היכן היה האדם, גרסת הכלב. ראיון עם אשר קרביץ

כתבה זו, מאת צור ארליך, הופיעה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ו באב תשס"ז, 10.8.2007.

פרק א' בספרו החדש של אשר קרביץ 'הכלב היהודי' פותח במילה הראשונה בתנ"ך, "בראשית". המילה האחרונה בספר היא המילה האחרונה בתנ"ך, "ויַעַל". בין לבין, יש שם הרבה קריצות לתנ"ך, גלויות ונסתרות, מצחיקות וטרגיות – אבל בעיקר יש כלב יהודי, הכלב כורש שעובר את השואה לגלגוליה עם בעליו האהוב ובלעדיו, והוא שמספר את הסיפור. כנגד זאת, נתחיל ונסיים גם אנו בסיפורים על כלבתו היהודייה של קרביץ.
שנים ארוכות גידל קרביץ (38) – סופר, כאמור, ובעיקר איש של כלבים וחיות אחרות – את הכלבה וואווה. זו היא שנתנה לעצמה את השם: כשקרביץ מצא אותה, גורה עזובה בפתח-תקווה, הוא שאל אותה לשמה והיא ענתה "ווה! ווה!". היא המשיכה להפגין חוכמה גם בחודשים שקרביץ גר איתה בשכונת בית וגן בירושלים, "באזור חרדי, מאוד עוין לכלבים. השכנים היו מתלוננים בעירייה וממררים לי את החיים. במקום לריב איתם נהגתי להזמין את המתלוננים אליי, ולהראות להם טריק קבוע. הייתי מניח לידה אוכל ואומר לה 'לא כשר', והיא היתה קופאת כמו פסל. הייתי אומר לה 'בד"ץ', והיא היתה אוכלת.
"הם היו נדהמים ומחפשים הסבר רציונלי, ומה רציונלי יותר מברכה של רב? לכן סיפרתי תמיד שהיא הצילה את בנו של הרב בעלול – רב שהמצאתי ושאני משתמש בו תמיד, גם בספרים – והרב בירך אותה. הם התחילו לאהוב אותה. פעם הרשיתי למשפחה אחת לבנות סוכה בחצר שלי. כשהם שמו סכך וואווה התחילה לנבוח, אז הם מיד הסתכלו עלי וביקשו פרשנות: כלב עם נשמה של יהודי, למה הוא נובח? עניתי שהיא אומרת שהסוכה לא תעמוד בפני רוח מצויה. הם הרגיעו אותה: לא לא, אנחנו עוד נשים הרבה סכך".
וואווה הלכה לא מזמן לעולמה, והיום חולק קרביץ את דירת הקרקע שלו בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים עם הכלבות הגבוהות בומה (אֵם-הטיפוס של אמו של כורש מהספר, ברוריה) ומוקה והחתולה הקשישה בת ה-12 נלנול, שמגשימות בהתכרבלותן ההדדית את חזון "וגר זאב עם כבש". כך שגם הן יהודיות, או לפחות חובבות תנ"ך. כשצריך, הוא מגדל חיות פצועות שהוא מוצא, עד להבראתן, או סתם חיות שזקוקות למחסה אנושי זמני. למשל העורבים אשר ועורביק, הארנבת דורסל והטלה שישליק (אכן שם נאה לטלהו של צמחוני אידיאולוגי).
לעתים קרובות קרביץ מוחל על הכלל שעניי עירך קודמים, ויוצא לבקר חיות מרגשות יותר, בעיקר באפריקה. זה קורה בתסוס בו האדרנלין, בעת החופשות מהאוניברסיטה הפתוחה ומיתר המוסדות האקדמיים שהוא מלמד בהם מתמטיקה, פיזיקה (בזה הוא גם כותב דוקטורט) וספרות. הוא מצלם את חיות הבר במצבים בָּריים מאוד, וכבר היה מרחק נגיסה מתנין, מרחק דריסה מפיל עצבני, מוקד לזעמו של קרנף דוהר שדעתו הוסחה ברגע האחרון, ואורחו של מלך אפריקני שגביע השתייה האהוב עליו עשוי ממחצית גולגולתו של מלך אויב שהפסיד בקרב. אך לעתים הוא מעדיף להיות שומר נגיעה, ומצלם מלמעלה, ממטוסים שהוא שוכר ומטיס.
בסלון שלו מתנוססות שורות של פסלונים אפריקניים ומצלמות משלל מינים, ספרי לימוד ללשונות שנזקק להן כמו סוואהילי ואיסלנדית, ספרות מקצועית בפיזיקה, ספרות מדרש ואגדה, הרבה פרוזה עכשווית, ולהבדיל, מבחר ספרים בחקר השואה. על תיבת הדואר שלו חרוטים שמותיהן של החיות שהוא מגדל, כאילו היו דיירות-משנה שמחכות כל אחת לעיתון הבוקר המועדף עליה.
ומי שלא הבין ששורת הרמזים שבפסקאות הקודמות נועדה להוביל למסקנה שהבחור העדין והמשכיל ובעל המראה התמים הוא חתיכת טיפוס, מוזמן לקרוא את ארבעת ספרי הפרוזה רצופי ההפתעות והשיגועים שפירסם עד כה, וגם לשמוע מפיו על השנתיים שבהן הלך לשרת ביחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים של המשטרה, כדי להתאוורר קצת ולעבור מהמשוואות הפיזיקליות אל הנעלמים.
אבל עכשיו, לראשונה בחייו האפורים ונטולי הריגוש, חיי הפקיד הזעיר שתיארנו לעיל, הוא מתהלך מסוחרר. כבר שלושה שבועות. מאז הופיע 'הכלב היהודי', הספר שגאל אותו בזבנג מעורר מהאלמוניות הספרותית הבלתי מוצדקת שאפפה אותו. הוא מספר על "מפץ תגובות" שלא היה רגיל לו. הספר, טוענים בהוצאה, נמכר באלף עותקים כבר בסוף השבוע הראשון – הישג נדיר לגבי ספר של מחבר אלמוני יחסית. "חבר התקשר מחו"ל", מדגים קרביץ, "ואמר שבשורה אחת במטוס שני אנשים קראו את הספר. אני יודע שלסופרים מהוללים זו חוויה רגילה, אבל אצלי הדבר הראשון היה לחשוב מי מהמשפחה שלי בדיוק נסע לחו"ל".
ואז, במבוכה מהוססת, הוא מוסיף: "אני נמצא בפרשת דרכים מטורפת. אספר לך משהו שעוד לא סופר, שיבהיר לך את התחושה הזו, כמה החיים שלי התחילו להתהפך. פתאום פנו אליי מהוליווד הגדולה, מחברת הפקות ששמה 'פנתר פרודקשנס', וכבר חתמו איתי על חוזה. חתמו איתי כשכל מה שהם קראו זה תקציר. מה שקרה זה שידיד שלי עשה קורס שהעבירו באוניברסיטת תל-אביב שני מפיקים מהוליווד. הוא היה צריך לעשות שם תרגיל, כאילו הוא עומד מול אולפנים בהוליווד ומוכר להם רעיון לסרט. הם התפעלו מהרעיון הזה, של סיפור השואה בעיניו של כלב שעובר מצד לצד, והחליטו להפוך את התרגיל למציאות ולחתום איתי על חוזה שלמיטב הבנתי הוא נדיב. יש להם זכויות לשנתיים וחצי. הם שילמו מקדמות". החברה, אגב, נמצאת עתה בעיצומה של הפקת סרט על פי 'פנתר במרתף' של עמוס עוז.
"אתה מבין מה קורה פה?", הוא ממשיך, "איזה אשר קרביץ, שרק הלך בשכונה שלו לתומו לטייל עם הכלבים בשקט, ופתאום התנפלו עליו מפיקים מהוליווד. נשמע משוגע לגמרי, הה? אני לא בדיוק במצב של שיווי משקל. בכל 24 שעות באים אליי בהתקלה משוגעת כזו. זה קצת הלחיץ אותי בשבועיים האחרונים; אני עדיין רגיל לחשוד בכל פרגון שהוא ספין של מישהו".
לא שהוצאת 'ידיעות ספרים' חסכה בספינים. יש דרכים רבות וקלות למכור ספר כ'הכלב היהודי' – ספר קריא כאבטיח ביום שרב, שמשתרע במרחב שבין ספרות פופולרית לספרות גבוהה, ושמשלב קוריוז, גרון דומע, הומור וחידות מקראיות סמויות; ספר כלבי אך רציני ומכבד על השואה, שכולל משפטים כמו "וזו תורת הגזע (על שלוש רגליים): מצא את הגזע המשובח ביותר והַקְשת לעברו סילון שתן חמים". אך כאילו זה לא מספיק, ננקט גימיק שיווקי ילדותי קצת. בהשפעת 'קהילת הקוראים המשפיעים' של הוצאת הספרים הוחלט לשמור את נושא הספר בכאילו-סוד.
בגב הספר מופיעות משום כך רק המלצות נפעמות של הקוראים הללו, מסוג "מדהים...", "מרגש!" ו"התמוגגתי". הקונים מוכוונים ל"ספויילר" (גילוי של פרטי עלילה שהורס את ההנאה) בדש הספר, ורק בו הם למדים לדעת שגיבור הספר 'הכלב היהודי' הוא אכן כלב יהודי; האמת היא שגם הקורא הרחפן ביותר אינו זקוק ליותר משלושת עמודי הספר הראשונים כדי לגלות זאת. "כל 'הקוראים המשפיעים' שלנו טענו שמי שמספר מראש שמדובר בכלב הורס את החוויה", מסבירה עורכת הספר וסדרת 'פרוזה', רנה ורבין. "אבל ברור שזה גם אלמנט שיווקי, ושכולם במילא יקראו את הספויילר".
וֶרבין גם מאשרת את פרטי הסיפור הבא שבפיו של קרביץ, על אודות ראשיתו של הספר. לפני שנה וחצי, ארבעה ימים לפני טיסה לקמרון שבאפריקה, להקמת בית מחסה לגורילות יתומות, צלצלה אליו. זה היה הבוקר הראשון שלה בתפקידה כעורכת. היא הזכירה לו ששנים אחדות קודם לכן כתבה ביקורת מהללת על 'אני מוסטפא רבינוביץ'' – ספרו הקודם של קרביץ, המספר על הרפתקאותיו הצבאיות והרומנטיות של חייל מסתערב ועל לבטיו המוסריים – ושאלה אם הוא כותב משהו חדש ואם הוא רוצה להיפגש. מי שצכיר את מסלול הייסורים שעובר כל סופר לא-ידוע אחר בדרכו להוצאת הספרים יבין את עוצמת הסינדרליות של הסיפור הזה.
קרביץ בא למחרת לפגישה ובתיקו 'הכלב היהודי', שאז עוד היה סיפור לא ארוך. "פטפטנו כמה דקות, ראיתי שעל השולחן מחכה לה ערימת כתבי יד, ואמרתי, אולי זו חוצפה, אבל אני נוסע לאפריקה ומי יודע מה יעקוץ אותי שם ואם אחזור בכלל, אם לא אכפת לך לתת כבר היום הצצה. למחרת בבוקר היא התקשרה אליי ואמרה לי, אתה חייב לי שש שעות שינה ודלי של דמעות. מחרתיים אתה נוסע לקמרון, אז בוא היום או מחר ותחתום על חוזה". החוזה כלל גם את שני הספרים הבאים, שהראשון בהם, בהשראת ימיו של קרביץ במשטרה, הוא 'קלמן קימרלינג, בלש בעזרת השם'.
גם קרביץ עצמו אינו מנותק מעזרת השם ומשאר פריטים ממחלקת דת ומסורת. לפני שהוריד את הכיפה, ונשאר מאמין מלא ושומר-מצוות חלקי, הוא גדל כילד דתי בדירה שבה הוא גר כיום; הוריו גרים עתה בדירה נוספת שנבנתה צמוד לה. בנעוריו למד בתיכון הדתי-מקצועי קריית-נוער, ואחר כך בתיכון הדתי ג'ינוגלי שליד ביתו. הוא מסרב לאשר שבשני המקומות האלו צמחה לו תודעת-מיעוט אשכנזית המתבטאת למשל במשפט הבא, מתוך כתבתו במגזין החיות 'עיתון חי' על מפגש עם תנין באפריקה ש"בניד זנב יכול להפוך את הסירה ולנשנש להנאתו את הבשר האשכנזי הוורדרד והפריך שלי". בצבא, וכיום במילואים, שירת בפלוגת סיור בשריון. את תאריו בפיזיקה עשה באוניברסיטה העברית ובטכניון.
בבקרים של ימיו כנער דתי בבית הוריו היתה לו השכמה תנ"כית. "אבא שלי היה קם כל בוקר בשש ומכין את קריאת התורה בסלון. ואני הייתי ישן בחדר, כשבינינו קיר גבס דקיק וארבעים סנטימטרים בקו אווירי. שעות השינה שלי לא היו שיקול מבחינתו; זה היה השעון המעורר שלי. כבר גלי התטא שלי, בשינה, קלטו את הפסוקים. אבא-מעורר שטוחן לך במוח את התורה זה לא דבר שמתאדה. זו זריקה עצבנית לווריד".
התנ"ך הוא בעצם הנושא הנסתר של הספר. נכון?
"לגמרי. יש סופרים שהם כל הזמן באיזו פוזה אוניברסלית. אני לא סופר אוניברסלי בכלל. אני יהודי לחלוטין. אני לא מחפש את האדם באשר הוא אדם. אפילו הכלב אצלי הוא יהודי. אין לי בעיה שיגידו שאני צר אופקים".
אבל השאלה היא הקומוניקטיביות של הספר. מי שהתנ"ך לא מהדהד אצלו, ושלא מבין יידיש וארמית בסיסיות, ייאבד הרבה מהערך המוסף של הספר ויישאר רק עם העלילה.
"יידיש וארמית אנשים באמת לא יודעים. אבל אזכורים תנ"כיים – אנשים בהחלט מפוקסים עליהם. מהתגובות אני רואה שאנשים נהנים גם מעצם העלילה".
יש ל"ו פרקים, כמניין ספרי התנ"ך אם מוסיפים את תרי-עשר.
"כן. זו גם קריצה לל"ו הצדיקים, שמוזכרים בספר. הספר הזה הוא כמו סמרטוט: אתה סוחט אותו וכל מה שיוצא זה מיץ תנ"ך סחוט בַמקום".
מה בעצם רצית להגיד על שאלת מקומו של אלוהים בשואה? זה חוזר בספר כמה פעמים, כולל בשיא שלו.
"כן, אבל 'רצית להגיד' זה לא הביטוי הנכון. בספר הזה לא רציתי להגיד כלום. לא היתה לי מטרה, ולא רצון לחנך. אבל יהודים ואלוהים כידוע הולכים יחד, ויהודים היו בשואה, אז השאלה הזו עולה. והשאלה הזו טובה. הרבה יותר מהתשובות. עדיף שאלה אחת טובה על אלף תשובות רדודות. אני נשאר בספר ברמת השאלה. היכן היה אלוהים בשואה, והיכן היה האדם בשואה. שתי השאלות האלה הן הכול, ומי שיוכל לענות עליהן יידע להסביר מה זה שואה. ובכל זאת, רק להציג שאלות זה לא מספיק. אחד הדברים שמרחיקים אנשים מלהבין את השואה הוא האמירה שהנאצים היו מפלצות, לא בני אדם. ואז אין יותר מה לשאול; הם היו מפלצות וככה מפלצות מתנהגות. זו שטות איומה. הנאצים היו בני אדם. והוודאות הזו באה לידי ביטוי בספר".
וכדי לנסות לענות לשאלה היכן היה האדם, אתה נזקק למבט של כלב.
"הכלב יכול לחצות את כל הגבולות. כשהוא אצל יהודים הוא יהודי לגמרי. כשאצל נאצים – נאצי לגמרי. ולהיחשף לצדדים האנושיים של הגרמנים זה אולי הקטע הכי מצמרר. לראות מפקד אכזרי של מחנה ריכוז, באיזו חמלה הוא מתייחס לבעלי חיים, לילדיו, כמה הוא נאמן לאשתו. אם אתה רוצה להרוויח משהו מהראיון הזה, חוץ מפרנסה דחוקה, תתוודע לספר 'הקומנדנט מאושוויץ מעיד'. כתב אותו אדם שהיה אחראי על רצח של מיליון וחצי בני אדם. הוא נשפט בפולין אחרי המלחמה. כשהוא ישב בכלא היה לו די ברור איך זה ייגמר; מכתב התנצלות ועבודות שירות עבדו יפה אצל נעמי בלומנטל, זה לא עובד אצלו. הוא כתב בצורה גלויה, מצמררת בכנותה. תקרא, ותהיה אחוז חלחלה: זה אדם מקסים. האדם שהיית רוצה שיהיה איתך במילואים. ואתה לא יכול להאמין שהאדם הזה יכול להיות מפקד אושוויץ. מפי זה נשמע כמו מערך חינוכי ביד ושם, אבל בספר זה מועבר דרך העיניים של הכלב".
לכלב בספר, כורש, יש מצד אחד תכונות יהודיות, ומצד שני דווקא הצד הכלבי שלו ממחיש את הגורל היהודי.
"כן. הרוע שחיות מתמודדות איתו הוא שרירותי, בלי סיבה שהן מסוגלות להבין, וזה הרבה יותר קשה. ועם הרוע הזה התמודדו יהודי אירופה. השואה היתה כל כך אכזרית ונטולת הסבר, שהיהודים נדמו בעיניי לכלב שננטש: עולמו חשך בעדו ושום הסבר לא יעזור".
הכלב כורש הוא גם קצת אברהם אבינו ושמואל הנביא. כורש זה על תקן הלא-יהודי הטוב?"כדי שהתנ"ך יאציל אותך כדמות ראויה אתה לא חייב להיות יהודי. רות כמובן התחילה את דרכה לא כאחת משלנו. או יתרו. יש גויים במעמד רם, ויש יהודים שהם פסולת מוחלטת. מבחינתי זה כך גם לגבי חיות. כשאני נמנע מלהרוג כלב, זה כי הקדוש ברוך הוא אמר 'לא תרצח'. אין ב'לא תרצח' שום כוכבית שאומרת שזה רק הולכי על שתיים".
יש בתורה תעשיית קורבנות שלמה."זה קצת עצוב באמת. בתשעה באב אני צם על תנאי שהקב"ה לא יבנה את בית המקדש. זה הפרדוכס שאני חי, ושמופיע בצעקה גדולה בסוף הספר: המצווה לאהוב את ה' גם כשהוא עושה הכול שאשנא אותו. אתה לא צריך ללכת לטרבלינקה, כמו בספר, כדי להבין כמה העולם נורא. מאחורי כל סטייק שאתה אוכל מסתתר עולם עינויים שאתה מפחד לחשוב עליו אפילו, אם להיתלות בשיחים נמוכים ולצטט את עצמי באחד הספרים. וגם לאדם, ברוך השם, יש אומללות שרירותית, חסרת קצוות. מחלת הסרטן למשל. ובתוך כל זה בא הקב"ה ואומר כביכול, 'את כל זה אני בראתי, חבר'ה, עכשיו הגיע הזמן לאהוב אותי קצת'. זו מצווה כל כך קשה לקיום. את המצווה הזו אני כן מקיים. בכלל, אני מקיים יותר מצוות מאברהם אבינו, אם זה מניח את דעתך".
בקרוב יתחיל לקיים גם את השאר. הוא עומד להינשא לחברתו הדתייה ולהתאים את עצמו. סבא שלה היה פרופ' מרדכי זר-כבוד, חוקר תנ"ך וממחברי פירוש 'דעת מקרא'. "כמו שאתה מבין, אנחנו זוג תנ"כי. הילדים שלנו יצטרכו לשנן שני פרקים בעל פה כדי לקבל את הכריך לבית הספר. בחידון התנ"ך העולמי עוד 17 שנה בטח תשמע על איזה קרביץ. בלי תלמוד תורה הנשמה היהודית הופכת לעבודת כוכבים. יש אנשים עם בקיאות עילגת בכל הקבלה להמונים, אבל הם לא מסוגלים לצטט פסוק אחד שלם. זה לא בבית ספרנו. מה שכן, גם אחרי הנישואין אני לא מתחיל לעשות דברים מהסוג של לברך ביציאה מהשירותים או לחתוך נייר טואלט מראש לשבת. אני מפריד בין בית הכיסא לכיסא הכבוד.
"המון דברים בחיים שלי נגזרים מהטבע היהודי שלי. למשל היחס לבעלי חיים. זה לא משהו אוניברסלי. אני לא אוהב כלבים כי איזה מגניב זה, אלא כי אני לא יכול לראות איך לוקחים את הכלבים למשחטות האלה של המכלאות העירוניות ומשמידים אותם בצורה תעשייתית".
אבל אתה יודע שהסטריאוטיפ הוא שיהודים מסורתיים לא מגדלים כלבים. שיש שנאת עולם בין היהודי לכלב, בעיקר בגלות.
"הכותרות השליליות הן שמושכות את העין. ותחת הכותרת של יהודים וכלבים נכנס הכלב של הפריץ שמשוסה ביהודי. אבל אם אתה עושה בדיקה יסודית במקורות, מה לאורך המקרא והמשנה והתלמודים היחס לכלבים – "
יש הלכה של לא יגדל אדם כלב בביתו.
"זו דוגמה קלאסית איך הגחמות הנחותות של אנשים גורמות לעיוות הטקסט. המקור של זה הוא במשנה-תורה לרמב"ם, שם נאמר שלכתחילה לא יגדל אדם כלב בביתו אלא אם זה לצורכי הגנה, ושאם הכלב תוקפן עליו להיות קשור בשלשלת. אבל זו דעה אחת מתוך אוקיינוס של דעות. יש אזכורים במקורות של כמה כלבים אדם צריך כדי לשמור על העדרים שלו. בני ישראל במצרים היו רועים, והרעִייה שלהם היתה תועבת מצרים ושלחו אותם לגושן – ועליהם נאמר במכת בכורות 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'. אם לא היו להם כלבים, מה שווה המטאפורה הזו. אז בסדר, נכון, לא היתה להם אורנה בנאי שקופצת תחת כל שיח רענן עם הסיגלית שלה. אבל הכלבים היו חלק מהחיים. חלק מאוד פונקציונלי. הכלב שומר לי על העדר, וכשאני מוצא בשר טרפה אני מצוּוה 'לכלב תשליכון אותו'. או הביטוי ההלכתי 'לא ראוי למאכל כלב'. אם אין כלבים, אז מה הקריטריון הזה בכלל. כלבים היו, אבל לא עשו כותרות".
היו, אבל במעמד בזוי."הם היו פונקציונליים. 'לכלב תשליכון אותו' זה סוג של חמלה. תן לכלב שייהנה, שידפוק ארוחה. שהפרה שהקרבנו לא תמות סתם. אני לא הולך לעשות אידיאליזציה ולהגיד שכלבים ויהודים הלכו יחד לאורך ההיסטוריה. אבל אסור להגזים גם לכיוון ההפוך".
ועם זאת, 'הכלב היהודי' הוא קצת מופע ראווה-ומחווה למקומו של הכלב בתנ"ך ובמקורות. וגם למקומו הרב-משמעי בשואה: מההשוואה השכיחה של יהודים לכלבים, שמיצויה הוא בשלטים "אין כניסה ליהודים ולכלבים", ועד אכזריותם של כלבי התקיפה במחנות הריכוז. בספר בולט סוג שלישי של יחסים: כלבים הלוחמים לצד יהודים ומנסים להצילם ממוות, וכלבנים יהודים. דווקא הצד הזה, הפחות ידוע, הוא שהנביט אצל אשר קרביץ את גרעינו של הספר, לפני כעשר שנים.
"יש לידינו בית אבות, וכשהייתי מטייל עם וואווה היו עוצרים אותי זקנים ברחוב עם הערות כמו 'לפי המצב של השיניים היא נראית צעירה'. ראיתי שהם מבינים עניין. והם התחילו לספר על הכלבים שלהם. זקנה סיפרה על סבתא שלה ברומניה שהיתה עיוורת, וכך גם כלבתה: הזיקנה והעיוורון קפצו על שתיהן יחד. כשבאו ז'נדרמים לקחת אותה, הכלבה תקפה שלושה מהם, ורק הכדור מהאקדח שהרג אותה הצליח לעצור אותה. כלבה עיוורת תקפה שלושה.
"בטיול אחר עם הכלבה, אדם שגר בשכונה, ששמו גוטמן, סיפר לי איך ניצל באושוויץ בזכות הקשר שלו לכלבים. הוא אמר פעם לקצין אס-אס שצריך להרוג כלב מסוים, וחטף מכות. יומיים אחר כך הכלב תקף קשות קצין אחר. קראו לו ושאלו אותו למה אמר מה שאמר, והוא ענה שהוא גידל כבר הרבה כלבים וראה שהכלב במצב פסיכוטי שאין חזרה ממנו. כדי להוכיח להם את זה הוא עשה להם תצוגה של יכולת לקרוא ולהבין כלבים, והם כל כך התפעלו מזה שלקחו אותו לעבוד בכלבייה והיה עליו לאבחן שם כלבים. זה נתן לי איזשהו טריגר קטן. נוסף לו הטריגר הזה של 'אין כניסה ליהודים וכלבים', ומזה התבשל ספר".
ומהכלב הפרו-יהודי בעל כורחו, במעבר חד לכלבה היהודייה של קרביץ, וואווה מנוחתה עדן. היא הסתובבה איתו הרבה בגוש קטיף, קצת לפני הסוף שלה ושל הגוש, בניסיון למצוא פתרונות לחיות הבית במקום. איך קוראים לכלב הזה, שאלו את קרביץ. "כלב בל יפונה", ענה.