מאת צור ארליך. הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון בכ"א בשבט תשס"ז, 9 בפברואר 2007
תראו איך כפר-דרום מגיח פתאום מהדלת הקדמית של הזיכרון הישראלי. דלת קדמית? חלון ראווה אפילו: שירי המאבק והתקומה המפורסמים של נתן אלתרמן. כמו המת-החי – אותו סמל הבולט ביצירתו של אלתרמן 'שמחת עניים', השוהה בעולמם של החיים ומעניק להם משמעות – כך גם כפר-דרום, שהוחרב ונותק פעמיים בשנות קיומה של המדינה, מציץ אלינו שוב ומכריז על מקומו במיתולוגיה הישראלית.
זה קרה אצל מרדכי נאור, אחרי שהופיע ספרו החדש 'הטור השמיני'. הספר עוקב אחר האירועים ההיסטוריים שמאחורי שירי-העיתון של אלתרמן; אותם טורים שהופיעו לכל אורך השליש האמצעי של המאה העשרים בעיתון 'הארץ' ובעיקר ב'הטור השביעי' המפורסם בעיתון 'דבר'. נאור חתם לפני חודשים מעטים את מסעו המחקרי, מסע שתחילתו ואף שִׂיאוֹ בגילוי מקור ההשראה לשיר 'מגש הכסף', ושיחרר את הספר אל החנויות – אך הגעתו של המוצר המוגמר אל הקוראים הולידה גל חדש של גילויים, הפעם כאלו שזרמו מהקוראים אל המחבר.
תראו איך כפר-דרום מגיח פתאום מהדלת הקדמית של הזיכרון הישראלי. דלת קדמית? חלון ראווה אפילו: שירי המאבק והתקומה המפורסמים של נתן אלתרמן. כמו המת-החי – אותו סמל הבולט ביצירתו של אלתרמן 'שמחת עניים', השוהה בעולמם של החיים ומעניק להם משמעות – כך גם כפר-דרום, שהוחרב ונותק פעמיים בשנות קיומה של המדינה, מציץ אלינו שוב ומכריז על מקומו במיתולוגיה הישראלית.
זה קרה אצל מרדכי נאור, אחרי שהופיע ספרו החדש 'הטור השמיני'. הספר עוקב אחר האירועים ההיסטוריים שמאחורי שירי-העיתון של אלתרמן; אותם טורים שהופיעו לכל אורך השליש האמצעי של המאה העשרים בעיתון 'הארץ' ובעיקר ב'הטור השביעי' המפורסם בעיתון 'דבר'. נאור חתם לפני חודשים מעטים את מסעו המחקרי, מסע שתחילתו ואף שִׂיאוֹ בגילוי מקור ההשראה לשיר 'מגש הכסף', ושיחרר את הספר אל החנויות – אך הגעתו של המוצר המוגמר אל הקוראים הולידה גל חדש של גילויים, הפעם כאלו שזרמו מהקוראים אל המחבר.
וכך התגלה לפתע כפר-דרום כמקום התרחשותו של השיר 'צריף בנגב'. השיר התפרסם לפני שישים שנה בדיוק, בינואר 1947, בעקבות המבצע החשאי להעלאת 11 נקודות יישוב בנגב. אלתרמן תיאר בו נערה בצמה ובסינר היושבת וקוראת בצריף באחד היישובים החדשים בנגב, וכתב שההיסטוריה נקבעת בידי נערה זו ושכמותה, ולא בקונגרסים הרי-גורל לכאורה ועתירי עיתונאים. נאור, בספרו, נאחז בשיר זה, ובשיר 'הנקודה היהודית', כדי להעלות את פרשת 11 הנקודות – מבצע ההתיישבות הגדול והמהיר ביותר בתולדות היישוב והמדינה. כזה הוא הספר, וכזה הוא נאור בכלל: שירים, תמונות וסיפורים פיקנטיים מן העבר, כמו גם רומאן בדיוני ואלבומים למכביר, כל אלו הם בידיו כלי להנחיל היסטוריה וציונות בדרך עקיפין מושכת לב.
"יום חָשַׁך וַיהי עֶרב. ירֵח נדלַק, / מתנכר ורַע-עַיִן, מול ארץ סינַי. / ואנחנו נכנסנו / לצריף הדק / שבָּרוח רָעַד כמו חי", פותח הטור 'צריף בנגב' (שנקרא במקור, לפני שאלתרמן כינס אותו בספר, 'בשולי הטלגרמות'). ובהמשך: "בבואנו ראינו בצריף נערה. / היא בספר קראה. לה צמה וסינר. / ורק עובי של קֶרש בין צְחור-סינרה / ובין ליל הגופרית וחוקת המדבר". עוד בית לדוגמה: "רק אחר שיצאנו לשוב למכונית / הזכירָנו השחק עצום הכיפה / כי עברנו על פני העמדה הקדמית / אשר נפש העם בכַפה".
איתורו של הצריף במושב הדתי כפר-דרום, באזור שעתיד היה להיקרא לאחר שנתיים רצועת עזה, עשוי להכניס את השיר לפליי-ליסט של מדריכי בני עקיבא, לצד שירי הטור השביעי הנמצאים בו כבר כמו 'אדמת בִּירְיָה' ו'הקלריקל הקטן'. האחראי לגילוי הזה הוא מכתב ששלחה לנאור, בעקבות הספר, רמה זוטא – בתם של בכיר ה'הגנה' (ובהמשך – האלוף בצה"ל) יוסף אבידר ומשוררת-סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ (מחברת 'שמונה בעקבות אחד'). זוטא כתבה שכנערה בת 14 הצטרפה לאביה ולאלתרמן לסיור ממושך לנקודות החדשות בנגב. סמוך לכניסת השבת הגיעו לכפר-דרום, ושם ראו השלושה את מה שקוראי השיר חשבו ודאי שהוא סמל שבדה המשורר: את הנערה עם הצמה והסינר מעיינת בספר.
אבידר התגורר סמוך לאלתרמן בתל-אביב, ונהג לקח אותו מפעם לפעם לאתרי ההתרחשות וההתיישבות. הוא גם האיש שלקח את אלתרמן לעלייה ההפגנתית לביריה שבגליל העליון. נאור: "ככל שאני חופר בחומרים האלו אני רואה שוב ושוב שאלתרמן למד המון על האירועים שהוא כתב עליהם, ובדק אותם היטב. צריך לזכור שהוא עצמו, במשך חלק נכבד מהשנים שכתב בהן טורים, ישב בלילות במערכת העיתון ועבד כמתרגם מברקים של סוכנויות הידיעות. לעתים קרובות הוא היה מתנסה באירועים בעצמו. הוא לא ישב בבית ואמר 'נגיד שבמקום מסוים בנגב יושבת בחורה עם סינר וקובעת את ההיסטוריה'. לא; הוא ראה אותה בעיניים".
האמת על הילד אברם
"מתאים כאן דימוי של פטיש וסדן", ממשיך נאור. "אלתרמן היה פטיש, כמו שאומרים היום, אבל כדי ליצור טור אקטואלי הוא היה צריך איזה סדן שהמכה עליו תוציא את הניצוץ. סדן בדמות התנסות אישית שלו, ביקור שלו במקום – או בדמות פרט שולי או צבעוני שמעורר את הדימוי או האסוציאציה. במקרים אחרים הוא לקח מתוך עיתון קטע של שלוש-ארבע שורות, נגיד משהו ששר החוץ הבלגי אמר על מצב היהודים באירופה – וזה היה בשבילו הסדן".
בדרך זו עונה נאור על השאלה שרבים שואלים, מדוע מעטים כל כך הטורים שהקדיש אלתרמן לשואת יהודי אירופה בעת התרחשותה. השמדת היהודים החלה להיוודע באופן כללי, אך מידע ממשי ומדויק לא היה. חסרו הפרטים הקטנים, הסדנים שמהם אפשר להתחיל שיר.
שירים מעטים אלו הם מהחזקים והמזעזעים שבשירי השואה בכלל. באחד מהם קשור גילוי נוסף שהגיע לנאור לאחר צאת הספר. סמוך לאחר המלחמה כתב אלתרמן את 'על הילד אברם'. אברם, לכאורה דמות סמלית המייצגת את הילד היהודי לדורותיו, "ישן על מדרגות ביתו בפולין כתום המלחמה, מִפַּחד לשכב במיטתו", כלשון ההקדמה לשיר, ויוצא לבסוף אל נתיבי הבריחה בדרכו הבלתי-לגלית אל ארץ ישראל. לקראת סיום השיר מציע אלתרמן לא להסתפק בראייה הטכנית בת הזמן של הבעיה כ"בעיית הפליטים". "לא היא מוליכה הספינות אלֵי ים! / כי מוליך אותן רעם עתיק וגבוה, / כי מוליך אותן צו לידותיו של העם, / כי מוליך אותן דבר אדוניי אל אברם".
הילד אברם, מסתבר, היה ילד אמיתי, ושמו אברמק או אברמ'ל, שהוריו נרצחו במיטתם ומאז פחד לישון במיטתו וישן על המדרגות. הדבר התגלה לנאור חודשיים לאחר הופעת הספר, כשהתגלגל לידיו ספרו של העיתונאי שמעון סאמט מ-1946 על מסע שערך בפולין החרבה. בנו של סאמט, העיתונאי גדעון סאמט, הוציא לאחרונה את הספר במהדורת צילום מחודשת. בפתח הספר מופיעה תמונתו של ילד ישן על מדרגות, ותחתיה שירו של אלתרמן. בגוף הספר נזכר בקצרה סיפורו של הילד, בלי ציון שמו.
הפרט הסמלי הזה, ששֵם הילד הוא אברם, התגלה לנאור כשפנה אל העיתון: לגיליונות 'הארץ' מחורף ואביב 1945, שבהם פירסם סאמט האב סדרת כתבות על מסעו. במפתיע, או לא, תאריך הופעת הכתבה שבה הוזכר הילד אברם הוא ימים אחדים לפני הופעת הטור 'על הילד אברם' של אלתרמן ב'דבר'. הנה כי כן, כך מתגלגל פרט-מציאות נשכח לכדי סמל לאומי שלא נס לחו.
דוגמה מוכרת אף יותר לפרט מידיעה עיתונאית נידחת שהצית אצל אלתרמן את ניצוץ השיר ונכנס כך אל הנצח היא שיר-העיתון הידוע ביותר של אלתרמן, 'מגש הכסף'. השיר הניב את דימוי הנערה והנער ה"עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים", הנופלים מתים לרגלי האומה, שהם-הם "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים" – ואף את הביטוי "מגש הכסף" עצמו. בראש השיר, שהופיע ב'דבר' בעיתוי נבואי כמעט, דצמבר 1947, ציטט אלתרמן את המשפט "אין מדינה ניתנת לְעם על מגש של כסף" ושם אותו בפיו של חיים ויצמן. שָנים נתייגעו החוקרים למצוא היכן אמר ויצמן דברים אלו, ולא מצאו להם כל עקבות בגנזך ויצמן – עד שנאור החליט לחפש בעיתונים של אותו שבוע.
ואכן, בדיווח של 'הארץ' על דבריו של ויצמן בוועידה ציונית בארצות הברית, ארבעה ימים לפני הופעת הטור 'מגש הכסף', צוין בין השאר שהנשיא-בדרך אמר ש"שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף". נאור איתר גם את הדיווח בלשון המקור, אנגלית, בניו-יורק טיימס, ושם התברר שהמשפט היה שונה מעט: "לא קיבלנו שום מדינה על מגש של כסף". הביטוי 'מגש כסף', silver platter, במשמעות המקובלת בעברית, לא היה מוכר באנגלית לפני 1947, כך שהוא כנראה רשום על שם חיים ויצמן.
ה"סדן" הזה, אותה התבטאות נידחת ונשכחת של ויצמן שצדה את עינו של אלתרמן בעיתון, עורר אותו שלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, לכתוב את שירו הגדול. נאור מתאר שלושה שבועות של המתנה ציבורית לטור אלתרמני שיעמוד על גודל השעה; שלושה שבועות של טרור משתולל בדרכים שבהם היה אלתרמן נרעש וכמעט נאלם דום – עד ששורה בידיעה שולית ב'הארץ' הציתה את הניצוץ השירי שלו.
מסיבה חשאית
מכאן אימץ נאור את העיקרון שהנחה אותו במחקרו – חפש את העיתון. הוא מציע לקרוא את הטורים לא בנוסח המשופר ובסדר המחודש שהמשורר הקנה להם כשערך את ספריו, אלא כפי שהופיעו בעיתון – ובינתיים לקרוא גם את הידיעות האחרות שבגיליון, ואת גיליונות הימים הקודמים. ספרו של נאור (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) עושה בשביל הקורא את העבודה הזו בכמה מתוך כאלף הטורים שכתב אלתרמן ב'דבר' וב'הארץ'.
אלתרמן עבד ב'הארץ' בין 1934 לסוף 1942, ובתקופה זו כתב שם את טורו השירי במסגרת המדור 'רגעים'. בסוף תקופה זו היה כבר אלתרמן הצעיר משורר ידוע ומדובר, ובכל זאת, רק לאחר שגרשום שוקן, מו"ל ועורך 'הארץ', סירב להעלות את משכורתו, וסיפק לו סיבה או תירוץ לעבור ל'דבר', החל העניין הציבורי בטור לקבל מימדים של תופעה. 'דבר' היה עד לעלייתו של 'מעריב' העיתון הנפוץ בארץ, וביטא את עמדתו של היישוב המאורגן בהנהגת מפא"י וההסתדרות. קוראיו, וגם סקרנים רבים אחרים, היו פותחים אותו ביום שישי באטרקציה הגדולה שלו: בבשורתו השבועית של המשורר הלאומי. בעמוד 2, בטור האחרון, השביעי מימין, שנקרא לפיכך 'הטור השביעי'.
אלתרמן לא היה הראשון שכתב שירת-עיתון בעיתונות העברית, אך הוא היה הראשון שהתמיד בכך, והגדול שבכולם ללא עוררין. פסגת שירתו מצויה אמנם לא שם, אלא בשירתו ה'ספרותית' הנשגבת, שזכתה בצדק למעמד של מעין תנ"ך ציוני-חילוני. שהרי שירי העיתון, מטֶבע מהותם, נכתבו בלחץ זמן, ובמגבלות של צמידות לאקטואליה ושל צורך בבהירות ובהעברת מסר. ובכל זאת, הציבור הרחב הכיר את המשורר, המחזאי והמתרגם אלתרמן בעיקר בזכות 'הטור השביעי'.
אחד הטורים המבוססים על נוכחות אישית של המשורר באירוע שהוא מתאר בשיר הוא הטור שהפך לסמלה של ההעפלה: זה הנושא את הכותרת 'נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי אחר ליל הורדה'. לפני שהשיר צונזר על ידי השלטונות הבריטיים ועוכב לשבועיים, כותרתו היתה מפורטת אף יותר: 'נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי של אוניית מעפילים במסיבה שנערכה אחרי ההורדה'. "הורדה" פירושה הובלת המעפילים לחוף; האונייה המדוברת היא 'חנה סנש' שהגיעה לחופי הארץ בסוף דצמבר 1945; והבית הפותח, שוודאי יזכיר לרבים במה מדובר, הוא "עננים על ראשינו. הרוח איתן. / המלאכה נעשתה, חי שמיים! / נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן. / עוד נשוב ניפגש על המים".
נאור מתחבט בספר, בעזרת גביית עדויות סותרות מפי אלו שהיו שם, איזו מסיבה בדיוק התרחשה, והיכן היה כאן אלתרמן. בהורדה, הוא מסכם, אלתרמן כנראה היה. ובמסיבה? זה כבר סיפור מסובך. ייתכן שלא היתה מסיבה כלל, וייתכן גם שהיו שתיים. סיכום של הגרסאות הסותרות מופיע בספר. אולם גרסאות חדשות הוסיפו לזרום גם לאחר צאת הספר. כך קיבל נאור במשיבון שלו הודעה שיתקשר דחוף למוני גולדשטיין מקיבוץ עברון. מוני זה, בן שמונים ומשהו, סיפר שהיה בהורדה, ושגם אלתרמן היה בה. לאחר מכן, סיפר גולדשטיין, חזר ברגל לקיבוץ, התרחץ והלך לחדר האוכל, וראה שיושבים שם כמה אנשים זרים ואוכלים. אחד מהם הוא זיהה כרב החובל, ועל אחר הראה לו מישהו ולחש, "זה אלתרמן".
אבל זו היתה רק המסיבונת שמיד לאחר ההורדה. מקום המסתור הבא של הצוות האיטלקי, שהבריטים דלקו אחריו, היה קיבוץ יגור. שם, או אולי בקיבוץ בית-אורן, נערכה, אם נערכה, מסיבה גדולה יותר, ויש אומרים שהקברניט האיטלקי, אנסלדו שמו, השמיע שם את דברו ונשא נאום נרגש ואלכוהולי מעט על זכותם של היהודים למדינה. השיר של אלתרמן הוא אם כך, כאמור בכותרתו המקורית, מעין תשובה לנאום זה.
"ביום הראשון או השני שלהם בקיבוץ", מוסיף עתה נאור את ששמע מזקני יגור, "התברר לאיטלקים שבקיבוץ אין יין. מי חושב בקיבוץ על יין? האיטלקים עשו רעש, והקיבוצניקים מצאו יין, אבל איזה יין? יין קידוש. היין המתוק הזה נראה לאיטלקים דבר מופרך לגמרי. סיפר לי אחד הילדים דאז שהאיטלקים עשו את המוות, והחברים ענו להם שזה מה שיש". על רקע זה, אחד הבתים הידועים בשיר נשמע כדברי נחמה של אלתרמן לאיטלקי, ואיחולים שיין הקידוש לא יהיה היין האחרון בחייו: "יום יבוא, ואתה בזווית של פונדק / תשב, סב, על בקבוק של קיאַנטי / ותחייך ותירק חתיכה של טבק / ותאמר – כן, חבריה, זָקַנתי".
תור לטור
הטורים השיריים, לכאורה סוג סובייקטיבי במיוחד של טור-דעה, מתגלים אפוא לעתים תכופות דווקא כבנים גאים, אם גם חידתיים מעט, לז'אנר הידיעה החדשותית וכתבת השטח. כמה מטוריו של אלתרמן היו סקופים עיתונאיים של ממש; הבולטים שבהם נזדמנו לידיו בשל קרבתו לדוד בן-גוריון. אחד מהם, שתיאר פריקה חשאית של נשק שהובא מצרפת ערב מבצע קדש, פריקה שאלתרמן נכח בה, עוכב לפרסום ימים אחדים. לבסוף הוקרא על ידי בן-גוריון בכנסת, עוד בטרם פרסומו בעיתון. זו היתה דרכו של ראש הממשלה לבשר לאומה את החדשות.
טור סקופי אחר של אלתרמן החל את גלגולה הציבורי של פרשת 'עסק הביש', שטלטלה את הפוליטיקה הישראלית בשנות השישים. אלתרמן חשף בו שיש ממש בשמועות על תפקוד שערורייתי של צמרת הביטחון שהוביל להפעלת רשת החבלה היהודית במצרים. נאור: "זה היה סקופ ליודעי דבר, שכן השיר דיבר ברמזים. 'העולם הזה' חשף את הסיפור עוד קודם, אבל כשגם אלתרמן כתב אותו אנשים התחילו להאמין. הוא היה האוראקל מתל-אביב, שמחכים לראות מה יגיד".
ואכן, סיפורים על ההתעניינות הציבורית העצומה סביב 'הטור השביעי', על התור שהשתרך למרגלות בית 'דבר' בימי שישי לפנות בוקר כדי לקרוא את הטור השביעי ברגע הראשון שאפשר, על ההשפעה הרבה שלו בעיצוב דעת הקהל ועל המנהג הנפוץ להקריא את הטור באירועים חברתיים – סיפורים כאלה אפשר לשמוע מרבים מפליטי התקופה. לפני שבועות מעטים, למשל, כתב יהונתן גפן במעריב ש"פעם חיכינו ל'טור השביעי' של אלתרמן כמו שכיום מחכים הצופים ל'ארץ נהדרת'". אח, נפילת הדורות.
"אני זוכר את הציפייה שהיתה אצלנו בבית ל'דבר' של יום שישי'", מאשר נאור. "כשלא היה שיר היתה אכזבה. אם שבועיים לא היה שיר, זו כבר היתה ממש דאגה. מה קרה לו, אולי הוא חולה. היום אני יודע שלפעמים הוא היה פשוט עסוק במשהו אחר. ב-43' הטור הופיע כמעט כל שבוע, חוץ מפעמיים. אם מחפשים את העיתונים, מבינים למה: באותם שני ימי שישי 'דבר' לא הופיע כלל, בצו השלטון הבריטי".
שיאה של ההתרחשות הציבורית סביב הטור היה בשנות המאבק לעצמאות ובשנות העצמאות הראשונות. בכמה וכמה מקרים עמדו טורים במרכז פולמוס ציבורי. כך היה למשל כשתקף אלתרמן את הסטליניזם של השמאל הישראלי, או כשקרא לגלות הבנה לדרך היודנרט בגטאות, ולא רק, כרוח התקופה, למורדים. בסוף שנות החמישים החל הטור לדעוך. תדירותו הידלדלה, ולעתים אבד לו ייחודו השירי והוא כלל מאמרים רגילים, בפרוזה. לירידה תרם גם ערעור מעמדו הציבורי של המשורר, והנסיגה שאירעה במקביל בכוחו של היומון ההסתדרותי. בין המשורר ועיתונו גם התגלע מתח על רקע פרשת לבון, שבה צידד אלתרמן בבן-גוריון. ב-1967 עבר אלתרמן לכתוב ב'מעריב'. שלוש שנותיו בעיתון זה, עד פטירתו, הן גם שנותיו כמנהיג התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
שולי אדרתו של הנביא
'הטור השמיני', ספרו של מרדכי נאור, מייחד פרקים לכמה מהנושאים שטוריו של אלתרמן נטו לעסוק בהם, כמו תל-אביב, המאבק בבריטים, או עולם התקשורת. פרקים אחרים עומדים על תופעות כמו האופטימיות שגילו הטורים גם בימים שבהם נראה היה שהנאצים עומדים לכבוש את העולם כולו, או המחלוקות הקשות של אלתרמן עם בן-גוריון. מסופרות גם קורותיו של המשורר כנפש פועלת באירועים ההיסטוריים שכתב עליהם – כמו פרשת גיוסו לשירות קרבי במלחמת העצמאות, בשל התעקשותו לשרת על אף גילו המתקדם, ושחרורו המהיר בפקודת יצחק שדה שחס על חייו.
שבועות ספורים לפני הופעתו של הספר הופיע ספר נוסף של נאור הקשור בנתן אלתרמן: סיפור קורותיו של קפה רצקי בתל-אביב, שנָאור ערך עם שולה מודן. בשנות השלושים המוקדמות נהגו לשבת בבית הקפה הזה האליטות התרבותיות והחברתיות של העיר, ובהן אלתרמן ובני חבורתו. כותרתו המשונה של הספר היא שתי שורות מתוך שיר היתולי שהקדיש אלתרמן הצעיר לרצקי: "בית קפה – מקום קטן כה; בית קפה – דבר אדיר". "קטן כה" מתחרז בשיר ההוא עם "טנגו".
בהתחשב בהספקים המו"ליים של נאור בן ה-72, סמיכות הופעתם של הספרים בעלי המכנה המשותף אינה מפתיעה. נאור חתום – כמחבר או כעורך – על יותר ממאה ספרים הקשורים כולם לתולדות ארץ ישראל והמדינה. הוא ערך אלבומים לרוב, ושאר ספרים פופולריים ובראשם להיט הבר-מצוות לשעבר 'מסיפורי ארץ אהבָתי' – וכן פרסומים כבדים יותר, כמו סדרת 'עידן' של יד בן-צבי על תולדות היישוב, או כרכי כתב העת 'קשר' לתולדות העיתונות היהודית. הללו הופיעו בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב שבה שימש מרצה לאחר שהיה מפקד גלי צה"ל. הוא ערך גם את לכסיקון ההגנה, היה בין כותבי התוכנית 'מחפשים את המטמון', וחיבר ספרי ילדים על רקע תולדות הארץ; תמיד זכרתי שספר ושמו 'למעלה על המגדל', יומנו של נער במלחמת השחרור, פיתה אותי להתחיל לכתוב יומן באחת מכיתות בית הספר היסודי, אך רק עתה גיליתי שהמחבר הוא מרדכי נאור והאירועים הם אירועי נערותו. בקצרה, קשה להיות ישראלי שמתעניין בעברו הקרוב בלי להיתקל לעתים תכופות בשם מרדכי נאור.
קשה אף יותר להיות ישראלי בן ארבעים ומטה בלי לגדול על מפעליה של אשתו, לאה נאור. זה לא רק ספרי הנוער שלה על אישים בתולדות הארץ, או שלל ספרי הילדים שלה, או 27 ספרי ד"ר סוס שתרגמה, אלא גם הפזמונים שחיברה, כמו 'מקהלה עליזה', 'זרעים של מסטיק', 'אדון חרדון' או 'תני לו פרח' – ובעיקר הפתיחים לתוכניות הטלוויזיה שלא דילגו כנראה על אף אחד מאיתנו. 'קוראים לי קשקשתא' זה לאה נאור, וגם נילס, ומרקו שליבו סוער בו, והבית של פיסטוק, ומה לא. כך שהזוג הזה מתַחזק היטב את בלוטות הנוסטלגיה של כולנו – הנוסטלגיה הלאומית, וזו הפרטית.
לבני הזוג פרק חלוצי משותף כחברי נח"ל-עוז בשנים הקשות שסביב רצח רועי רוטברג. שם, על גבול הרצועה, גם הכירו. הכתובת הנוכחית שלהם ציונית אף היא: הרחוב נקרא העצמאות, והעיר שְמה הרצליה. במגרש שעליו בנוי בית הדירות שהם גרים בו, עמד פעם בית הוריה החלוצים של לאה. בסלון, ליד המדפים העמוסים בספרים תוצרת עצמית ובשאר ספרים, רובצות שתי בובות בגודל טבעי של חתול-תעלול. זה היה הראשון בספרי ד"ר סוס שתרגמה. בני הזוג חולקים גם, איך אפשר שלא, אהבה משותפת לאלתרמן.
גל המכתבים והטלפונים שמגיעים לבית נאור מאז הופעת הספר על הטור השביעי מניב גם גילויים שוליים למדי. "אנשים מספרים 'ראיתי אותו, דיברתי איתו, הוא אמר כך וכך'. נגענו בשולי אדרתו של הנביא". הגיע גם מכתב ארוך משופט העליון אליקים רובינשטיין. "הוא מספר שאמו התגאתה שלמדה בכיתה עם אחותו של נתן אלתרמן, לאה. הוא ואמו הלכו פעם ברחוב ופגשו את נתן ולאה. לאה הציגה את אמו בפני אלתרמן כ'חֲבֵרה ישָנה', ואלתרמן השיב 'ואני אח ישָן'".
איש הרדיו שמואל שי סיפק אף הוא לנאור סיפור חדש, המלמד משהו על מעמדו של הטור השביעי. בטור מנובמבר 1949 התרעם אלתרמן על השתלחות של חברי כנסת רבים בח"כ הערבי תופיק טוּבּי מהמפלגה הקומוניסטית. טובי, להבדיל מח"כ ערבי בן זמננו בעל שם משפחה דומה הקורא בגלוי למלחמה נגד ישראל, רק מתח ביקורת על האופן שבו נהג צה"ל בערבים ישראלים בעת חיפוש – ובכל זאת עורר את חמתם של הח"כים. על כך זכה להגנתו של המשורר. לפני שבועות אחדים נתקל שמואל שי בטובִּי הקשיש באירוע חברתי בחיפה. מסתבר שעד היום, לאחר שהיה חבר תריסר כְּנָסוֹת, מציג טובי את עצמו כך: "אני הח"כ שאלתרמן כתב עליו".
"יום חָשַׁך וַיהי עֶרב. ירֵח נדלַק, / מתנכר ורַע-עַיִן, מול ארץ סינַי. / ואנחנו נכנסנו / לצריף הדק / שבָּרוח רָעַד כמו חי", פותח הטור 'צריף בנגב' (שנקרא במקור, לפני שאלתרמן כינס אותו בספר, 'בשולי הטלגרמות'). ובהמשך: "בבואנו ראינו בצריף נערה. / היא בספר קראה. לה צמה וסינר. / ורק עובי של קֶרש בין צְחור-סינרה / ובין ליל הגופרית וחוקת המדבר". עוד בית לדוגמה: "רק אחר שיצאנו לשוב למכונית / הזכירָנו השחק עצום הכיפה / כי עברנו על פני העמדה הקדמית / אשר נפש העם בכַפה".
איתורו של הצריף במושב הדתי כפר-דרום, באזור שעתיד היה להיקרא לאחר שנתיים רצועת עזה, עשוי להכניס את השיר לפליי-ליסט של מדריכי בני עקיבא, לצד שירי הטור השביעי הנמצאים בו כבר כמו 'אדמת בִּירְיָה' ו'הקלריקל הקטן'. האחראי לגילוי הזה הוא מכתב ששלחה לנאור, בעקבות הספר, רמה זוטא – בתם של בכיר ה'הגנה' (ובהמשך – האלוף בצה"ל) יוסף אבידר ומשוררת-סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ (מחברת 'שמונה בעקבות אחד'). זוטא כתבה שכנערה בת 14 הצטרפה לאביה ולאלתרמן לסיור ממושך לנקודות החדשות בנגב. סמוך לכניסת השבת הגיעו לכפר-דרום, ושם ראו השלושה את מה שקוראי השיר חשבו ודאי שהוא סמל שבדה המשורר: את הנערה עם הצמה והסינר מעיינת בספר.
אבידר התגורר סמוך לאלתרמן בתל-אביב, ונהג לקח אותו מפעם לפעם לאתרי ההתרחשות וההתיישבות. הוא גם האיש שלקח את אלתרמן לעלייה ההפגנתית לביריה שבגליל העליון. נאור: "ככל שאני חופר בחומרים האלו אני רואה שוב ושוב שאלתרמן למד המון על האירועים שהוא כתב עליהם, ובדק אותם היטב. צריך לזכור שהוא עצמו, במשך חלק נכבד מהשנים שכתב בהן טורים, ישב בלילות במערכת העיתון ועבד כמתרגם מברקים של סוכנויות הידיעות. לעתים קרובות הוא היה מתנסה באירועים בעצמו. הוא לא ישב בבית ואמר 'נגיד שבמקום מסוים בנגב יושבת בחורה עם סינר וקובעת את ההיסטוריה'. לא; הוא ראה אותה בעיניים".
האמת על הילד אברם
"מתאים כאן דימוי של פטיש וסדן", ממשיך נאור. "אלתרמן היה פטיש, כמו שאומרים היום, אבל כדי ליצור טור אקטואלי הוא היה צריך איזה סדן שהמכה עליו תוציא את הניצוץ. סדן בדמות התנסות אישית שלו, ביקור שלו במקום – או בדמות פרט שולי או צבעוני שמעורר את הדימוי או האסוציאציה. במקרים אחרים הוא לקח מתוך עיתון קטע של שלוש-ארבע שורות, נגיד משהו ששר החוץ הבלגי אמר על מצב היהודים באירופה – וזה היה בשבילו הסדן".
בדרך זו עונה נאור על השאלה שרבים שואלים, מדוע מעטים כל כך הטורים שהקדיש אלתרמן לשואת יהודי אירופה בעת התרחשותה. השמדת היהודים החלה להיוודע באופן כללי, אך מידע ממשי ומדויק לא היה. חסרו הפרטים הקטנים, הסדנים שמהם אפשר להתחיל שיר.
שירים מעטים אלו הם מהחזקים והמזעזעים שבשירי השואה בכלל. באחד מהם קשור גילוי נוסף שהגיע לנאור לאחר צאת הספר. סמוך לאחר המלחמה כתב אלתרמן את 'על הילד אברם'. אברם, לכאורה דמות סמלית המייצגת את הילד היהודי לדורותיו, "ישן על מדרגות ביתו בפולין כתום המלחמה, מִפַּחד לשכב במיטתו", כלשון ההקדמה לשיר, ויוצא לבסוף אל נתיבי הבריחה בדרכו הבלתי-לגלית אל ארץ ישראל. לקראת סיום השיר מציע אלתרמן לא להסתפק בראייה הטכנית בת הזמן של הבעיה כ"בעיית הפליטים". "לא היא מוליכה הספינות אלֵי ים! / כי מוליך אותן רעם עתיק וגבוה, / כי מוליך אותן צו לידותיו של העם, / כי מוליך אותן דבר אדוניי אל אברם".
הילד אברם, מסתבר, היה ילד אמיתי, ושמו אברמק או אברמ'ל, שהוריו נרצחו במיטתם ומאז פחד לישון במיטתו וישן על המדרגות. הדבר התגלה לנאור חודשיים לאחר הופעת הספר, כשהתגלגל לידיו ספרו של העיתונאי שמעון סאמט מ-1946 על מסע שערך בפולין החרבה. בנו של סאמט, העיתונאי גדעון סאמט, הוציא לאחרונה את הספר במהדורת צילום מחודשת. בפתח הספר מופיעה תמונתו של ילד ישן על מדרגות, ותחתיה שירו של אלתרמן. בגוף הספר נזכר בקצרה סיפורו של הילד, בלי ציון שמו.
הפרט הסמלי הזה, ששֵם הילד הוא אברם, התגלה לנאור כשפנה אל העיתון: לגיליונות 'הארץ' מחורף ואביב 1945, שבהם פירסם סאמט האב סדרת כתבות על מסעו. במפתיע, או לא, תאריך הופעת הכתבה שבה הוזכר הילד אברם הוא ימים אחדים לפני הופעת הטור 'על הילד אברם' של אלתרמן ב'דבר'. הנה כי כן, כך מתגלגל פרט-מציאות נשכח לכדי סמל לאומי שלא נס לחו.
דוגמה מוכרת אף יותר לפרט מידיעה עיתונאית נידחת שהצית אצל אלתרמן את ניצוץ השיר ונכנס כך אל הנצח היא שיר-העיתון הידוע ביותר של אלתרמן, 'מגש הכסף'. השיר הניב את דימוי הנערה והנער ה"עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים", הנופלים מתים לרגלי האומה, שהם-הם "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים" – ואף את הביטוי "מגש הכסף" עצמו. בראש השיר, שהופיע ב'דבר' בעיתוי נבואי כמעט, דצמבר 1947, ציטט אלתרמן את המשפט "אין מדינה ניתנת לְעם על מגש של כסף" ושם אותו בפיו של חיים ויצמן. שָנים נתייגעו החוקרים למצוא היכן אמר ויצמן דברים אלו, ולא מצאו להם כל עקבות בגנזך ויצמן – עד שנאור החליט לחפש בעיתונים של אותו שבוע.
ואכן, בדיווח של 'הארץ' על דבריו של ויצמן בוועידה ציונית בארצות הברית, ארבעה ימים לפני הופעת הטור 'מגש הכסף', צוין בין השאר שהנשיא-בדרך אמר ש"שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף". נאור איתר גם את הדיווח בלשון המקור, אנגלית, בניו-יורק טיימס, ושם התברר שהמשפט היה שונה מעט: "לא קיבלנו שום מדינה על מגש של כסף". הביטוי 'מגש כסף', silver platter, במשמעות המקובלת בעברית, לא היה מוכר באנגלית לפני 1947, כך שהוא כנראה רשום על שם חיים ויצמן.
ה"סדן" הזה, אותה התבטאות נידחת ונשכחת של ויצמן שצדה את עינו של אלתרמן בעיתון, עורר אותו שלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, לכתוב את שירו הגדול. נאור מתאר שלושה שבועות של המתנה ציבורית לטור אלתרמני שיעמוד על גודל השעה; שלושה שבועות של טרור משתולל בדרכים שבהם היה אלתרמן נרעש וכמעט נאלם דום – עד ששורה בידיעה שולית ב'הארץ' הציתה את הניצוץ השירי שלו.
מסיבה חשאית
מכאן אימץ נאור את העיקרון שהנחה אותו במחקרו – חפש את העיתון. הוא מציע לקרוא את הטורים לא בנוסח המשופר ובסדר המחודש שהמשורר הקנה להם כשערך את ספריו, אלא כפי שהופיעו בעיתון – ובינתיים לקרוא גם את הידיעות האחרות שבגיליון, ואת גיליונות הימים הקודמים. ספרו של נאור (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) עושה בשביל הקורא את העבודה הזו בכמה מתוך כאלף הטורים שכתב אלתרמן ב'דבר' וב'הארץ'.
אלתרמן עבד ב'הארץ' בין 1934 לסוף 1942, ובתקופה זו כתב שם את טורו השירי במסגרת המדור 'רגעים'. בסוף תקופה זו היה כבר אלתרמן הצעיר משורר ידוע ומדובר, ובכל זאת, רק לאחר שגרשום שוקן, מו"ל ועורך 'הארץ', סירב להעלות את משכורתו, וסיפק לו סיבה או תירוץ לעבור ל'דבר', החל העניין הציבורי בטור לקבל מימדים של תופעה. 'דבר' היה עד לעלייתו של 'מעריב' העיתון הנפוץ בארץ, וביטא את עמדתו של היישוב המאורגן בהנהגת מפא"י וההסתדרות. קוראיו, וגם סקרנים רבים אחרים, היו פותחים אותו ביום שישי באטרקציה הגדולה שלו: בבשורתו השבועית של המשורר הלאומי. בעמוד 2, בטור האחרון, השביעי מימין, שנקרא לפיכך 'הטור השביעי'.
אלתרמן לא היה הראשון שכתב שירת-עיתון בעיתונות העברית, אך הוא היה הראשון שהתמיד בכך, והגדול שבכולם ללא עוררין. פסגת שירתו מצויה אמנם לא שם, אלא בשירתו ה'ספרותית' הנשגבת, שזכתה בצדק למעמד של מעין תנ"ך ציוני-חילוני. שהרי שירי העיתון, מטֶבע מהותם, נכתבו בלחץ זמן, ובמגבלות של צמידות לאקטואליה ושל צורך בבהירות ובהעברת מסר. ובכל זאת, הציבור הרחב הכיר את המשורר, המחזאי והמתרגם אלתרמן בעיקר בזכות 'הטור השביעי'.
אחד הטורים המבוססים על נוכחות אישית של המשורר באירוע שהוא מתאר בשיר הוא הטור שהפך לסמלה של ההעפלה: זה הנושא את הכותרת 'נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי אחר ליל הורדה'. לפני שהשיר צונזר על ידי השלטונות הבריטיים ועוכב לשבועיים, כותרתו היתה מפורטת אף יותר: 'נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי של אוניית מעפילים במסיבה שנערכה אחרי ההורדה'. "הורדה" פירושה הובלת המעפילים לחוף; האונייה המדוברת היא 'חנה סנש' שהגיעה לחופי הארץ בסוף דצמבר 1945; והבית הפותח, שוודאי יזכיר לרבים במה מדובר, הוא "עננים על ראשינו. הרוח איתן. / המלאכה נעשתה, חי שמיים! / נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן. / עוד נשוב ניפגש על המים".
נאור מתחבט בספר, בעזרת גביית עדויות סותרות מפי אלו שהיו שם, איזו מסיבה בדיוק התרחשה, והיכן היה כאן אלתרמן. בהורדה, הוא מסכם, אלתרמן כנראה היה. ובמסיבה? זה כבר סיפור מסובך. ייתכן שלא היתה מסיבה כלל, וייתכן גם שהיו שתיים. סיכום של הגרסאות הסותרות מופיע בספר. אולם גרסאות חדשות הוסיפו לזרום גם לאחר צאת הספר. כך קיבל נאור במשיבון שלו הודעה שיתקשר דחוף למוני גולדשטיין מקיבוץ עברון. מוני זה, בן שמונים ומשהו, סיפר שהיה בהורדה, ושגם אלתרמן היה בה. לאחר מכן, סיפר גולדשטיין, חזר ברגל לקיבוץ, התרחץ והלך לחדר האוכל, וראה שיושבים שם כמה אנשים זרים ואוכלים. אחד מהם הוא זיהה כרב החובל, ועל אחר הראה לו מישהו ולחש, "זה אלתרמן".
אבל זו היתה רק המסיבונת שמיד לאחר ההורדה. מקום המסתור הבא של הצוות האיטלקי, שהבריטים דלקו אחריו, היה קיבוץ יגור. שם, או אולי בקיבוץ בית-אורן, נערכה, אם נערכה, מסיבה גדולה יותר, ויש אומרים שהקברניט האיטלקי, אנסלדו שמו, השמיע שם את דברו ונשא נאום נרגש ואלכוהולי מעט על זכותם של היהודים למדינה. השיר של אלתרמן הוא אם כך, כאמור בכותרתו המקורית, מעין תשובה לנאום זה.
"ביום הראשון או השני שלהם בקיבוץ", מוסיף עתה נאור את ששמע מזקני יגור, "התברר לאיטלקים שבקיבוץ אין יין. מי חושב בקיבוץ על יין? האיטלקים עשו רעש, והקיבוצניקים מצאו יין, אבל איזה יין? יין קידוש. היין המתוק הזה נראה לאיטלקים דבר מופרך לגמרי. סיפר לי אחד הילדים דאז שהאיטלקים עשו את המוות, והחברים ענו להם שזה מה שיש". על רקע זה, אחד הבתים הידועים בשיר נשמע כדברי נחמה של אלתרמן לאיטלקי, ואיחולים שיין הקידוש לא יהיה היין האחרון בחייו: "יום יבוא, ואתה בזווית של פונדק / תשב, סב, על בקבוק של קיאַנטי / ותחייך ותירק חתיכה של טבק / ותאמר – כן, חבריה, זָקַנתי".
תור לטור
הטורים השיריים, לכאורה סוג סובייקטיבי במיוחד של טור-דעה, מתגלים אפוא לעתים תכופות דווקא כבנים גאים, אם גם חידתיים מעט, לז'אנר הידיעה החדשותית וכתבת השטח. כמה מטוריו של אלתרמן היו סקופים עיתונאיים של ממש; הבולטים שבהם נזדמנו לידיו בשל קרבתו לדוד בן-גוריון. אחד מהם, שתיאר פריקה חשאית של נשק שהובא מצרפת ערב מבצע קדש, פריקה שאלתרמן נכח בה, עוכב לפרסום ימים אחדים. לבסוף הוקרא על ידי בן-גוריון בכנסת, עוד בטרם פרסומו בעיתון. זו היתה דרכו של ראש הממשלה לבשר לאומה את החדשות.
טור סקופי אחר של אלתרמן החל את גלגולה הציבורי של פרשת 'עסק הביש', שטלטלה את הפוליטיקה הישראלית בשנות השישים. אלתרמן חשף בו שיש ממש בשמועות על תפקוד שערורייתי של צמרת הביטחון שהוביל להפעלת רשת החבלה היהודית במצרים. נאור: "זה היה סקופ ליודעי דבר, שכן השיר דיבר ברמזים. 'העולם הזה' חשף את הסיפור עוד קודם, אבל כשגם אלתרמן כתב אותו אנשים התחילו להאמין. הוא היה האוראקל מתל-אביב, שמחכים לראות מה יגיד".
ואכן, סיפורים על ההתעניינות הציבורית העצומה סביב 'הטור השביעי', על התור שהשתרך למרגלות בית 'דבר' בימי שישי לפנות בוקר כדי לקרוא את הטור השביעי ברגע הראשון שאפשר, על ההשפעה הרבה שלו בעיצוב דעת הקהל ועל המנהג הנפוץ להקריא את הטור באירועים חברתיים – סיפורים כאלה אפשר לשמוע מרבים מפליטי התקופה. לפני שבועות מעטים, למשל, כתב יהונתן גפן במעריב ש"פעם חיכינו ל'טור השביעי' של אלתרמן כמו שכיום מחכים הצופים ל'ארץ נהדרת'". אח, נפילת הדורות.
"אני זוכר את הציפייה שהיתה אצלנו בבית ל'דבר' של יום שישי'", מאשר נאור. "כשלא היה שיר היתה אכזבה. אם שבועיים לא היה שיר, זו כבר היתה ממש דאגה. מה קרה לו, אולי הוא חולה. היום אני יודע שלפעמים הוא היה פשוט עסוק במשהו אחר. ב-43' הטור הופיע כמעט כל שבוע, חוץ מפעמיים. אם מחפשים את העיתונים, מבינים למה: באותם שני ימי שישי 'דבר' לא הופיע כלל, בצו השלטון הבריטי".
שיאה של ההתרחשות הציבורית סביב הטור היה בשנות המאבק לעצמאות ובשנות העצמאות הראשונות. בכמה וכמה מקרים עמדו טורים במרכז פולמוס ציבורי. כך היה למשל כשתקף אלתרמן את הסטליניזם של השמאל הישראלי, או כשקרא לגלות הבנה לדרך היודנרט בגטאות, ולא רק, כרוח התקופה, למורדים. בסוף שנות החמישים החל הטור לדעוך. תדירותו הידלדלה, ולעתים אבד לו ייחודו השירי והוא כלל מאמרים רגילים, בפרוזה. לירידה תרם גם ערעור מעמדו הציבורי של המשורר, והנסיגה שאירעה במקביל בכוחו של היומון ההסתדרותי. בין המשורר ועיתונו גם התגלע מתח על רקע פרשת לבון, שבה צידד אלתרמן בבן-גוריון. ב-1967 עבר אלתרמן לכתוב ב'מעריב'. שלוש שנותיו בעיתון זה, עד פטירתו, הן גם שנותיו כמנהיג התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
שולי אדרתו של הנביא
'הטור השמיני', ספרו של מרדכי נאור, מייחד פרקים לכמה מהנושאים שטוריו של אלתרמן נטו לעסוק בהם, כמו תל-אביב, המאבק בבריטים, או עולם התקשורת. פרקים אחרים עומדים על תופעות כמו האופטימיות שגילו הטורים גם בימים שבהם נראה היה שהנאצים עומדים לכבוש את העולם כולו, או המחלוקות הקשות של אלתרמן עם בן-גוריון. מסופרות גם קורותיו של המשורר כנפש פועלת באירועים ההיסטוריים שכתב עליהם – כמו פרשת גיוסו לשירות קרבי במלחמת העצמאות, בשל התעקשותו לשרת על אף גילו המתקדם, ושחרורו המהיר בפקודת יצחק שדה שחס על חייו.
שבועות ספורים לפני הופעתו של הספר הופיע ספר נוסף של נאור הקשור בנתן אלתרמן: סיפור קורותיו של קפה רצקי בתל-אביב, שנָאור ערך עם שולה מודן. בשנות השלושים המוקדמות נהגו לשבת בבית הקפה הזה האליטות התרבותיות והחברתיות של העיר, ובהן אלתרמן ובני חבורתו. כותרתו המשונה של הספר היא שתי שורות מתוך שיר היתולי שהקדיש אלתרמן הצעיר לרצקי: "בית קפה – מקום קטן כה; בית קפה – דבר אדיר". "קטן כה" מתחרז בשיר ההוא עם "טנגו".
בהתחשב בהספקים המו"ליים של נאור בן ה-72, סמיכות הופעתם של הספרים בעלי המכנה המשותף אינה מפתיעה. נאור חתום – כמחבר או כעורך – על יותר ממאה ספרים הקשורים כולם לתולדות ארץ ישראל והמדינה. הוא ערך אלבומים לרוב, ושאר ספרים פופולריים ובראשם להיט הבר-מצוות לשעבר 'מסיפורי ארץ אהבָתי' – וכן פרסומים כבדים יותר, כמו סדרת 'עידן' של יד בן-צבי על תולדות היישוב, או כרכי כתב העת 'קשר' לתולדות העיתונות היהודית. הללו הופיעו בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב שבה שימש מרצה לאחר שהיה מפקד גלי צה"ל. הוא ערך גם את לכסיקון ההגנה, היה בין כותבי התוכנית 'מחפשים את המטמון', וחיבר ספרי ילדים על רקע תולדות הארץ; תמיד זכרתי שספר ושמו 'למעלה על המגדל', יומנו של נער במלחמת השחרור, פיתה אותי להתחיל לכתוב יומן באחת מכיתות בית הספר היסודי, אך רק עתה גיליתי שהמחבר הוא מרדכי נאור והאירועים הם אירועי נערותו. בקצרה, קשה להיות ישראלי שמתעניין בעברו הקרוב בלי להיתקל לעתים תכופות בשם מרדכי נאור.
קשה אף יותר להיות ישראלי בן ארבעים ומטה בלי לגדול על מפעליה של אשתו, לאה נאור. זה לא רק ספרי הנוער שלה על אישים בתולדות הארץ, או שלל ספרי הילדים שלה, או 27 ספרי ד"ר סוס שתרגמה, אלא גם הפזמונים שחיברה, כמו 'מקהלה עליזה', 'זרעים של מסטיק', 'אדון חרדון' או 'תני לו פרח' – ובעיקר הפתיחים לתוכניות הטלוויזיה שלא דילגו כנראה על אף אחד מאיתנו. 'קוראים לי קשקשתא' זה לאה נאור, וגם נילס, ומרקו שליבו סוער בו, והבית של פיסטוק, ומה לא. כך שהזוג הזה מתַחזק היטב את בלוטות הנוסטלגיה של כולנו – הנוסטלגיה הלאומית, וזו הפרטית.
לבני הזוג פרק חלוצי משותף כחברי נח"ל-עוז בשנים הקשות שסביב רצח רועי רוטברג. שם, על גבול הרצועה, גם הכירו. הכתובת הנוכחית שלהם ציונית אף היא: הרחוב נקרא העצמאות, והעיר שְמה הרצליה. במגרש שעליו בנוי בית הדירות שהם גרים בו, עמד פעם בית הוריה החלוצים של לאה. בסלון, ליד המדפים העמוסים בספרים תוצרת עצמית ובשאר ספרים, רובצות שתי בובות בגודל טבעי של חתול-תעלול. זה היה הראשון בספרי ד"ר סוס שתרגמה. בני הזוג חולקים גם, איך אפשר שלא, אהבה משותפת לאלתרמן.
גל המכתבים והטלפונים שמגיעים לבית נאור מאז הופעת הספר על הטור השביעי מניב גם גילויים שוליים למדי. "אנשים מספרים 'ראיתי אותו, דיברתי איתו, הוא אמר כך וכך'. נגענו בשולי אדרתו של הנביא". הגיע גם מכתב ארוך משופט העליון אליקים רובינשטיין. "הוא מספר שאמו התגאתה שלמדה בכיתה עם אחותו של נתן אלתרמן, לאה. הוא ואמו הלכו פעם ברחוב ופגשו את נתן ולאה. לאה הציגה את אמו בפני אלתרמן כ'חֲבֵרה ישָנה', ואלתרמן השיב 'ואני אח ישָן'".
איש הרדיו שמואל שי סיפק אף הוא לנאור סיפור חדש, המלמד משהו על מעמדו של הטור השביעי. בטור מנובמבר 1949 התרעם אלתרמן על השתלחות של חברי כנסת רבים בח"כ הערבי תופיק טוּבּי מהמפלגה הקומוניסטית. טובי, להבדיל מח"כ ערבי בן זמננו בעל שם משפחה דומה הקורא בגלוי למלחמה נגד ישראל, רק מתח ביקורת על האופן שבו נהג צה"ל בערבים ישראלים בעת חיפוש – ובכל זאת עורר את חמתם של הח"כים. על כך זכה להגנתו של המשורר. לפני שבועות אחדים נתקל שמואל שי בטובִּי הקשיש באירוע חברתי בחיפה. מסתבר שעד היום, לאחר שהיה חבר תריסר כְּנָסוֹת, מציג טובי את עצמו כך: "אני הח"כ שאלתרמן כתב עליו".
2 תגובות:
תודה לך, עזרת לי מאוד!
סטודנטית לחינוך
מרתק. יישר כח
הוסף רשומת תגובה