ארסן נגד הערסים: על "נמר השלג" לאייטמטוב

נמר השלג (הכלה הנצחית), מאת צ'ינגיס אייטמטוב, מרוסית: דינה מרקון, עם עובד, 2012, 247 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט' בכסלו תשע"ג, 23.11.2012, עמ' 21, בכותרת "אגדת החמדנות ועונשה".

לפעמים מאכילים אותנו בכפית וטעים לנו. כן, גם לנו, אניני הטעם. בתחום הסאטירה האקטואלית, למשל, אנחנו מכירים את זה מ'מהדורת השבט' של לאטמה. אלחנן ורונית מגישים לנו רצף של פריטים מתוחכמים, מרומזים, אירוניים, מותירי-פערים – ופתאום, באמצע, מגיע קליפ באנגלית המיועד גם להפצה ויראלית בעולם, והקליפ הזה נוצר, בעליל, בשביל המתקשים. נניח, סכינאי עם טורבן ששר משהו כמו "אני מוסלמי קיצוני, אני רשע מרושע, אירופה פראיירית שלי, אירופה הנמושה". ואיכשהו זה עובר את מסנני האיכות הקנטרניים שלנו, הצופים גבוהי הציפיות. למה? כי זה עשוי טוב, כי מוכמנים בזה גם רמזים למתקדמים, כי זה נמצא בתוך מסגרת מוצלחת ובעלת מוניטין, וכנראה גם משום שזה מופנה לזרים, לחוצלארצים. ואלה, מה הם כבר מבינים. הרי צריך להאכיל אותם בכפית.

האוורסט, רק הפוך: עם הישראלים שהגיעו לנקודה העמוקה ביותר מתחת לקרקע

חברי המשלחת מתקדמים עם הציוד במערת קרוברה וורוניה.
תצלומים: ליאוניד פייגין ויורי קסיאן

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ד בחשוון תשע"ג, 9.11.2012, עמ' 26-22, בכותרת "לצלול אל האוורסט"

כולם עבדו בשביל אחד: גנאדי סמוחין, הצוללן הבכיר של המשלחת. השתלשלו בחבלים בפירים אימתניים, זחלו במנהרות תלולות ובקעו מסדקי סלע אפלים, יותר משני קילומטרים לעומק, כדי שסמוחין יגרד את התחתית עוד קצת, ואולי ימצא שכמו אלו שקדמו לה, גם היא תחתית כפולה.

המערה היא המערה העמוקה ביותר הידועה כיום, קְרוּבֶּרָה ווֹרוֹנְיָה, באבחזיה שבהרי הקווקז. והתחתית, נכון לעכשיו, היא סיפוֹן – מעבר כמעט-אופקי בין שני חללים גבוהים ממנו, ועל כן מצטברים בו מים. במקרה זה, מים שעל סף נקודת הקיפאון. "לפני ארבע שנים סמוחין הגיע בתוך הסיפוֹן הזה, ששמו 'שני קפיטנים', לעומק של 45 מטר. השנה הוא הצליח לצלול, ליתר דיוק להזדחל במים, עוד חמישים מטר לאורך, ומה שחשוב יותר מבחינת השיא, חמישה מטרים לעומק", מספר ליאוניד פייגין, תושב צור-הדסה, אחד מארבעת הישראלים במשלחת.

טרור ליברלי בבית המשפט: כך חוסלו אוהבי ישראל ביד השמונה

עלעול ראשון במקור ראשון, עם מטאטא ביד, בין וִיש לווִיש. בינתיים, הכתבה המדהימה ביותר - וכשאני אומר מדהימה כוונתי מעוררת תדהמה - היא של יהודה יפרח במוסף צדק. בית ההארחה ואולם האירועים של מושב יד השמונה מחוסלים, בגלל פסיקה של השופטת דורית פיינשטיין. 

עיקרי הדברים: המקום, שתושביו נוצרים מאמינים אוהבי ישראל ויהודים משיחיים, סירב לקיים חתונה לסבית. הכלה והכלה, שכנראה אוהבות זו את זו וגם אוהבות כסף, רצו

 עם הסירוב לבית המשפט. פסק הדין: יד השמונה עבר על חוק ההטרדה המינית, וגם על איסור אפליה במתן שירותים. 60 אלף שקל קנס.

כן, מה שאתם שומעים: אתה לא מעוניין לקיים באולם הפרטי שלך חתונה לסבית - אתה מטריד מינית, ממש כמו בוס שמנסה לכפות יחסי מין על עובדת שלו. 

מזכירת היישוב מספרת שמאז פנו אליהם עשרות זוגות חד-מיניים בבקשה להתחתן שם - כדי לשמוע סירוב ולרוץ לבית המשפט ולסחוט כספים. לכן נאלץ העסק להיסגר.

בתחילת השבוע נכנס אליי סוקר העובד במחקר של אוניברסיטת תל-אביב. מחקר עם שאלון עמדות קצר, שברובו בכלל הוקדש לשאלות המודדות אושר. אשתף אתכם בכמה מהתשובות שלי, כי הסיפור הזה של יהודה יפרח גרם לי להבין טוב עוד יותר למה עניתי כמו שעניתי. עד כמה, בסולם מאפס עד עשר, אתה מסכים שאין למנוע (משפטית, חוקית) מהומואים ולסביות לעשות כרצונם? עשר. עד כמה חשוב לך לחיות במדינה דמוקרטית? עשר. עד כמה ישראל דמוקרטית בעיניך? שמונה. מה מידת האמון שלך במערכת המשפט? שש. 

וחוץ מזה, אם כבר אנחנו מדברים, בשאלות על אופטימיות ושביעות רצון ואושר הפתעתי את עצמי לטובה. אבל זה כבר עניין אחר.

הכיכרות עושות שמח: על מיצגים פיסוליים במעגלי תנועה

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ו בתשרי תשע"ג, 12.10.2012, בכותרת 'סובב ישראל'.

כיכר התזמורת של ראובן גפני בקריית-מוצקין

מעיל לובשים כי קר. כיכר בונים כי מסוכן. משום שצומת הוא מקום מועָד להתנגשויות, והסבתו למעגל תנועה – להלן כיכר – מפחיתה את מספרן עד מאוד. זה כעשור או שניים שצמתים מרומזרים בערים נדחקים בהדרגה בידי הכיכרות. אבל רק בשלוש השנים האחרונות הכיכרות פתאום עושים שמח. בעיקר בערי השדה. נמאס להן להיות אפורות. משעמם להן להיות ירוקות. הן רוצות להצחיק. הן רוצות להפתיע. הן רוצות לקבל אופי. אישיות. וכך, בלי ששמנו לב, עוד ועוד נהגים עושים הקפות לא רק סביב גינות או סביב עזובה, אלא גם סביב מיצגים עירוניים. אתה נקלע לחדֵרה, ומוצא את עצמך במוזיאון פרדסנות דרייב-אין. לא היית שנתיים באשקלון, ופתאום כשאַת שם את משייטת במכוניתך בין גלים, סירות ולוויתן. עוד לא חניתָ בחניתה, אתה בקושי בכניסה, וכבר אתה מקיף דגם מסוגנן של מגדל א-לה חומה ומגדל. העיר רוצה לומר לך משהו, ותרצה או לא תרצה, אתה תראה אותו מלפנים ומאחור, מימין ומשמאל, וגם באלכסון. וזה אולי עושה את מעגלי התנועה לקצת פחות מעצבנים.

חדרה

הלשון שלא דבקה לחך

עוון תפילה

מאת צור ארליך. מופיע היום ב'יומן' של 'מקור ראשון'.

סוֹרְס אוֹ קְרוֹקְס אוֹ סְתָם גַּרְבַּיִם:

אִישׁ עָלָה אֶל הַר הַבַּיִת.

הוּא עָלָה לְשָׁם בָּרֶגֶל

וְהָרֶגֶל הוּא הֶחָג.

בְּחַגּוֹ הָיָה שָׂמֵחַ

וְהָעִיר קָסְמָה קְסָמֶיהָ.

אִישׁ שָׂמֵחַ אַךְ עוֹרֵג אֶל

מָה שֶׁאֵין לוֹ וְנִמְחָק.

מֶה חָשַׁב? שֶׁאֵין מִזְבֵּחַ.

שֶׁעָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ.

שֶׁסָּבִיב יֵהֹם הַסַּהַר.

שֶׁרֹאשֵׁנוּ שָׁח רָחוֹק.

שֶׁחוֹלֵף דִּגְדּוּג פָטָלִי

בַּבִּרְכַּיִם, בַּשְּׂפָתַיִם.

שֶׁכְּתֵפָיו עוֹמְסוֹת מַשָּׂא הַר.

שֶׁאָסוּר, אַךְ לֹא בְּחֹק.  

אָז כָּרַע וְהִשְׁתַּטֵּחַ

עַל הַסֶּלַע הָרוֹתֵחַ

כִּי הַהִשְׁתַּטְּחוּת אַפַּיִם

מַשְׁמָעָהּ הֱיוֹת זָקוּף.

הוּא שָׁחָה וְהִשְׁתַּטֵּחַ

כִּי אָבַד לוֹ הַמַּפְתֵּחַ,

הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל הַבַּיִת,

הַמַּפְתֵּחַ הַשָּׁקוּף.

אוֹ – מִלְמֵל כִּבְקַדַּחַת

קְצֵה תְּפִלַּת יָחִיד נִדַּחַת,

מִתְנַשֶּׁפֶת, מְכֻשֶּׁפֶת,

כְּנָבִיא נוֹפֵל עָרֹם,

כִּמְשֻׁגָּע, כְּאִישׁ הָרוּחַ,

כְּסַהֲרוּרִי יָרוּחַ,

מֵהָהָר, פִּסְגַּת הַשֵּׁפֶל,

אֶל הָעֹמֶק שֶׁבָּרוֹם.

אוֹ – פָּשׁוּט סָפַק כַּפַּיִם

בִּרְאוֹתוֹ אַחֲרֵי אַלְפַּיִם

לְחֻרְבָּן שֵׁנִי עוֹד הֶרֶס

שֶׁמַּדְבִּיק לָשׁוֹן לַחֵךְ,

אַךְ הַחֵלֶק שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ

לֹא דָּבוּק בְּפִיהוּ שָׁר לוֹ

בַּחֲרוֹן נִחָר כַּחֶרֶס

אֶת שְׁבוּעַת אִם אֶשְׁכָּחֵךְ.

אוֹ – וְאוֹ – כָּךְ נָע הַסֶּרֶט;

כָּךְ לִקְרַאת שְׁמִינִי עֲצֶרֶת

נֶעֶצְרוּ שְׁמוֹנָה בַּנְדִּיטִים

בַּעֲווֹן תְּפִלָּה פְּלִילִית.

לֹא, קוֹרְאִי מִן הַיָּרֵחַ,

אֶת תֻּמְּךָ אֵינִי מוֹרֵחַ:

שׁוּם דָּבָר פֹּה לֹא בָּדִיתִי.

לֹא נִתְפָּס? סְתָם לֹא קָלִיט. 

היום קצר

שתי נקודות שחסרות לי בדיון על שעון הקיץ.
אחת דתית. שעון הקיץ תפור על חג הסוכות. שעון החורף הורג אותו. קודם כול, השינה בסוכה. כשאתה ישן בסוכה, אתה מתעורר עם השמש. יש הבדל גדול בין השכמה בחמש להשכמה בשש. ההבדל הזה הוא לפעמים ההבדל בין לישון בסוכה לבין לוותר על כך. או לא לוותר על כך אבל להיות עייף כל היום. ולא, אי אפשר ללכת לישון שעה קודם כל יום. יש חיים בערב, מה לעשות, ואי אפשר בימינו ללכת לישון כל ערב בתשע. בייחוד לא בסוכה, החשופה לרעש בשעות הערב; בייחוד לא בחג הסוכות, כשיש אירועים בערבים. שנית, הטיולים בחול המועד. מתפללי בתי הכנסת, שבחול המועד הם רבים, אינם יכולים לצאת לטיול על הבוקר. היום האפקטיבי מתחיל אחרי תשע. ובשל שעון החורף, היום האפקטיבי לטיול נגמר לך בחמש וחצי.
אמור מעתה: שעון הקיץ טוב לדתיים. הצעה דתית לסדר: המעבר לשעון חורף יהיה מדי שנה סמוך למעבר לברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בשמחת תורה, או סמוך למעבר לבקשת טל ומטר בז' במרחשוון.
ונקודה שנייה כללית. "מי צריך אור בשמונה בערב", מקנטרים ידידיי אוהבי שעון החורף. אכן, מי צריך. אבל הוויכוח בכלל אינו על התקופה של אור בשמונה. הוויכוח הוא על תחילת הסתיו. היו כנים, חבריי, ושאלו את השאלה הרלבנטית: "מי צריך אור בשש בערב". תשובה: אני. למשל. לא, אני לא רוצה את האור שלי בחמש בבוקר. אני רוצה אותו בשש אחר הצהריים. ותודה ששאלתם.

משקפיים עגולים: עם יובל פרוינד על הרב קוק ועל מוזיקת רוק

אחרי שהנגיש את תורת הרב קוק להמונים, יובל פרוינד עולה על הבמה עם מופע מוזיקלי חדש. כן, מוזיקת רוק. לפעמים נדמה לו שהוא רוכב על גל של כלום, של תרבות ריקה ואלימה, אבל ברור לו שהיא קריטית לעולם, ושאת הצעקה הלא-מעובדת הזו אפשר למצוא גם בתהלים

מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-28, בכותרת "קוקיסט ורוקיסט".

בפתחלנד, מימין: על המריר והמתוק של חיים חפר

בפתחלנד, מימין

בִּזְמַן עָבָר, בְּמָקוֹם אַחֵר, ● בַּמַּכֹּלֶת, הַרְחֵק מֵעֵינוֹ שֶׁל הַמּוֹכֵר, ● בְּיוֹם שִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם, אֲנִי עֲדַיִן זוֹכֵר, ● עִם מַעֲרִיב בַּסַּל, הָיִיתִי מֵצִיץ בַּמִּתְחָרֶה הַוּוּלְגָרִי, ● הַמֵּדִיף רֵיחַ שֶׁל דְּפוּס וְרֵיחַ שֶׁל אַרַק וְרֵיחַ סִיגָרִי: ● בַּגִּיל שֶׁמְּצִיצִים בּוֹ בָּעִתּוֹן רַק כְּדֵי לָדַעַת כַּמָּה-כַּמָּה, ● הָיִיתִי מֵצִיץ בִּידִיעוֹת לִרְאוֹת אֶת הַמָּקָאמָה. ●●● לִרְאוֹת בַּחֲטָף, עַל תֶּקֶן הוֹדָה וְעָזַב, ● מָה עוֹלֵל הַפַּעַם חֵפֶר בַּחֲרוּזָיו, ● אֵיזֶה עֹקֶץ וּדְבָשׁ וְחָלָב וְכָל מָה שֶׁזָּב, ● וּמָה בְּפִיו, אֱמֶת אוֹ צִ'יזְבָּט אוֹ כָּזָב, ● בְּקִצּוּר, מָהֶם אִמְרֵי הַשֶּׁפֶר ● שֶׁמַּרְעִיף וּמְחָרֵף לָנוּ חַיִּים חֵפֶר. ● לְמִי הוּא עָשָׂה בֵּית סֵפֶר, ● וְאֶת מִי שָׂם לְעָפָר וָאֵפֶר, ● עַל מִי זָרַק גִּיר וּלְמִי עָשָׂה גֵּרוּז ● בַּזָּ'אנֶר הַזֶּה, הַמָּקָאמָה, הֶחָרוּז אַךְ הַפָּרוּז; ● לְבָרֵר אֶת מִי חִסַּלְתָּ, יָא חַיִּים, וּלְמִי רָפָאתָ ● בַּטּוּר הֲכִי יְמָנִי בִּכְפוּלַת הַפַתַ"ח. ●●● וְאֵין לָדַעַת אִם הִבְחַנְתִּי אָז, בִּהְיוֹתִי בֻּבּוֹן, ● בְּמָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי דִּין הַדְּיוֹ וְחַשְׁרַת הַחֶשְׁבּוֹן, ● בַּדַּחַף הַגָּדוֹל שֶׁל חֵפֶר, הָאֵבֶל וְהָעֶלְבּוֹן, ● ְתִרְכֹּבֶת הַתֶּסֶס הַזֹּאת שֶׁהִרְכִּיבָה ● אֶת הַהַשְׁמָצָה הַטּוֹבָה שֶׁהוּא הָיָה בָּקִיא בָהּ: ● שְׁלוֹשָׁה עֲשׂוֹרִים שֶׁל תִּסְכּוּל עַל פֵּרוּק הַפַּלְמָ"ח ● וְעוֹד שְׁלוֹשָׁה עֲשׂוֹרִים עַל נְפִילַת הַמַּעֲרָךְ. ●●● מָתַי הֵבַנְתִּי שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁזּוֹ שִׂנְאָתוֹ ● זוֹ קִינָתוֹ וְרִנָּתוֹ וְצִנָּתוֹ וְטִינָתוֹ ● שֶׁל אִישׁ, שֶׁל מַחֲנֶה, שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא זֶה מְדִינָתוֹ, ● שֶׁחָלַם וְלָחַם וְהָיָה הַמֶּלַח וְהַלֶּחֶם וְהַכַּת הַמּוֹלֶכֶת, ● וּפִתְאוֹם אֲחֵרִים עוֹשִׂים אֶת שֶׁלּוֹ, ● כִּי הוּא לֹא, ● וְהוּא יָכוֹל כְּבָר לָלֶכֶת? ●●● – אוּלַי בְּאַחַת מֵאוֹתָן פְּעָמִים, נְדִירוֹת כִּסְקוּפּ בִּלְעָדִי, ● כְּשֶׁהַצַּנְחָנִים בָּכוּ, לְמָשָׁל, אוֹ כְּשֶׁהָאֶתְיוֹפִּים נָחֲתוּ, וּלְפֶתַע, דִּידִי עֵדִי, ● קָפַץ לוֹ הַשֵּׁד הַלְּאֻמִּי, לְחֵפֶר, וַאֲפִלּוּ הַשֵּׁד הַיְּהוּדִי. ●●● כֵּן, עַל אַף שֶׁהֻשְׁבַּע וְהֻחְבָּא וְקֻלַּל בְּאִינַעְל אַבּוּכּ ● הוּא קָפַץ לוֹ, מִפַּעַם לְפַעַם, הַשֵּׁד, הִשְׁתַּחְרֵר מֵהַבַּקְבּוּק, ● וְשָׁתָה לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה, וְנָתַן לוֹ חִבּוּק. ● וְזֶה הָיָה חֵפֶר הָאֲמִתִּי, חֵפֶר שֶׁל הַשֵּׁד, לֹא שֶׁל הַדִּבּוּק. ●●● וְהָעָם הַזֶּה שֶׁנָּשַׁךְ אֶת תָּשָׁ"ח, הָעָם שֶׁהִצִּיב לָהּ תְּנָאִים, ● הָעָם שֶׁסָּגַר אֶת עִתּוֹנָיו וְזָרַק אֶת הָעִתּוֹנָאִים, ● הָעָם שֶׁסָּגַד לְזַמָּרָיו וְהֵמִית אֶת הַפִּזְמוֹנָאִים, ● הָעָם שֶׁהָיָה לְחֵפֶר לְזָר, שֶׁהָיָה לוֹ לְזָרָא, ● נוֹתֵן לוֹ עַכְשָׁו חִבּוּק מְהֻסָּס בַּחֲזָרָה. ●●●

צור ארליך

מופיע היום במקור ראשון, בעמוד האחורי של מעטפת החדשות (חלק ב). 

מפתח על צווארו: עם אליעז כהן עליו ועל כל העולם

מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 28-22. 

בוקר בחייו של משורר ופעיל חברתי-מוסרי-ספרותי. קיבוץ כפר-עציון. מסביב גפני גוש עציון, תאנֵי יהודה. הכי ארץ ישראל שיש. נוף מהסוג שכדי להמחישו לישראלים נוהגים היום לכתוב עליו, למרבה הביזיון, שהוא כמו טוסקנה. אם היינו בימי התנ"ך, בכל יישוב פה היה נביא. אז היום בכל יישוב בגוש יש משורר או שניים מ'משיב הרוח'. הפוגה במכת החום בת החודשיים, ובגוש עציון קל וחומר. והיום מגיע ההוא מ'מקור ראשון'. הלך הבוקר. הלכו הצהריים. דיברנו הרבה, אליעז כהן ואני. פה יופיע קצת. אבל רעשי הרקע שהונצחו במכשיר ההקלטה במהלך הראיון, ההפרעות וההסחות, הם כתבת פרופיל תמציתית בפני עצמה.

ובכן. הכלבה פְּרינצ'י, קיצור של פרינצ'יפסה, דומה לצבי ולשועל, שמגרגרת מדי פעם את שלה וגוררת אותנו לסיבוב. "היא תוצר של תנועת השלום המתנחלית-פלשתינית עוד לפני שקָמה. בת לכלבַּת מתנחלים מגבעת-הדגן ולכלב רועים פלשתיני. לפני שמונה שנים קיימנו בגבעה ישיבה של מערכת 'משיב הרוח', עם צלחת עוגיות, וכל האחים של פרינצ'י באו לעוגיות, חוץ ממנה שבאה לצוּמי, לליטוף. אמרתי, זאת שלי. מאז היא אצלנו". ובסיבוב עם הכלבה, באמצע דיבור ברומו של עולם, קפיצה של המראיין לגובה, לרומו של ענף תאנה קיבוצי, לארות מן הטעים ההררי הזה בעונה הנכונה. ללמדנו שכולנו פה קטני קומה, מראיין ומרואיין והנובח. והלאה משם פגישה על השביל עם חברת קיבוץ ותיקה ששואלת את המשורר, המכהן כיושב ראש קבוע של אספת החברים בקיבוץ, מתי תהיה אספה ויוחלט לשחרר לנו את הפנסיה מקופת הקיבוץ. ללמדנו שכוחות ההפרטה כבר כאן, בפנים, על אפו ועל חמתו של היו"ר המתולתל. וקודם, שכן שעוצר ליד הדשא של הדירה הזמנית של כהן, ומספר שנכנס לקפה אצל מחמוד בנח'לין הסמוכה, בעקבות פציעתם של בני משפחה מהכפר הערבי הזה בבקבוק תבערה בכביש לא רחוק מהקיבוץ. כהן מקנא. עד עכשיו, הוא מודה, במסגרת תנועות ארץ-שלום וירושלום, היה בכפרים הרחוקים יותר, אבל אצל השכנים הקרובים לא יצא לו. וכל הזמן טלפונים מחברים שרוצים להגיע לביקור אצל הפצועים בבית החולים, כהן כבר היה שם, ומכאלה שביקרו היום ומעדכנים על מצב התבערה והכווייה והילד השרוף המפרכס. ללמדנו.

במלל-אבֶל אתעטף: חמישה שירים מתוך 'לזכר אה"ה' מאת טניסון

הנוסח העברי שלי לחמישה שירים מתוך 'לזכר אה"ה', הפואמה בת 133 השירים מאת אלפרד טניסון. 

מבוא מצורף בסוף.

מופיע היום במוסף 'ראש השנה' (שבת) של 'מקור ראשון'. כאן הוספתי את המקור האנגלי. 

5

מִלִּים לַצַּעַר לַעֲשׂוֹת

זֶה בְּעֵינַי חֲצִי אַלִּים.

כִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמִּלִּים

חֲצִי חוֹשְׂפוֹת חֲצִי כּוֹמְסוֹת.

אַךְ יֵשׁ תּוֹעֶלֶת בַּשָּׂפָה

לְלֵב וָמוֹחַ מְרוּדִים:

קִצְבָּהּ הַמַּר וְהַמַּרְדִּים

וְהַמֵּכָנִי הוּא תְּרוּפָה.

בְּמֶלֶל-אֵבֶל אֶתְעַטֵּף

כִּבְבֶגֶד גַּס מִפְּנֵי קָרָה.

אַךְ מִן הַצַּעַר הַנּוֹרָא

בִּפְנִים – רַק שֶׁמֶץ יִכָּתֵב.

שמונים שנה במדבר: עם פרופ' מרדכי רוטנברג על יציאת מצרים של האוטוביוגרפיה

מאת צור ארליך. 

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ג באלול תשע"ב, 31.8.2012, עמ' 32-26, בכותרת "תנ"ך בגובה המדבר".

שמונים שנים של תזזית מלאו באביב לפרופ' מרדכי רוטנברג, והנה נמצאו ברגלו רסיסי תש"ח. ועכשיו הוא מחלים בביתו בירושלים. מי שהעמיד במרכז משנתו הטיפולית וההגותית את האפשרות להלחין-מחדש – לְשַלְחֵן, כפי שהוא קורא לזה – את אירועי העבר האישי, ושהציג זה עתה בספר חדש את השִלחוּן האישי שלו לחייו הסוערים והשובבים, מצא את עצמו על שולחן הניתוחים עם פיסות מתכתיות מעברו, שחיכו 64 שנה כדי לומר לו משהו.

תסביך היהודים המתביישים: על 'מה זה פינקלר', וגם על אחת המבקרים שלו

מה זה פינקלר; הווארד ג'ייקובסון; מאנגלית: יותם בנשלום; כתר, 354 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בתמוז תשע"ב, 22.6.2012. 

בין קריאה ראשונה שלי ב'מה זה פינקלר', הקריאה שנועדה למעני, לבין הקריאה השנייה, זו שעשיתי בשבילכם, שמעתי בגלי צה"ל תוכנית שאירחה את הצ'לן האמריקני לין הארל. הארל, אחד משלושה-ארבעה הצ'לנים החיים הנודעים ביותר כיום בעולם, בולט גם כמתנדב למען ילדים במדינות נחשלות.  המנחה ניר ברנד והאורח הארל שמרו את ההפתעה הגדולה לדקות האחרונות של התוכנית: בקיץ האחרון השלים הארל בירושלים הליך גיור, ולאחר טבילה במקווה הצטרף לעם היהודי. "זה מסע שארך חמישים שנה", אמר הארל במבט לאחור. "תמיד הרגשתי יהודי".

האסוציאציה המיידית הייתה פרטית, אבל לא לגמרי תלושה: הנה לנו סיפורו של ג'וליאן טרלאב, גיבור 'מה זה פינקלר' – מישהו שרוצה להיות יהודי, לא בשביל נישואין ולא מפני שהוא חי בארץ, אלא מתוך הזדהות; רק בלי הסיבוכים, הבלבולים, הדו-שיחים הקומיים וכל שאר הדברים שעושים את 'מה זה פינקלר' למה שהוא. השיחה ברדיו עם הארל התגלגלה חיש קל הלאה, בלי לומר דבר על הרקע להתייהדותו.  השאלות המסקרנות נותרו פתוחות. מדוע עשה את זה? איך מסתכל על שיגיונותינו וגורלנו  לא-יהודי מהאליטה התרבותית במערב שיחסו כלפינו נע בין סקרנות להזדהות? ומה אנו יכולים ללמוד מחוויותיו על מצבו של היהודי בעולם המערבי במאה ה-21? ומה פירוש להרגיש תמיד יהודי, כשאתה גוי?

מענה לכל אלו – לא לגבי הארל אישית, אלא לגבי התופעה, ובעיקר לגבינו אנו – עשויות אולי לספק בדרכן הפתלתלה והמוקצנת עלילותיו ומחשבותיו של טרלאב הבדיוני. שכן כמו הצ'לן הארל, גם טרלאב חובב האופרה והמוזיקאי המוחמץ חי בעולם המערבי המשכיל והמעודכן והליברלי של זמננו, עולם שאולי מקשר עדיין יהדות עם מוזיקה, אבל רואה את היהדות, יותר ויותר, כהיפוכם של ערכי המוסר ההומניים. ובכל זאת שני האנשים הרגישים והמעודכנים הללו רואים מעבר לענני ההסתה והסילוף, ובוחרים בנו מכל העמים.

בארץ הלא-יכול-להיות, שהייתה: על 'ורד צהוב' מאת ברק חמדני

ורד צהוב

מאת ברק חמדני

כנרת זמורה-ביתן, 2012, 365 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19, בכותרת "החיים יפים".

פלנֶטה שהבלתי אפשרי והבלתי מתקבל על הדעת הם לחם חוקה, היא פלנטה שגם לצורך ייצוגה הספרותי מתבקשת לפעמים חריגה מכללי ההכרח וההסתברות. כזו היא הפלנטה האחרת של השואה. סופרים ישראלים רבים שביקשו לאורך השנים לתת ייצוג ספרותי-עלילתי לשואה ולמלחמת העולם השנייה גילו שכדי לייצג נאמנה את התקופה הבלתי אפשרית הזאת, מוטב לפעמים ליצור עלילה שיש בה מן הבלתי נאמן, מן הבלתי אפשרי, מן הבלתי מסתבר, ממה שלא יכול להיות שהיה. כי שום דבר שהיה בשואה לא יכול היה להיות בעולם שפועל על פי חוקים.

מהגר מקומי: עם יונתן ברג על בריאות הנפש של השירה והבריאות הפיוטית של הנפש

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו באב תשע"ב, 3.8.2012. 

בקפה במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב, בעיצומו של מחזור ב' של קייטנת המחאה השנתית, יושב יונתן ברג, צעיר יפה בן 31 עם מחלפות בלונדיניות, תושב האזור ואזרח הסצנה אך יליד נחלת בנימין האמיתית שבהרים, ואומר לי: "אני בן בלי בית". ואף על פי שכל הנתונים הוויזואליים שמסביב הופכים אותו לחשוד המיידי, הוא בכלל לא מתכוון לסוגיות דיור להמונים בלב עיר החשקים הנחשקת, ולא לשום נרגנות הרת-גורל אחרת מרחוב צדק-חברתי פינת מגיע-לי. המשפט הזה שנפלט לו פעמיים נסוב על שאלת השתייכותו, כלומר חוסר השתייכותו, כלומר מולטי השתייכותו, כמשורר. וגם כאדם. "אני בן בלי בית. כל פעם הולך למקום אחר".

ברג הוא העורך והמגיש והמראיין של מפגשי השירה 'שלישירה' של תאגיד השירה 'הליקון', ובהודעות-לעיתונות המגיעות אליי לקראת כל ערב שכזה היחצנית טורחת לציין שהוא "גדל בהתנחלות פסגות" (תוך שהיא מחמיצה את האקזוטיקה הגדולה אף יותר, הגלומה בכך שיונתן ברג הוא בנו של אחד מחלוצי טיולי השטח בשומרון באינתיפאדה הראשונה, ואחיו של בעל יקב פסגות הנודע). והליקון היא בהחלט צד בעל עמדה במלחמות השירה המסעירות את שתי גדות הירקון. היא בית, ואפילו בית מכובד.

וחוץ מזה הוא מפרסם עכשיו את ספר ביכורי שירתו, הנפתל כגזע הזית שבעטיפתו, 'מִפרשׂים קשים', בהוצאת קשב לשירה. והוא מבקר-שירה פעיל המתארח לפרקים בוויי-נט (שם הוכיח לאחרונה במיטב האותות והמופתים של משוררי תבל שמסתנני העבודה הם פליטים אומללים), וכן במוסף-האח שלנו, 'שבת'. ואת שורות שירתו היוקדות אפשר למצוא גם ב'משיב הרוח' האמוני.

אבל הוא בן בלי בית. "אני לא משחק את המשחק של סיעות-השירה. אני לא חושב שזה שייך. אני נהנה מהרבה מאוד השפעות כיוונים פואטיים ותפיסות עולם. זה מתקשר למומנט הכי בסיסי באישיות שלי, שהוא חופש. ואני מסתובב בעולם, בשדרה היפהפייה והארוכה הזו, ובוחר לעצמי מה נכון לי. זה נכון תיאולוגית, פואטית, כמעט בכל אספקט שלי".

- יש לך שורות של שמחה על העולם שיצרת לך מכל העולמות, נניח "ובִשביל לעבור ברחוב הריק / נצעד לבית הכנסת". אבל לפעמים עושה רושם שאתה אבוד. "היכן נשמט ממני האל, וכיצד זה שעד עתה הוא / צר עליי כצבא, מנגן לפניי את הרוח הרעה".

"זה תלוי בשעה. יש שעות שאני בהודיה על שאני נמצא בכמה מקומות. אני זוכר למשל ראש-שנה אחד של תפילה בבית כנסת כאן, של השתפכות נפש ושותפות עמוקה בהתרגשות הגדולה של המתפללים. משם נסעתי למסיבת טרנס. אולי אפילו לקחתי שם סמים. היום לא אעשה את זה. אבל הייתה לי תחושה שיש במתח הזה דבר מפרה, אנושי, לא מסוכסך. הנפש שלי יכולה להיות חלק מהנביעה העצומה של התפילה וההגות והיחד, ואז ללכת למקום המופקר של הריקוד.

"בעיניי דתות הן פועל יוצא של הפחד האנושי לעמוד מול האלוהות עצמה, ניסיון להציל אותך מהבלתי-אפשריות של הדיאלוג איתה, של העמידה מול האין; ואולי המקום שחשתי בו יותר מכול את העמידה הישירה מול האין הזה הוא מסיבות טרנס. הייתי רוקד שם 12 שעות רצוף. אולי סמים עזרו לזה. בגואה ובברזיל וגם הרבה בארץ. דווקא בתוך כל הרעש והתוקפנות הזו אתה מגיע למקום נקי בגוף, למקום חופשי של התפעמות.

"אבל כן, יש רגעים שאני מרגיש שקשה לי עם החופש הזה. שאיבדתי מקום מוגן, חם, משפחתי מאוד, נקי, צלול. איבדתי אותו ואני לא יכול לחזור להיות אותו חסיד תמים שמתמסר כל כולו לַכינור מעורר הגעגועים של חיי האמונה. החוזר בשאלה נכנס לאזור הפקר. עקרתָ את האלוהים האורתודוכסי מלבך, אבל נשאר חור שחייב להתמלא. אתה לא יכול פתאום למחוק את הדיאלוג שיש לך עם האלוהים. אתה צריך כל הזמן לעבוד על זה. ולחוזר בשאלה, העבודה הזאת היא עבודה קיצונית".

כאמור בשיר 'חוזר בשאלה': "כך עובד חוזר בשאלה. תמיד מאחֵר אל הבית / ונותר לעמוד פועם מתחת לָהיעדר".

מחאה רבנית בהולה: על סערת תוכנית הלימודים בתנ"ך בחינוך הממלכתי דתי

זִרְקוּ הַמִּשְׁקָפַיִם, הַרְכִּיבוּ מְסַנֶּנֶת.

זִרְקוּ אֶת הַחוֹקְרִים, שִׁמְעוּ אֶל הַגַּנֶּנֶת.

רַק בְּדַרְכֵי מִדְרָשׁ לַמְּדוּ אֶת הַתָּנָ"ךְ,

אַחֶרֶת הַכְּפִירָה יָד עַל גְּרוֹנְכֶם תַּנַּח.

חַפְּשׂוּ בּוֹ רַק אֶת מָה שֶׁהַגְּמָרָא הִכְלִילָה.

לֹא אֶת פְּשׁוּטוֹ, וְלֹא אֶת מַשְׁמָעוֹ חָלִילָה.

מִי שֶׁהִכְנִיס חִקְרֵי מִקְרָא לַאֲתָרָם

שֶׁל הַמּוֹרִים, לְשֵׁם הַעֲשָׁרָה, יֻחְרַם.

שִׁמְרוּ אֶת אָזְנֵיהֶם שֶׁל כָּל מוֹרָה וְרַבִּי

מִשֵּׁמַע שָׁוְא עַל חֶרֶס אוֹ עַל חָמוּרַבִּי.

בְּקֶשֶׁר לָאָבוֹת, יֵשׁ לְהַקְפִּיד שֶׁמָּה

שֶׁתְּדַבְּרוּ בָּהֶם יִרְחַק מֵהַגְשָׁמָה.

שֶׁכָּל תַּלְמִיד מָמָ"ד –

גִּיל רַךְ, תִּיכוֹן, בֵּינַיִם –

יֵצֵא בַּסּוֹף גַּמָּד

צַדִּיק וּטְרוּט עֵינַיִם.

הופיע בטור השירי השבועי שלי ב'מקור ראשון' ביום ו' האחרון (א' באב תשע"ב, 20.7.2012)