מאת צור ארליך. הכתבה פורסמה במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ח באדר ב' תשס"ה, 8 באפריל 2005.
באמצע שנות התשעים, הטור העיתונאי השירי היה עסוק בחישוב קצו. היו שני טורים קבועים כאלה בארץ, שניהם בכפולה האדומה של המוסף לשבת של 'ידיעות אחרונות' שכונתה פת"חלנד, שניהם כתובים בידי פזמונאים ותיקים המצויים כבר בפנסיה: המקאמות של חיים חפר והשירים ההיתוליים של דידי מנוסי. שניהם מצחיקים, עסיסיים, ודחוקים בקצה השמאלי ביותר של קשת העמדות הציוניות. פה ושם הבליחו גם ב'מעריב' טקסטים מחורזים ומבודחים של אפרים סידון, ומפעם לפעם הבהבה שלהבתו של הז'אנר הגוסס עם שיר חד-פעמי של אי-איזה כותב אחר. הסתובבתי אז בין כמה אריות תקשורת עם תיק עבודות קטן של שירים אקטואליים קלילים, וההמלצה ששיגרו לי היתה אחידה. אחידה כמעט כמו ההשקפות הפוליטיות של מנוסי, חפר וסידון: חביבי, נולדת בזמן הלא נכון. כמה שתכתוב שירים צעירים, הז'אנר זקן. חולה. גוסס. מת.
עדנתם היחידה של טקסטים מחורזים המיועדים לקריאה היתה אז בקרב הציבור הרחב, הלא-מקצועי. עדנה מפוקפקת מאוד של חרוזי בר-מצוות, ימי הולדת, עלונים מקומיים ושאר מקומות שחורזים "שלום" ו"חלום" במקרה הטוב ו"אנשים" עם "נחמדים" בדרך כלל, ושעל הצורך לכתוב במשקל ובקצב לא שמעו בכלל – אבל, עם כל הגולמנות שבה, עדנה שמוכיחה כי העם רוצה חרוז. עורכי העיתונים רעדו מפני המוסכמה שטורים מחורזים הם פאסֶה, המשוררים חרדו מפני אימתם של נתן זך ומשוררי האנטי-חרוז, התלמידים דקלמו בכיתות שפעם כתבו בחרוזים והיום לא – אבל העם רצה חרוז, והעם שרבט לו חרוזים-תפוזים. פה ושם, בשולי הסצנה, שמרו כמה משוררים על הגחלת, וכמה משוררים צעירים אחרים, דורי מנור הוא כיום הידוע שבהם, החלו כבר לאותת בכתבי עת נידחים שהנה הנה עומד החרוז לחזור ובגדול.
אבל בשדה השיר העיתונאי, השיר הקל, המחורז, המתנגן, הסטירי לפעמים ורציני לפעמים אחרות – שם המשיך לשרור שיממון מדכא. לא ארכו הימים, ו'ידיעות אחרונות' סילק מעמודיו את שני הדינוזאורים האחרונים, אף על פי שחינם לא סר וליחם לא נס. דידי מנוסי וחיים חפר מצאו עצמם, בזה אחר זה, בחוץ. טורו של מנוסי, היום בן 77, הופסק בשנת 2000, ומנוסי עבר לשנים אחדות לטור קצרצר יומי ב'מעריב'. הוא אינו מתלונן. "כתבתי שם 38 שנה. החזיקו אותי שבע שנים מעל גיל הפנסיה הקבוע. מכאן שרצו שזה יישאר", הוא אומר היום.
חפר, בן 79, הוחזק אף הוא כמה שנים מעבר לגיל הפנסיה עד שב-2001 נתבקש לעזוב. הוא חש שסולק כי לא רצו בו, וסבור שגרמה לכך גם הבוטות שאפיינה את כתיבתו. את תירוציו המביכים של העורך שבישר לו את הבשורה הוא פיקח מכדי לקנות. "קרא לי העורך, משה ורדי, והסביר לי שלא אוכל לכתוב יותר כי מחיר הנייר עלה בארבעים אחוז. הוא השפיל עיניו ואמר שזה לא הוא, זה הדירקטוריון. פוגשים אותי מדי פעם, לא דווקא חברים, ושואלים, חיים, למה אתה לא כותב עוד. ואני צריך להסביר להם שמחיר הנייר עלה בארבעים אחוז".
חפר המשיך לפרסם מפעם לפעם מקאמות באתר 'ווינט' של 'ידיעות', והוא מתכנן להקים אתר אינטרנט משלו. לעתים הוא אף מפרסם שירים ב'הארץ' כמודעות בתשלום. "שלוש שנים לא נסעתי לחו"ל כדי לחסוך כסף למודעות האלה", הוא מספר. "יש הרבה טלפונים. אנשים מגיבים. כבר היו איומים, קללות, אבל אני דמוקרט ואני מקפיד להשאיר את מספר הטלפון שלי לא חסוי. מי שפונה לציבור צריך להיות חשוף לפניות של הציבור אליו. הרי גם אני לא טומן נוצתי בצלחת".
גם באשר לעתיד הז'אנר, מנוסי אופטימי מחיים חפר וחושב, כשם אחד מספריו, שהמצב חמור אבל לא רציני. "יש פתאום התחדשות של החרוז. ההיפ הופ, שמבוסס כולו על חריזה, פורח עכשיו. וגם בדיבורים, בשיחות ברחוב. חריזה גרועה אולי, אך עדיין חריזה. והחרוז חזר גם לשירה הרצינית. אנשים רבים אומרים לי שהם מתגעגעים לטור. אבל אין לי חשק לחזור לזה. יש גם ייאוש מסוים, כי אנשים קוראים ונהנים אבל זה לא מזיז לאף אחד. וחוץ מזה, עכשיו אנחנו, השמאל, בקואליציה. כשאתה באופוזיציה, קל יותר לכתוב שירים מהסוג הזה. מה אפשר לכתוב היום? בעד הניתוק [ההתנתקות]?"
אחרים צופים עתידות מזהירות פחות. אורי אורבך, שבעצמו השתעשע פה ושם בפרסום פזמונים, סבור בצער מסוים שהשיר העיתונאי הוא צורה שפשוט יצאה מהאופנה, בצדק או שלא בצדק. לשינויי הטעם נדרש גם פרופ' דן לאור כשהוא מנסה להסביר את ירידת מעמדו של הטור השירי. לאור חקר את תולדות הז'אנר הזה בארץ, ועסק בעיקר ב'הטור השביעי' של נתן אלתרמן: הטור שהופיע במשך עשרות שנים בטור הפנימי ביותר, השביעי, של עמוד 2 בגיליונות יום שישי של העיתון 'דבר', ושעיצב את השיר העיתונאי העברי. נושא שיחה נפוץ בשנות הארבעים והחמישים היה "מה כתב השבוע אלתרמן", ורבים הקפידו לקנות את העיתון ההסתדרותי רק כדי שיוכלו לענות על כך. לרבים בזרם המרכזי של החברה בארץ שימשו דעותיו של אלתרמן מצפן פוליטי ומוסרי. טור זה, שהניב בין היתר קלאסיקות כמו 'מגש הכסף' מ-48', היה הראשון לחשוף עוולות שנעשו כלפי אזרחים ערבים מצד אחד, ואת פרשת לבון, "עסק הביש" המפורסם, מצד שני.
רבים מכירים את אלתרמן, שהוא אולי גדול משוררי ישראל, לא בזכות שירתו הקאנונית אלא בשל הטור השביעי הקליל. פריחתם של הטורים השיריים בארץ בשנות החמישים, השישים והשבעים, כשאלתרמן כבר החל לסלול לעצמו נתיבים חדשים להבעת עמדותיו הפוליטיות, היא בלא ספק פרי השפעת הפופולריות של הטור השביעי והטור 'רגעים' שכתב אלתרמן קודם לכן ב'הארץ'. על רקע שנות הפריחה הללו מנסה לאור להסביר מדוע דעך הז'אנר.
"העובדה שהטור נעדר מן הנוף הספרותי מזה זמן רב מעידה שזוהי תחושת הבטן של הכותבים, או של הכותבים הפוטנציאליים", הוא אומר. "ייתכן שזה קשור ב'מות החרוז'. לידתו ופריחתו של הטור היתה בעידן שבו השירה השקולה והמחורזת היתה בגדר המובן מאליו. ככל שהשירה העברית התרחקה מצורת כתיבה זו, נעשתה גם כתיבתו של טור עיתונאי שקול ומחורז דבר העשוי ליצור רושם מיושן ואנכרוניסטי. לזה מתקשרת אולי הצלחתו של חיים חפר. הוא הצליח להחיות את המודל ולהקנות לו מומנטום לאורך זמן, בזה שסטה מן הדגם האלתרמני, והעמיד תחתיו את המקאמה – שהיא פרוזה מחורזת. החרוז נשאר, אבל המשקל נעלם".
וכאן יוסיף כותב השורות * שמקאמה היא באמת מִקַלות הַכְּתיבה שבַצורות * כי אין היא דורשת עמידה במשקל * ולכן כתיבתה היא מעשה קל * כמו שקלה כתיבת זו הפִּסְקה לי * ואין למקאמה * מי יודע כמה * כושר מוסיקלי * והקוראים מתבקשים, אם נשאר פה לפחות חלקָם עוד * להפסיק לקרוא לטורים שלי מקאמות. * * *
דן לאור מוסיף באופטימיות זהירה ש"לאור הניסיונות שיש היום להחזיר לשירה התקנית את המשקל והחרוז, עשוי להיווצר מצב שיעודד לנסות מחדש גם את הטור. ייתכן שהז'אנר של הטור הולם יותר את 'עידן התמימות'. השיח הפוליטי היום בארץ הוא מפולג ומפוצל, ודרך הביטוי ההולמת אותו היא הדיבור הישיר והנוקב בפרוזה המשוחררת מקישוטים לשוניים. עובדה שגם אלתרמן עצמו עזב את הטור לטובת המסה הפוליטית – אם משום שחש שמיצה את הז'אנר, ואם משום שהמציאות החברתית חייבה זאת".
פרופ' מרדכי נאור, חוקר תולדות העיתונות היהודית, מציע זווית נוספת. "לאות הכתובה בכלל יש היום בעיה. המאמרים הארוכים נעלמו כמעט לגמרי מהעיתונות הישראלית. המאמרים הקצרים אמנם שרדו, אבל השיר הוא דבר עדין יותר, רגיש יותר. לכך יש להוסיף שגם השירה היום תופסת פחות מקום".
בעוד דן לאור סבור שבשנות השישים פרח הטור השירי, ומסביר זאת בכך שהצלחתו של אלתרמן עודדה יוצרים צעירים – מרדכי נאור סבור שהסתלקותו של אלתרמן מסמנת את שקיעתו של הטור האקטואלי. "היו הרבה טורים והרבה יוצרים, וכמה מהם, כמו דן אלמגור ודידי מנוסי, היו מוכשרים מאוד, אבל אף אחד לא הצליח להתקרב למעמדו של 'הטור השביעי'. לא היה אף אחד אחריו שהגיע למעמד של משורר לאומי שקוראים אותו בטקסים. אולי קצת חיים חפר, עם 'מסדר הנופלים' ומקאמות מעטות נוספות. גם נעמי שמר, שכתבה את הטור 'שבשבת' ב'דבר' בסוף שנות השבעים, עם כל הכשרון האדיר שלה לא הצליחה לפרוץ בטורים הללו, אולי כי 'דבר' היה אז עיתון צדדי". שמר הסבירה באחד מטוריה הראשונים שבחרה ב'דבר' מפני ששם כתב בעבר אלתרמן, ובהזדמנות אחרת הסבירה זאת בכך שאמה היתה מנויה על העיתון, וכך יכלה לשלוח לה דרישת שלום שבועית.
ולחיים חפר, כדרכו, יש הסבר נוקב יותר להידלדלות. "אולי יש היום פחות אנשים שיכולים לכתוב. סליחה על חוסר הענווה, אבל אולי יש היום פחות אנשים מוכשרים".
אם לא מספיק הבלבול המחורז בין מרדכי נאור לדן לאור (וזה עוד בלי שמזכירים את אנשי הספרות דן דאור ויצחק לאור), הרי שכפי שכבר נרמז, יש בסביבה גם דן אלמגור. פזמונאי, רב-טוראי, וגם חוקר, שסקר במאמר תלת-המשכי בכתב העת 'קשר' (גיליונות 17-19, 1995-6) את תולדות הטור העיתונאי השירי בישראל ולא הותיר לי הרבה עבודה. חלק מהמידע שיובא להלן לקוח ממאמרו המקיף.
הטור השירי הקבוע הראשון בעברית היה טור יומי. הוא הופיע בעיתון הוורשאי 'היום' החל ב-1925. המחבר, אהרן צפנת, כתב אותו בהתמדה רבה ובהטעמה אשכנזית. הנה קטעים משיר שלועג להתנגדות החרדים למתן זכות הצבעה לנשים. "אשת חיל? זו קולפת רק תפוחי האדמה,/ עושה תמיד רצון בעלה ומעמידה דור קיימא.// ...// נעלבה אשתי ביילה ואינה נותנת לי הסעודה.../ – פתיה! לא אנוכי אומר, אלא ועד ה'אגודה'".
בארץ הופיעו מפעם לפעם טורים כאלו, בדרך כלל בעיתונים היתוליים מיוחדים ובגיליונות פורים. יוצאי דופן שאיכשהו התמידו היו המשורר יהודה קרני שייסד ב'הארץ' את הטור הלא קבוע 'שיר של יום' בחתימת "חרזן טרזן" או "ח. ט." ("בשם משפחות קטנטנות/ ובשמם של אלפי רווקים/ אני בא בטענות ומענות/ אל בוני 'מגרדי השחקים'"), והמשורר אלכסנדר פן שחתם בשם "תנו רבנן" ופרסם ב'דבר' ב-1931 12 טורים, ברובם פרודיות על שירים ידועים, עד שהעורך ברל כצנלסון העיף מהעיתון המפא"יניקי את המשורר הקומוניסט. גם שאול טשרניחובסקי כתב מפעם לפעם שירים-לשעתם בחתימת "יעקב תם".
אבל כפי שכבר נרמז בעדינות לעיל, ב-1934 נפל דבר בשירת העיתון העברית, ולראשונה הופיע טור של שירה זורמת, כיפית, כתובה היטב ופובליציסטית במידה. נתן אלתרמן הצעיר, שהועסק ב'הארץ' כמתרגם מברקי-חדשות שהגיעו מסוכנויות ידיעות זרות, החל מפרסם מדי שבוע את הטור 'סקיצות תל-אביביות', שהפך עד מהרה ל'רגעים'.
תחילה נטה הטור לשקף זוטות מחיי היומיום בתל-אביב. אופייני למשל הוא השיר שאני כותב מהזיכרון: "על מפתן הרחוב שהה/ צל הערב הרזה./ שוב הגיעה השעה/ של אתמול בזמן הזה.// אם שוב אפגוש מכיר בדרך,/ אומַר לו – חסד לי תגמול:/ דבֵר נא לפחות בערך/ ולא בדיוק כמו אתמול.// אני זוכר. אל תיבהל./ 'אין כל חדש'. 'היה יום חם'./ גם לשלומך איני שואל:/ אני יודע מה שלומך". ככל שהתחשרו ענני מלחמת העולם השנייה, נטה הטור לשקף את אירועי ההיסטוריה הגדולים יותר. בינואר 1943 מאס אלתרמן במשכורת הדלפונית ששולמה לו ב'הארץ', ועבר ל'דבר', שם יסד את 'הטור השביעי' שליווה את קרבות מלחמת העולם השנייה, את המאבק להקמת המדינה, ואת המלחמות הפוליטיות של שנותיה הראשונות. ב'הארץ' החליפו את אלתרמן לתקופות קצרות המשוררים אברהם שלונסקי ויעקב אורלנד.
כמה מטוריו המפורסמים ביותר של אלתרמן הם דווקא אלה שלא פורסמו. כמה משיריו נפסלו על ידי השלטונות הבריטיים, כמו 'אדמת ביריה' וכמו 'נאום תשובה לרב חובלים איטלקי אחרי ליל הורדה' שנחתם בקריאת הקרב "לחיי הספינות שבדרך". 'המעש', עיתון הקיר של מחתרת לח"י, נהג לפרסם טור שירי תחת הלוגו "טור מול טור", ללמדך שזוהי האלטרנטיבה שמציבים "הפורשים" לטורו הפופולרי של משורר היישוב המאורגן. תחילה כתב אותו ישראל אלדד (שייב), מראשי לח"י, עד ששמע על חבר לח"י ירושלמי צעיר, מרדכי שלֵו.
שלו, כיום מבקר ספרות בולט ומפרשניה הבולטים של שירת אלתרמן (וכן של כתבי בקט וקפקא), היה בסתיו 1947 בן 21. בשיחה בביתו בירושלים, הבית שבו גר עד שהצטרף למחתרת, הוא מספר שכחבר לח"י שבא מחוגים אינטלקטואליים מילא משימות של יצירת קשרים עם אוהדי המחתרת בקרב האינטליגנציה של היישוב, העביר מבחני רורשך למועמדים לפיקוד בלח"י, ומשימות נוספות שהשתיקה יפה להן – עד שמפקדו, דודו של ניסים קלדרון, "בא אלי בהצעה מהפכנית: אלדד רוצה שאחליף אותו לפעמים ב'טור מול טור', ונתן פרידמן-ילין – שאתחלק איתו בכתיבת משדרי לח"י". לצורך כך, וכיוון שעלו על עקבותיו בירושלים, הועבר שלו לגור בתל-אביב. שם גם גויס בהמשך לעבודת המערכת של יומון הלח"י החדש וקצר הימים, 'מברק', ובין השאר כתב גם בו שירי עיתון תחת השם 'בן בלאדן'. הטקסטים ב'המעש' לא היו חתומים, מסיבות מובנות.
עדויות מאותם ימים מספרות שאלתרמן נהג לעמוד מול גיליונות 'המעש' שהודבקו על קירות תל-אביב, ולקרוא בהנאה את השירים. במיוחד – העיד המשורר יונתן רטוש – התפעל אלתרמן מהתקפת מצח ישירה עליו בשירו של שלו 'המשורר ושירו', שבו השתמש שלֵו בווירטואוזיות במובאות רבות מרחבי שירת אלתרמן כדי להראות שאלתרמן מגנה אמנם את המחתרות, אך בסתר לבו אוהד אותן. שלֵו: "מנחם שטרן (לימים ההיסטוריון הידוע של תקופת בית שני, שנרצח בידי מחבלים) למד באוניברסיטה במקביל אלי, וידע שאני הוא שכותב את השירים האלה. ישבנו בדירה שלו בתל-אביב, ודייר המשנה, המתרגם הידוע חיים גליקשטיין, אמר לנו לפי תומו: 'אינכם יכולים לתאר כמה הייתי נותן כדי לדעת מי כתב את השיר הזה'. אני זוכר איך שטרן רץ למקלחת כדי שלא לפרוץ בצחוק מול פניו של גליקשטיין. בהמשך אמר לנו גליקשטיין שיש לו בשבילנו משהו שלא נאמין: ידיד טוב שלו שעובד בש"י, שירות המודיעין של 'ההגנה', אמר לו שפתחו שם תיק לאלתרמן, כי רק הוא מסוגל לכתוב שיר כל כך אלתרמני, ומכאן שהוא חשוד בחברות בלח"י". אלתרמן עצמו, מספר שלו, ביקש מרטוש שיכיר לו את מחבר השיר. "אמרתי לו שימסור לאלתרמן שאני במחתרת ואיני יכול להתוודע".
שלו מספר שעשרים שנה לאחר מכן נסגר מעגל אידיאולוגי נוסף ביחסיו עם אלתרמן. אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה שבראשות אלתרמן הגיעו אליו, כנראה בשליחות המשורר, וביקשוהו לחתום על כרוז התנועה, אך שלו סירב אף שתמך ברעיון הארץ השלמה, מטעמי ריאל פוליטיק של 'תפסת מרובה לא תפסת'.
מחתרת היתה לעתים גם מנת חלקם של טורי אלתרמן. הן, כאמור, בימי הבריטים, והן בימי מלחמת השחרור – אז היה אלתרמן המשורר הראשון ששיר שלו נפסל לדפוס על ידי הצנזורה הישראלית. היה זה השיר 'על זאת', שתיאר מעשי זוועה נגד ערבים בכיבוש רמלה ולוד. ראש הממשלה בן-גוריון ביטל את האיסור, ואף הורה להדפיס את השיר על גלויות ולחלקו לכל חיילי הצבא הצעיר. ועם זאת, הטור התאפיין בדרך כלל בתמיכה במפלגת השלטון מפא"י, עד לפרשת לבון.
בשנות המדינה הראשונות קמו טורים דומים לשל אלתרמן, והמתמיד שבהם היה זה של ל' דני, הוא יצחק אורן, ב'ידיעות אחרונות. עוד לפני דידי מנוסי היה "יוסי אין-מנוסי", הוא הפזמונאי והמשורר יוסי גמזו, שהחל דרכו ב'במחנה גדנ"ע', כמוהו כ"דני טרדני", הוא דן אלמגור. "לילי גלילי" היה, עוד לפני שכתבה ב'הארץ' עיתונאית שזה שמה האמיתי, שם העט של אורי סלע בטוריו ב'העולם הזה'. כל אלו המשיכו דרכם בכתיבת שירת עיתון בעיתונים נוספים. יוסי גמזו, למשל, נדד בין 'דבר' ל'על המשמר' וסופו שהחזיק את המדור 'ודי לחכימא בגמיזא' ב'מעריב'. אורי סלע היה ממייסדיה של אופנה ישראלית שהפכה למגפה: כתיבת חמשירים.
וכאן המקום להבהיר
שלא כל שיר קליל הוא חמשיר.
זו צורה מסוימת
שבזאת היא מודגמת
ואת זאת כבר נמאס להסביר.
כמו החמשירים, גם המקאמות פלשו בשנות השישים והשבעים כחלופה למודל האלתרמני. אלא שמי שהכניס את המודל הזה, המקאמה, לתודעת הישראלים, הוא אלתרמן עצמו, שנטל אותו משירת ימי הביניים הערבית והעברית. ב-1955 חיבר מקאמה למסיבה של חבר, ומעשהו החד-פעמי הפך לאות ומופת לכותבים שחשו שחבל להתאמץ ולכתוב במשקל כשהקוראים לא תמיד משכילים להסתכל בו. והשאר יסופר בתולדות מסיבות ישראל ובעיקר בפיו של חיים חפר:
"משנת שישים ומשהו כתבתי מקאמות. יש במקאמה משהו שנותן לחרוז אפקט חזק. זה התחיל במקרה. כשפתחנו את 'החמאם' עם דן בן-אמוץ תלינו מודעה עם מקאמה על לוחות מודעות בתל-אביב, וזה היה די מוצלח. בהמשך כתבתי מקאמות לחברים ולאירועים, הרגשתי שנוח לי לכתוב כך ושזה מתקבל יפה, והחלטתי שבעיתון הזה, ידיעות אחרונות, בחלק הסטירי שלו 'ציפור הנפש', החלק שלי יהיה במקאמה".
"צידדתי בשטחים תמורת שלום מ-1970 בערך", אומר חפר כשהוא נשאל ליחסו אל מקאמות ההלל הידועות שלו לניצחון בששת הימים. "הייתי בערך 'אחדות העבודה'. בגיל 12, ב-1937, כשזה היה ממש לא מקובל בשמאל, כבר כתבתי שיר תמים נגד סטלין בכותרת 'גור לך רשע'". בספר המקאמות שלו 'מחברות יום השישי' אפשר למצוא גם שירי הערצה לעדה המרוקנית.
אבל חפר, כאמור, כבר מחוץ ל'ידיעות'. בעיתונות העברית בישראל יש כיום רק טור שירי קבוע אחד – זה שכותב עבדכם זו השנה השביעית בעיתון שבידכם. בעמודי הסאטירה הנרחבים של העיתון בשפה הרוסית 'וסטי' מופיע זה חמש שנים טורו השירי הימני של שאול רזניק. רזניק, בן 29, נהג לחבר חרוזים כבר בגיל 3, עלה ארצה בהיותו בן 15, והוא עובד כקופירייטר במשרד פרסום. "זה אופייני להתרפקות שיש בימין על ימי מדורת השבט, ימי הטור של אלתרמן", מסביר מרדכי נאור את התחדשות הז'אנר במחנה הלאומי דווקא.
"ברוסית הז'אנר הרבה יותר מפותח", מספר רזניק. "בניגוד לישראל, ברוסיה אף אחד לא התמרד נגד שירה בחרוזים. השפה הרוסית נחרזת היטב, ובמידה רבה גם העברית – בניגוד לשפה האנגלית, למשל. בעיתונות המוסקבאית הכלל-ארצית אני מכיר לפחות שני טורים כאלה. שניהם אגב של יהודים".
שיריו של רזניק קצרים, ורבים מהם עוסקים באירועים ברוסיה ונוקטים עמדה דמוקרטית-ליברלית, נגד משטרו של פוטין. "ב'ווסטי' לא כל כך להוטים לפרסם שירים פוליטיים שקשורים לנושאים ישראליים". לפיכך, ובעיקר בשל התמעטותו של קהל קוראי הרוסית והרצון להשתלב, הוא מפעיל זה שלושה חודשים בלוג בפורטל האינטרנט 'תפוז', ובו הוא מפרסם מדי שבוע שיר אקטואלי היתולי בעברית. שכיחים אצלו החרוזים ה'מודרניסטיים', המיועדים לאוזן ולא לעין. אלו הם חרוזיהם העסיסיים של אלתרמן ושלונסקי – שמצדם הושפעו כאן מהשירה הרוסית. "אחד התפקידים של אמן", הוא מסביר, "הוא להרגיל את הקוראים לסגנון שלו ולאופי שלו. תחום הפרסום שבו אני עוסק לימד אותי שאפשר, בהדרגה, להרגיל את הציבור לשוני ולחריגות".
הוא נוטה לבחור בנושאים זוטרים למדי. לפני כשבועיים כתב על חזרתה הצפויה של לובה לתוכנית 'ארץ נהדרת'. מחציתו הראשונה היא כזו: "זה יותר מעשור (אמצמץ בריסים)/ לא חזיתי בדגל אדום./ נשארו לי שרידי המבטא הרוסי,/ ונוסף לי כרטיס מועדון.// הו בלונדינית מלאה הגורפת קופה,/ התוססת והאמיצה,/ בפנייך אחשוף בצורה די שקופה/ אהבה שתלויה במוצא".
בתחילת הכתבה הזו פגשנו את המחבר כשהוא מחזר אחר עיתון המעוניין בטור שירה אקטואלית. סופה הוא המקום לשאול אם השתנה משהו. נראה לי שקצת. החרוז מנהל מערכה רב-חזיתית על התרבות הישראלית ומצליח לכבוש מוצב אחר מוצב. גם הקרב הקטן שלי נחל הצלחה כשבסתיו תשנ"ט, 1998, נפתחו לי דלתות העיתון החדש מקור ראשון. התגובות שמתקבלות שבוע אחר שבוע ל-295 הטורים שפרסמתי עד כה (הכוללים 442 שירים) מעידות על אהבתם של הקוראים לז'אנר. ספרי החדש 'הארץ המאובטחת' מסכם את שש השנים הראשונות. את השירים שבחרתי לכלול בו הצבתי בסדר שמטרתו העיקרית להסמיך דומים ומנוגדים, ולספר את סיפורן המרכזי של השנים הללו, סיפור חיינו ומותנו תחת אבטחה. אם סייעתי בשנים הללו להסיט את שירת העיתון הישראלי ממסלול שסופו קֶבר, היה זה שכרי.
הנושא הכאוב
איך אתם מצליחים למצוא בכל שבוע נושא לשיר?
חיים חפר: "פעם, חצי שנה אחרי שהתחלתי לכתוב, אמרתי שאין לי נושא, ולא אכתוב. נח מוזס אמר לי: 'תכתוב, לא חשוב מה'. כתבתי, אני כבר לא זוכר על מה, והוא אמר לי: 'או! עכשיו אתה עיתונאי'.
דידי מנוסי: "תמיד יש משהו. הראש שלך כל הזמן עובד בכיוון, גם כשאתה עוסק בדברים אחרים".
שאול רזניק: "זה לא בעיה. נכנסים לאיזה אתר חדשות, ובדרך כלל מוצאים בתוך רבע שעה ידיעה שיכולה לתרום לשיר. דווקא עבודתי בענף הפרסום מרגילה אותי לא לחכות למוזה, אלא לדלות את מרב החומר וההשראה ממה שקיים".
באמצע שנות התשעים, הטור העיתונאי השירי היה עסוק בחישוב קצו. היו שני טורים קבועים כאלה בארץ, שניהם בכפולה האדומה של המוסף לשבת של 'ידיעות אחרונות' שכונתה פת"חלנד, שניהם כתובים בידי פזמונאים ותיקים המצויים כבר בפנסיה: המקאמות של חיים חפר והשירים ההיתוליים של דידי מנוסי. שניהם מצחיקים, עסיסיים, ודחוקים בקצה השמאלי ביותר של קשת העמדות הציוניות. פה ושם הבליחו גם ב'מעריב' טקסטים מחורזים ומבודחים של אפרים סידון, ומפעם לפעם הבהבה שלהבתו של הז'אנר הגוסס עם שיר חד-פעמי של אי-איזה כותב אחר. הסתובבתי אז בין כמה אריות תקשורת עם תיק עבודות קטן של שירים אקטואליים קלילים, וההמלצה ששיגרו לי היתה אחידה. אחידה כמעט כמו ההשקפות הפוליטיות של מנוסי, חפר וסידון: חביבי, נולדת בזמן הלא נכון. כמה שתכתוב שירים צעירים, הז'אנר זקן. חולה. גוסס. מת.
עדנתם היחידה של טקסטים מחורזים המיועדים לקריאה היתה אז בקרב הציבור הרחב, הלא-מקצועי. עדנה מפוקפקת מאוד של חרוזי בר-מצוות, ימי הולדת, עלונים מקומיים ושאר מקומות שחורזים "שלום" ו"חלום" במקרה הטוב ו"אנשים" עם "נחמדים" בדרך כלל, ושעל הצורך לכתוב במשקל ובקצב לא שמעו בכלל – אבל, עם כל הגולמנות שבה, עדנה שמוכיחה כי העם רוצה חרוז. עורכי העיתונים רעדו מפני המוסכמה שטורים מחורזים הם פאסֶה, המשוררים חרדו מפני אימתם של נתן זך ומשוררי האנטי-חרוז, התלמידים דקלמו בכיתות שפעם כתבו בחרוזים והיום לא – אבל העם רצה חרוז, והעם שרבט לו חרוזים-תפוזים. פה ושם, בשולי הסצנה, שמרו כמה משוררים על הגחלת, וכמה משוררים צעירים אחרים, דורי מנור הוא כיום הידוע שבהם, החלו כבר לאותת בכתבי עת נידחים שהנה הנה עומד החרוז לחזור ובגדול.
אבל בשדה השיר העיתונאי, השיר הקל, המחורז, המתנגן, הסטירי לפעמים ורציני לפעמים אחרות – שם המשיך לשרור שיממון מדכא. לא ארכו הימים, ו'ידיעות אחרונות' סילק מעמודיו את שני הדינוזאורים האחרונים, אף על פי שחינם לא סר וליחם לא נס. דידי מנוסי וחיים חפר מצאו עצמם, בזה אחר זה, בחוץ. טורו של מנוסי, היום בן 77, הופסק בשנת 2000, ומנוסי עבר לשנים אחדות לטור קצרצר יומי ב'מעריב'. הוא אינו מתלונן. "כתבתי שם 38 שנה. החזיקו אותי שבע שנים מעל גיל הפנסיה הקבוע. מכאן שרצו שזה יישאר", הוא אומר היום.
חפר, בן 79, הוחזק אף הוא כמה שנים מעבר לגיל הפנסיה עד שב-2001 נתבקש לעזוב. הוא חש שסולק כי לא רצו בו, וסבור שגרמה לכך גם הבוטות שאפיינה את כתיבתו. את תירוציו המביכים של העורך שבישר לו את הבשורה הוא פיקח מכדי לקנות. "קרא לי העורך, משה ורדי, והסביר לי שלא אוכל לכתוב יותר כי מחיר הנייר עלה בארבעים אחוז. הוא השפיל עיניו ואמר שזה לא הוא, זה הדירקטוריון. פוגשים אותי מדי פעם, לא דווקא חברים, ושואלים, חיים, למה אתה לא כותב עוד. ואני צריך להסביר להם שמחיר הנייר עלה בארבעים אחוז".
חפר המשיך לפרסם מפעם לפעם מקאמות באתר 'ווינט' של 'ידיעות', והוא מתכנן להקים אתר אינטרנט משלו. לעתים הוא אף מפרסם שירים ב'הארץ' כמודעות בתשלום. "שלוש שנים לא נסעתי לחו"ל כדי לחסוך כסף למודעות האלה", הוא מספר. "יש הרבה טלפונים. אנשים מגיבים. כבר היו איומים, קללות, אבל אני דמוקרט ואני מקפיד להשאיר את מספר הטלפון שלי לא חסוי. מי שפונה לציבור צריך להיות חשוף לפניות של הציבור אליו. הרי גם אני לא טומן נוצתי בצלחת".
גם באשר לעתיד הז'אנר, מנוסי אופטימי מחיים חפר וחושב, כשם אחד מספריו, שהמצב חמור אבל לא רציני. "יש פתאום התחדשות של החרוז. ההיפ הופ, שמבוסס כולו על חריזה, פורח עכשיו. וגם בדיבורים, בשיחות ברחוב. חריזה גרועה אולי, אך עדיין חריזה. והחרוז חזר גם לשירה הרצינית. אנשים רבים אומרים לי שהם מתגעגעים לטור. אבל אין לי חשק לחזור לזה. יש גם ייאוש מסוים, כי אנשים קוראים ונהנים אבל זה לא מזיז לאף אחד. וחוץ מזה, עכשיו אנחנו, השמאל, בקואליציה. כשאתה באופוזיציה, קל יותר לכתוב שירים מהסוג הזה. מה אפשר לכתוב היום? בעד הניתוק [ההתנתקות]?"
אחרים צופים עתידות מזהירות פחות. אורי אורבך, שבעצמו השתעשע פה ושם בפרסום פזמונים, סבור בצער מסוים שהשיר העיתונאי הוא צורה שפשוט יצאה מהאופנה, בצדק או שלא בצדק. לשינויי הטעם נדרש גם פרופ' דן לאור כשהוא מנסה להסביר את ירידת מעמדו של הטור השירי. לאור חקר את תולדות הז'אנר הזה בארץ, ועסק בעיקר ב'הטור השביעי' של נתן אלתרמן: הטור שהופיע במשך עשרות שנים בטור הפנימי ביותר, השביעי, של עמוד 2 בגיליונות יום שישי של העיתון 'דבר', ושעיצב את השיר העיתונאי העברי. נושא שיחה נפוץ בשנות הארבעים והחמישים היה "מה כתב השבוע אלתרמן", ורבים הקפידו לקנות את העיתון ההסתדרותי רק כדי שיוכלו לענות על כך. לרבים בזרם המרכזי של החברה בארץ שימשו דעותיו של אלתרמן מצפן פוליטי ומוסרי. טור זה, שהניב בין היתר קלאסיקות כמו 'מגש הכסף' מ-48', היה הראשון לחשוף עוולות שנעשו כלפי אזרחים ערבים מצד אחד, ואת פרשת לבון, "עסק הביש" המפורסם, מצד שני.
רבים מכירים את אלתרמן, שהוא אולי גדול משוררי ישראל, לא בזכות שירתו הקאנונית אלא בשל הטור השביעי הקליל. פריחתם של הטורים השיריים בארץ בשנות החמישים, השישים והשבעים, כשאלתרמן כבר החל לסלול לעצמו נתיבים חדשים להבעת עמדותיו הפוליטיות, היא בלא ספק פרי השפעת הפופולריות של הטור השביעי והטור 'רגעים' שכתב אלתרמן קודם לכן ב'הארץ'. על רקע שנות הפריחה הללו מנסה לאור להסביר מדוע דעך הז'אנר.
"העובדה שהטור נעדר מן הנוף הספרותי מזה זמן רב מעידה שזוהי תחושת הבטן של הכותבים, או של הכותבים הפוטנציאליים", הוא אומר. "ייתכן שזה קשור ב'מות החרוז'. לידתו ופריחתו של הטור היתה בעידן שבו השירה השקולה והמחורזת היתה בגדר המובן מאליו. ככל שהשירה העברית התרחקה מצורת כתיבה זו, נעשתה גם כתיבתו של טור עיתונאי שקול ומחורז דבר העשוי ליצור רושם מיושן ואנכרוניסטי. לזה מתקשרת אולי הצלחתו של חיים חפר. הוא הצליח להחיות את המודל ולהקנות לו מומנטום לאורך זמן, בזה שסטה מן הדגם האלתרמני, והעמיד תחתיו את המקאמה – שהיא פרוזה מחורזת. החרוז נשאר, אבל המשקל נעלם".
וכאן יוסיף כותב השורות * שמקאמה היא באמת מִקַלות הַכְּתיבה שבַצורות * כי אין היא דורשת עמידה במשקל * ולכן כתיבתה היא מעשה קל * כמו שקלה כתיבת זו הפִּסְקה לי * ואין למקאמה * מי יודע כמה * כושר מוסיקלי * והקוראים מתבקשים, אם נשאר פה לפחות חלקָם עוד * להפסיק לקרוא לטורים שלי מקאמות. * * *
דן לאור מוסיף באופטימיות זהירה ש"לאור הניסיונות שיש היום להחזיר לשירה התקנית את המשקל והחרוז, עשוי להיווצר מצב שיעודד לנסות מחדש גם את הטור. ייתכן שהז'אנר של הטור הולם יותר את 'עידן התמימות'. השיח הפוליטי היום בארץ הוא מפולג ומפוצל, ודרך הביטוי ההולמת אותו היא הדיבור הישיר והנוקב בפרוזה המשוחררת מקישוטים לשוניים. עובדה שגם אלתרמן עצמו עזב את הטור לטובת המסה הפוליטית – אם משום שחש שמיצה את הז'אנר, ואם משום שהמציאות החברתית חייבה זאת".
פרופ' מרדכי נאור, חוקר תולדות העיתונות היהודית, מציע זווית נוספת. "לאות הכתובה בכלל יש היום בעיה. המאמרים הארוכים נעלמו כמעט לגמרי מהעיתונות הישראלית. המאמרים הקצרים אמנם שרדו, אבל השיר הוא דבר עדין יותר, רגיש יותר. לכך יש להוסיף שגם השירה היום תופסת פחות מקום".
בעוד דן לאור סבור שבשנות השישים פרח הטור השירי, ומסביר זאת בכך שהצלחתו של אלתרמן עודדה יוצרים צעירים – מרדכי נאור סבור שהסתלקותו של אלתרמן מסמנת את שקיעתו של הטור האקטואלי. "היו הרבה טורים והרבה יוצרים, וכמה מהם, כמו דן אלמגור ודידי מנוסי, היו מוכשרים מאוד, אבל אף אחד לא הצליח להתקרב למעמדו של 'הטור השביעי'. לא היה אף אחד אחריו שהגיע למעמד של משורר לאומי שקוראים אותו בטקסים. אולי קצת חיים חפר, עם 'מסדר הנופלים' ומקאמות מעטות נוספות. גם נעמי שמר, שכתבה את הטור 'שבשבת' ב'דבר' בסוף שנות השבעים, עם כל הכשרון האדיר שלה לא הצליחה לפרוץ בטורים הללו, אולי כי 'דבר' היה אז עיתון צדדי". שמר הסבירה באחד מטוריה הראשונים שבחרה ב'דבר' מפני ששם כתב בעבר אלתרמן, ובהזדמנות אחרת הסבירה זאת בכך שאמה היתה מנויה על העיתון, וכך יכלה לשלוח לה דרישת שלום שבועית.
ולחיים חפר, כדרכו, יש הסבר נוקב יותר להידלדלות. "אולי יש היום פחות אנשים שיכולים לכתוב. סליחה על חוסר הענווה, אבל אולי יש היום פחות אנשים מוכשרים".
אם לא מספיק הבלבול המחורז בין מרדכי נאור לדן לאור (וזה עוד בלי שמזכירים את אנשי הספרות דן דאור ויצחק לאור), הרי שכפי שכבר נרמז, יש בסביבה גם דן אלמגור. פזמונאי, רב-טוראי, וגם חוקר, שסקר במאמר תלת-המשכי בכתב העת 'קשר' (גיליונות 17-19, 1995-6) את תולדות הטור העיתונאי השירי בישראל ולא הותיר לי הרבה עבודה. חלק מהמידע שיובא להלן לקוח ממאמרו המקיף.
הטור השירי הקבוע הראשון בעברית היה טור יומי. הוא הופיע בעיתון הוורשאי 'היום' החל ב-1925. המחבר, אהרן צפנת, כתב אותו בהתמדה רבה ובהטעמה אשכנזית. הנה קטעים משיר שלועג להתנגדות החרדים למתן זכות הצבעה לנשים. "אשת חיל? זו קולפת רק תפוחי האדמה,/ עושה תמיד רצון בעלה ומעמידה דור קיימא.// ...// נעלבה אשתי ביילה ואינה נותנת לי הסעודה.../ – פתיה! לא אנוכי אומר, אלא ועד ה'אגודה'".
בארץ הופיעו מפעם לפעם טורים כאלו, בדרך כלל בעיתונים היתוליים מיוחדים ובגיליונות פורים. יוצאי דופן שאיכשהו התמידו היו המשורר יהודה קרני שייסד ב'הארץ' את הטור הלא קבוע 'שיר של יום' בחתימת "חרזן טרזן" או "ח. ט." ("בשם משפחות קטנטנות/ ובשמם של אלפי רווקים/ אני בא בטענות ומענות/ אל בוני 'מגרדי השחקים'"), והמשורר אלכסנדר פן שחתם בשם "תנו רבנן" ופרסם ב'דבר' ב-1931 12 טורים, ברובם פרודיות על שירים ידועים, עד שהעורך ברל כצנלסון העיף מהעיתון המפא"יניקי את המשורר הקומוניסט. גם שאול טשרניחובסקי כתב מפעם לפעם שירים-לשעתם בחתימת "יעקב תם".
אבל כפי שכבר נרמז בעדינות לעיל, ב-1934 נפל דבר בשירת העיתון העברית, ולראשונה הופיע טור של שירה זורמת, כיפית, כתובה היטב ופובליציסטית במידה. נתן אלתרמן הצעיר, שהועסק ב'הארץ' כמתרגם מברקי-חדשות שהגיעו מסוכנויות ידיעות זרות, החל מפרסם מדי שבוע את הטור 'סקיצות תל-אביביות', שהפך עד מהרה ל'רגעים'.
תחילה נטה הטור לשקף זוטות מחיי היומיום בתל-אביב. אופייני למשל הוא השיר שאני כותב מהזיכרון: "על מפתן הרחוב שהה/ צל הערב הרזה./ שוב הגיעה השעה/ של אתמול בזמן הזה.// אם שוב אפגוש מכיר בדרך,/ אומַר לו – חסד לי תגמול:/ דבֵר נא לפחות בערך/ ולא בדיוק כמו אתמול.// אני זוכר. אל תיבהל./ 'אין כל חדש'. 'היה יום חם'./ גם לשלומך איני שואל:/ אני יודע מה שלומך". ככל שהתחשרו ענני מלחמת העולם השנייה, נטה הטור לשקף את אירועי ההיסטוריה הגדולים יותר. בינואר 1943 מאס אלתרמן במשכורת הדלפונית ששולמה לו ב'הארץ', ועבר ל'דבר', שם יסד את 'הטור השביעי' שליווה את קרבות מלחמת העולם השנייה, את המאבק להקמת המדינה, ואת המלחמות הפוליטיות של שנותיה הראשונות. ב'הארץ' החליפו את אלתרמן לתקופות קצרות המשוררים אברהם שלונסקי ויעקב אורלנד.
כמה מטוריו המפורסמים ביותר של אלתרמן הם דווקא אלה שלא פורסמו. כמה משיריו נפסלו על ידי השלטונות הבריטיים, כמו 'אדמת ביריה' וכמו 'נאום תשובה לרב חובלים איטלקי אחרי ליל הורדה' שנחתם בקריאת הקרב "לחיי הספינות שבדרך". 'המעש', עיתון הקיר של מחתרת לח"י, נהג לפרסם טור שירי תחת הלוגו "טור מול טור", ללמדך שזוהי האלטרנטיבה שמציבים "הפורשים" לטורו הפופולרי של משורר היישוב המאורגן. תחילה כתב אותו ישראל אלדד (שייב), מראשי לח"י, עד ששמע על חבר לח"י ירושלמי צעיר, מרדכי שלֵו.
שלו, כיום מבקר ספרות בולט ומפרשניה הבולטים של שירת אלתרמן (וכן של כתבי בקט וקפקא), היה בסתיו 1947 בן 21. בשיחה בביתו בירושלים, הבית שבו גר עד שהצטרף למחתרת, הוא מספר שכחבר לח"י שבא מחוגים אינטלקטואליים מילא משימות של יצירת קשרים עם אוהדי המחתרת בקרב האינטליגנציה של היישוב, העביר מבחני רורשך למועמדים לפיקוד בלח"י, ומשימות נוספות שהשתיקה יפה להן – עד שמפקדו, דודו של ניסים קלדרון, "בא אלי בהצעה מהפכנית: אלדד רוצה שאחליף אותו לפעמים ב'טור מול טור', ונתן פרידמן-ילין – שאתחלק איתו בכתיבת משדרי לח"י". לצורך כך, וכיוון שעלו על עקבותיו בירושלים, הועבר שלו לגור בתל-אביב. שם גם גויס בהמשך לעבודת המערכת של יומון הלח"י החדש וקצר הימים, 'מברק', ובין השאר כתב גם בו שירי עיתון תחת השם 'בן בלאדן'. הטקסטים ב'המעש' לא היו חתומים, מסיבות מובנות.
עדויות מאותם ימים מספרות שאלתרמן נהג לעמוד מול גיליונות 'המעש' שהודבקו על קירות תל-אביב, ולקרוא בהנאה את השירים. במיוחד – העיד המשורר יונתן רטוש – התפעל אלתרמן מהתקפת מצח ישירה עליו בשירו של שלו 'המשורר ושירו', שבו השתמש שלֵו בווירטואוזיות במובאות רבות מרחבי שירת אלתרמן כדי להראות שאלתרמן מגנה אמנם את המחתרות, אך בסתר לבו אוהד אותן. שלֵו: "מנחם שטרן (לימים ההיסטוריון הידוע של תקופת בית שני, שנרצח בידי מחבלים) למד באוניברסיטה במקביל אלי, וידע שאני הוא שכותב את השירים האלה. ישבנו בדירה שלו בתל-אביב, ודייר המשנה, המתרגם הידוע חיים גליקשטיין, אמר לנו לפי תומו: 'אינכם יכולים לתאר כמה הייתי נותן כדי לדעת מי כתב את השיר הזה'. אני זוכר איך שטרן רץ למקלחת כדי שלא לפרוץ בצחוק מול פניו של גליקשטיין. בהמשך אמר לנו גליקשטיין שיש לו בשבילנו משהו שלא נאמין: ידיד טוב שלו שעובד בש"י, שירות המודיעין של 'ההגנה', אמר לו שפתחו שם תיק לאלתרמן, כי רק הוא מסוגל לכתוב שיר כל כך אלתרמני, ומכאן שהוא חשוד בחברות בלח"י". אלתרמן עצמו, מספר שלו, ביקש מרטוש שיכיר לו את מחבר השיר. "אמרתי לו שימסור לאלתרמן שאני במחתרת ואיני יכול להתוודע".
שלו מספר שעשרים שנה לאחר מכן נסגר מעגל אידיאולוגי נוסף ביחסיו עם אלתרמן. אנשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה שבראשות אלתרמן הגיעו אליו, כנראה בשליחות המשורר, וביקשוהו לחתום על כרוז התנועה, אך שלו סירב אף שתמך ברעיון הארץ השלמה, מטעמי ריאל פוליטיק של 'תפסת מרובה לא תפסת'.
מחתרת היתה לעתים גם מנת חלקם של טורי אלתרמן. הן, כאמור, בימי הבריטים, והן בימי מלחמת השחרור – אז היה אלתרמן המשורר הראשון ששיר שלו נפסל לדפוס על ידי הצנזורה הישראלית. היה זה השיר 'על זאת', שתיאר מעשי זוועה נגד ערבים בכיבוש רמלה ולוד. ראש הממשלה בן-גוריון ביטל את האיסור, ואף הורה להדפיס את השיר על גלויות ולחלקו לכל חיילי הצבא הצעיר. ועם זאת, הטור התאפיין בדרך כלל בתמיכה במפלגת השלטון מפא"י, עד לפרשת לבון.
בשנות המדינה הראשונות קמו טורים דומים לשל אלתרמן, והמתמיד שבהם היה זה של ל' דני, הוא יצחק אורן, ב'ידיעות אחרונות. עוד לפני דידי מנוסי היה "יוסי אין-מנוסי", הוא הפזמונאי והמשורר יוסי גמזו, שהחל דרכו ב'במחנה גדנ"ע', כמוהו כ"דני טרדני", הוא דן אלמגור. "לילי גלילי" היה, עוד לפני שכתבה ב'הארץ' עיתונאית שזה שמה האמיתי, שם העט של אורי סלע בטוריו ב'העולם הזה'. כל אלו המשיכו דרכם בכתיבת שירת עיתון בעיתונים נוספים. יוסי גמזו, למשל, נדד בין 'דבר' ל'על המשמר' וסופו שהחזיק את המדור 'ודי לחכימא בגמיזא' ב'מעריב'. אורי סלע היה ממייסדיה של אופנה ישראלית שהפכה למגפה: כתיבת חמשירים.
וכאן המקום להבהיר
שלא כל שיר קליל הוא חמשיר.
זו צורה מסוימת
שבזאת היא מודגמת
ואת זאת כבר נמאס להסביר.
כמו החמשירים, גם המקאמות פלשו בשנות השישים והשבעים כחלופה למודל האלתרמני. אלא שמי שהכניס את המודל הזה, המקאמה, לתודעת הישראלים, הוא אלתרמן עצמו, שנטל אותו משירת ימי הביניים הערבית והעברית. ב-1955 חיבר מקאמה למסיבה של חבר, ומעשהו החד-פעמי הפך לאות ומופת לכותבים שחשו שחבל להתאמץ ולכתוב במשקל כשהקוראים לא תמיד משכילים להסתכל בו. והשאר יסופר בתולדות מסיבות ישראל ובעיקר בפיו של חיים חפר:
"משנת שישים ומשהו כתבתי מקאמות. יש במקאמה משהו שנותן לחרוז אפקט חזק. זה התחיל במקרה. כשפתחנו את 'החמאם' עם דן בן-אמוץ תלינו מודעה עם מקאמה על לוחות מודעות בתל-אביב, וזה היה די מוצלח. בהמשך כתבתי מקאמות לחברים ולאירועים, הרגשתי שנוח לי לכתוב כך ושזה מתקבל יפה, והחלטתי שבעיתון הזה, ידיעות אחרונות, בחלק הסטירי שלו 'ציפור הנפש', החלק שלי יהיה במקאמה".
"צידדתי בשטחים תמורת שלום מ-1970 בערך", אומר חפר כשהוא נשאל ליחסו אל מקאמות ההלל הידועות שלו לניצחון בששת הימים. "הייתי בערך 'אחדות העבודה'. בגיל 12, ב-1937, כשזה היה ממש לא מקובל בשמאל, כבר כתבתי שיר תמים נגד סטלין בכותרת 'גור לך רשע'". בספר המקאמות שלו 'מחברות יום השישי' אפשר למצוא גם שירי הערצה לעדה המרוקנית.
אבל חפר, כאמור, כבר מחוץ ל'ידיעות'. בעיתונות העברית בישראל יש כיום רק טור שירי קבוע אחד – זה שכותב עבדכם זו השנה השביעית בעיתון שבידכם. בעמודי הסאטירה הנרחבים של העיתון בשפה הרוסית 'וסטי' מופיע זה חמש שנים טורו השירי הימני של שאול רזניק. רזניק, בן 29, נהג לחבר חרוזים כבר בגיל 3, עלה ארצה בהיותו בן 15, והוא עובד כקופירייטר במשרד פרסום. "זה אופייני להתרפקות שיש בימין על ימי מדורת השבט, ימי הטור של אלתרמן", מסביר מרדכי נאור את התחדשות הז'אנר במחנה הלאומי דווקא.
"ברוסית הז'אנר הרבה יותר מפותח", מספר רזניק. "בניגוד לישראל, ברוסיה אף אחד לא התמרד נגד שירה בחרוזים. השפה הרוסית נחרזת היטב, ובמידה רבה גם העברית – בניגוד לשפה האנגלית, למשל. בעיתונות המוסקבאית הכלל-ארצית אני מכיר לפחות שני טורים כאלה. שניהם אגב של יהודים".
שיריו של רזניק קצרים, ורבים מהם עוסקים באירועים ברוסיה ונוקטים עמדה דמוקרטית-ליברלית, נגד משטרו של פוטין. "ב'ווסטי' לא כל כך להוטים לפרסם שירים פוליטיים שקשורים לנושאים ישראליים". לפיכך, ובעיקר בשל התמעטותו של קהל קוראי הרוסית והרצון להשתלב, הוא מפעיל זה שלושה חודשים בלוג בפורטל האינטרנט 'תפוז', ובו הוא מפרסם מדי שבוע שיר אקטואלי היתולי בעברית. שכיחים אצלו החרוזים ה'מודרניסטיים', המיועדים לאוזן ולא לעין. אלו הם חרוזיהם העסיסיים של אלתרמן ושלונסקי – שמצדם הושפעו כאן מהשירה הרוסית. "אחד התפקידים של אמן", הוא מסביר, "הוא להרגיל את הקוראים לסגנון שלו ולאופי שלו. תחום הפרסום שבו אני עוסק לימד אותי שאפשר, בהדרגה, להרגיל את הציבור לשוני ולחריגות".
הוא נוטה לבחור בנושאים זוטרים למדי. לפני כשבועיים כתב על חזרתה הצפויה של לובה לתוכנית 'ארץ נהדרת'. מחציתו הראשונה היא כזו: "זה יותר מעשור (אמצמץ בריסים)/ לא חזיתי בדגל אדום./ נשארו לי שרידי המבטא הרוסי,/ ונוסף לי כרטיס מועדון.// הו בלונדינית מלאה הגורפת קופה,/ התוססת והאמיצה,/ בפנייך אחשוף בצורה די שקופה/ אהבה שתלויה במוצא".
בתחילת הכתבה הזו פגשנו את המחבר כשהוא מחזר אחר עיתון המעוניין בטור שירה אקטואלית. סופה הוא המקום לשאול אם השתנה משהו. נראה לי שקצת. החרוז מנהל מערכה רב-חזיתית על התרבות הישראלית ומצליח לכבוש מוצב אחר מוצב. גם הקרב הקטן שלי נחל הצלחה כשבסתיו תשנ"ט, 1998, נפתחו לי דלתות העיתון החדש מקור ראשון. התגובות שמתקבלות שבוע אחר שבוע ל-295 הטורים שפרסמתי עד כה (הכוללים 442 שירים) מעידות על אהבתם של הקוראים לז'אנר. ספרי החדש 'הארץ המאובטחת' מסכם את שש השנים הראשונות. את השירים שבחרתי לכלול בו הצבתי בסדר שמטרתו העיקרית להסמיך דומים ומנוגדים, ולספר את סיפורן המרכזי של השנים הללו, סיפור חיינו ומותנו תחת אבטחה. אם סייעתי בשנים הללו להסיט את שירת העיתון הישראלי ממסלול שסופו קֶבר, היה זה שכרי.
הנושא הכאוב
איך אתם מצליחים למצוא בכל שבוע נושא לשיר?
חיים חפר: "פעם, חצי שנה אחרי שהתחלתי לכתוב, אמרתי שאין לי נושא, ולא אכתוב. נח מוזס אמר לי: 'תכתוב, לא חשוב מה'. כתבתי, אני כבר לא זוכר על מה, והוא אמר לי: 'או! עכשיו אתה עיתונאי'.
דידי מנוסי: "תמיד יש משהו. הראש שלך כל הזמן עובד בכיוון, גם כשאתה עוסק בדברים אחרים".
שאול רזניק: "זה לא בעיה. נכנסים לאיזה אתר חדשות, ובדרך כלל מוצאים בתוך רבע שעה ידיעה שיכולה לתרום לשיר. דווקא עבודתי בענף הפרסום מרגילה אותי לא לחכות למוזה, אלא לדלות את מרב החומר וההשראה ממה שקיים".
תגובה 1:
Haaretz, though an old timer by history, though always left leaning, it has completely changed over the years. Especially since around 2000 (lynch test), it has been a Hate site, unreliable.
Inside Israel its true image is largely known, while outside Israel it is widely cited erroneously thinking as if it's typical "Israeli" paper, which is anything but.
It has become so bad that neo Nazi who proclaim to be on the "right" largely quote this worse-than-just-radical-left as a supposed "source," for their venom. Some dubbed Haaretz, the Sturmer.
While pushing hate on one hand, it falsely cries "fascism" suggested for click baits reminds even liberal writer.
Haaretz is leading in the 'industry of lies.' Even lefty Yair Lapid accused Haaretz of lying
https://www.conservapedia.com/Haaretz
הוסף רשומת תגובה