחלוטין, העוסק בחיי האקדמיה.
איך זה, לדעתך, שהתיאטרון הזניח את אופציית המחזה בחרוזים דווקא בשנים שבהן החריזה, על התיאטרליות המודגשת שבה, יכלה לסייע לו בהישרדות מול הקולנוע?
"התיאטרון בן זמננו ענה על הבעיה הזו בכיוון אחר, וניסה דווקא להיות כמה שפחות מילולי וכמה שיותר חזותי וחווייתי. ועם זאת, שתי ההצלחות הקופתיות הגדולות בישראל היו מחזות מחורזים. 'עוץ לי גוץ לי' ו'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. חרוזים מתאימים מאוד לבמה. אם השחקן יודע איך לקרוא טקסט מחורז וממושקל בנגינה של דיבור, נוצר אופטימום בין התיאטרלי והנטורליסטי. שילוב מנצח של המלאכותיות-כביכול של המילים והנוכחות של השחקן החי".
החרוז גם מוסיף מימד קומי.
"הוא יוצר פאנץ' ליין. גם השימוש באורך שורה משתנה, או בשינוי דגם החריזה, מאפשר אפקטים. החרוז מעניק גם ריחוק אירוני שאולי אי אפשר היה בלעדיו. אם הייתי כותבת בפרוזה, אולי היה יוצא משהו שעליו היו אומרים 'עוד פעם הסלון הישראלי הזה – הערבי, הדוס, הבת המתמרדת וההורים המפא"יניקים'".
שמעת כבר את המחזה שלך מפי שחקנים?
"היה ערב קריאה בקאמרי. השתאיתי לראות באיזו קלות זה יושב לשחקנים בפה, כולל שחקנים צעירים. אף אחד לא אמר אוי, זה חרוזים, אני לא יודע מה לעשות עם זה – אלא להפך, זה נתן להם קרש להיאחז בו ולהגביה את המשחק. המלאכותיות הזו, במובן החיובי, היא גם מה שמפריד בין כותבי שירה בחרוז ומשקל למשוררים אחרים: ההבנה שיש בכתיבת שירה גם אוּמנות. ככלל, אולי אני במיעוט, אבל אני מרגישה שכתיבה ספרותית צריכה ליצור משהו שיש בו יופי. לא 'לרגש עד דמעות'. ומכיוון שכך, אני מאמינה בעיצוב. בתיווך. לעולם גם לא אניח לביוגרפיה שלי להיכנס ליצירה בלי עיצוב, תיווך, מסננים למיניהם".
ברומאן שלך אנחנו יודעים לאן נכנסה הביוגרפיה. במחזה, את מזדהה אולי עם אחת הדמויות? אולי עם עומר, בן הדור הצעיר שאומר כל מה שהוא חושב?
"גם. האמת היא שאני כולם. אני גם חביבה (האֵם, המייצגת קריקטורה של דור המדינה), כשהיא מבטאת את התחושה שהלשון פוחתת והדור פוחת. אני יודעת שאין דבר יותר טרחני וזקן מלהתלונן על צעירים שבולעים את המילים, ולכן שמתי את זה בפי חביבה. אירוניה עצמית היא דבר שמאפיין את המחזה".
בעזרת חביבה את עושה גם פרודיה על הכתיבה בחרוזים.
"כן. גם בָרומאן יש פרודיה כזו, מקאמה מגוחכת שמקריא המפקד בבסיס. זו איזו קריצה לקורא: כן, אני יודעת מהו הדימוי הנפוץ על כתיבה בחרוזים, ומוכנה אפילו להשתתף בלעג הזה. חביבה גם משמשת להתקפה אירונית על מצבה הנורא של הספרות. זו העמדה שלי בחיים, לא להיות מגויסת לשום דבר. אני שונאת כובד ראש".
השהות של בני הזוג בחו"ל, הנקטעת מדי קיץ לחופשת מולדת ממושכת, היא פועל יוצא של הקריירה שבחרו. ושמא גם יישום הוגן של השקפתם ההיפר-שמאלית. "זה יותר נסיבות חיים מאשר בחירה אידיאולוגית, אבל אין כאן היתממות: מובן שזו גם בחירה שלי שלא לשוב, ואני לא רואה את עצמי חוזרת בעתיד הנראה לעין", היא אומרת. המצב המדיני בוער בעצמותיו של בעלה, לא אצלה. בבוקר חם של גירוש בעזה היא אומרת: "החיים מחוץ לישראל מאפשרים לי לא לחשוב על פוליטיקה כל היום. אם הייתי חיה היום בישראל, לא הייתי יכולה לשבת ולדבר איתך ככה. זה היה שורף אותי מבפנים. המרחק מאפשר לי הסתכלות אירונית. יש לי כמובן עמדה פוליטית, אבל בכתיבה אני נרתעת מכל מה שיש בו צל של קלישאה, והפוליטי עשוי קלישאות על גבי קלישאות".
את רואה עתיד לכתיבת ספרות עברית בחו"ל?
"אין לי בעיה לכתוב עברית מחוץ לישראל. לפעמים אני מרגישה שמשהו בעברית משתמר ולא נשחק כשחיים במרחק. העברית לא חשופה להשפעות של עיתונות וטלוויזיה. יש כאן המון סובלנות תרבותית, המון כבוד לסופר עברי אפילו אם לא יכולים לקרוא את מה שהוא כותב. אנשים מעריכים מאוד את העובדה שאנו מגדלים את בתנו דַריה (בת שנה וחצי) בעברית. בספרייה בסטנפורד יש אוסף ספרים עבריים ענק, ומגיע לשם כל ספר חדש שיוצא בישראל. ומסביב, בעמק הסיליקון, יש המון דוברי עברית".
התקבלותו המהירה של המחזה החדש בתיאטרון הקאמרי היא פרי הפריצה המפתיעה של ערד בספרה הקודם, הראשון, שהיה אף בין המועמדים הסופיים לפרס ספיר השנה. וכך זה התחיל: "השלמתי את כתב היד במוסקבה. לא הכרתי אף אחד ב'קריית ספר' העברית. באנו לעשרה ימים בארץ, ומורתי לעברית מהתיכון כתבה לי שדן דאור מ'חרגול' רוצה להוציא ספר על ארכימדס, וכדאי שרְוִיאל יציע את עצמו. חשבנו שזו ההזדמנות שלי, ובאתי עם כתב היד לפגישה ביניהם. הוא עדיין לא נקרא אז 'מקום אחר ועיר זרה'; היה לו שם אחר שעדיף לשכוח. הרגשתי מטומטמת עם ההידחפות הזו לפגישה, עם ההיסחבות אחרי בעלי, אבל זה מה שהיה. אחרי יומיים דן התקשר ואמר שהוא רוצה להוציא את זה. ההתקנה לדפוס לקחה המון זמן. שיניתי, שיפצתי, מחקתי חלקים שהפריעו לשטף העלילה. בכלל, כסופרת אני יותר עורכת מאשר כותבת. אני אף פעם לא מתאהבת במשהו שכתבתי".
היית מתוחה בטקס הפרס?
"לא. קראתי בסטנפורד את הספר של אלונה פרנקל, ומהעמוד הראשון היה לי ברור שזה הספר הזוכה. כשפגשתי את אלונה אמרתי לה שהיא ההימור שלי. פירגנתי לה ושמחתי איתה. אפילו לא הכנתי נאום זכייה. אלונה כן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה