"השיר של הקורבן" ו"באש": תרגום לשני שירים מאת ה. לייוויק

תרגומים אלה לשניים משיריו של המשורר היהודי ה. לייוויק (לוי הלפרן), "דאס ליד פון קרבּן" ו"אין פייער", נדפסו בגיליון 16 של 'הו!' שהופיע זה עתה. דברים אחדים על המשורר ועל השירים מופיעים בהמשך רשומה זו. זהו תרגום אמנותי משותף לאלה פלורסהיים ולי. אלה, ד"ר ליידיש, בחרה את השירים, תרגמה אותם תרגום מילולי לעברית ועמדה על דקויות פירושם ועל סגולותיהם הספרותיות. אני יצרתי על סמך זאת נוסח עברי אמנותי, על פי התבנית הפרוזודית של המקור.
 
ה. לייוויק

מיידיש: אלה פלורסהיים וצור ארליך

השיר של הקורבן

הַשִּׁיר שֶׁל הַקָּרְבָּן: הֲיֵשׁ דּוֹרֵשׁ לוֹ?

אוּלַי לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים.

אִם רַק תּוּכַל הַשְׁלֵךְ שִׁירְךָ הָאֵשָׁה;

דְּבָרְךָ – אֶל מִשְׂרְפוֹת הָאֵמוּרִים.

אַךְ שָׁם – שָׁם נִשְׂרָפוֹת גַּם הַשְּׂפָתַיִם:

טְרֶבְּלִינְקָה וּמַייְדָנֶק נֶחְשָׂפוֹת.

שָׁם גַּם אַתָּה בִּמְנוּסָה פָטָאלִית

הָיִיתָ רָץ, שֶׁלֹּא לְהִסָּפוֹת.

רוֹצֶה נֵס? נְבוּאָה? אוֹת אֵלִיָּהוּ?

אַךְ מִי יַחְתֹּם לְךָ בַּהַמְחָאָה?

הֵן הַקָּרְבָּן עַל חֶבֶל הַתְּלִיָּה – הוּא

זָכָה לְהִתְגַּלּוּת יוֹתֵר מִמְּךָ.

וּמָה שֶׁהַקָּרְבָּן רָאָה בַּכֶּבֶשׁ

לֹא יְסַפְּרֶנּוּ הָאָדָם וָחָי.

אֲנַחְנוּ רַק בְּקֹשִׁי עַל הַקֶּבֶר

כּוֹתְבִים סִימָן קָלוּשׁ בְּעֵט בָּכָא.

וְאִם תָּבוֹא סְתָם לְהָאִיר פָּנֶיךָ,

לִלְטֹף אֶת אֵלֶּה שֶׁעָלוּ בָּאֲרֻבָּה,

מוּטָב תַּכֶּה עַל חֶטְאֲךָ לִפְנֵי-כֵן:

רָצִיתָ מָה שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ, לַקָּרְבָּן.

בָּאֵשׁ

הַחֹשֶׁךְ בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא אֵשׁ.

רֹאשִׁי עַל כָּרִית מִתְלַקַּחַת בָּאֵשׁ.

בַּחֶדֶר נוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁף אֲנִי אֵשׁ

דֶּרֶךְ פְּתָחִים וְחַלּוֹן רוֹשְׁפֵי אֵשׁ.

נִמְתַּחַת יָדִי וְחוֹרֶטֶת בָּאֵשׁ,

נִשְׁלַחַת לִכְתֹּב אֵשׁ בְּאֵשׁ עֲלֵי אֵשׁ.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁל אֵשׁ,

אֲנִי מִתְפַּלֵּל: הַצִּילִי הָאֵשׁ!

וְקוֹלוֹת אָז אֶקְלֹט בּוֹעֲרִים מִן הָאֵשׁ:

אֲנִי אַבָּא שֶׁלְּךָ – אָבִיךָ מֵאֵשׁ.

אֲנִי אִמָּא שֶׁלְּךָ – אִמְּךָ מֵהָאֵשׁ.

אָבִיךָ שֶׁמָּל אֶת בְּשָׂרְךָ בְּתוֹךְ אֵשׁ,

אִמְּךָ שֶׁהֵינִיקָה אוֹתְךָ עִם אֵשׁ.

הֲתִזְכֹּר עֲרִיסָה חֲבָלֶיהָ מֵאֵשׁ

אֵי-פַּעַם בַּשְּׁטִיבְּל בְּעֵת זְרִיחַת אֵשׁ;

הֲתִזְכֹּר אֵיךְ הִרְטִיטָה אִתְּךָ שָׁם בָּאֵשׁ,

חֲבָלֶיהָ תְּלוּיִים מִתִּקְרָה שֶׁבָּאֵשׁ;

הֲתִזְכֹּר אֵיךְ חָטַפְנוּ אוֹתְךָ מִן הָאֵשׁ,

וְנֶחְפַּזְנוּ הַחוּצָה אִתְּךָ דֶּרֶךְ אֵשׁ,

רָצִים מִפְּנֵי אֵשׁ, דֶּרֶךְ אֵשׁ, בְּתוֹךְ אֵשׁ?

הִנֵּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ מְעֻרְסְלֵי אֵשׁ

מִתְעַטְּפִים שׁוּב אִתְּךָ בִּפְקַעַת שֶׁל אֵשׁ

מְרִימִים אוֹתְךָ שׁוּב וְנוֹשְׂאִים בְּאֵשׁ

עִם אֵשׁ, דֶּרֶךְ אֵשׁ, אֶל אֵשׁ – – –

כָּךְ בַּלַּיְלָה עוֹלִים בִּי קוֹלוֹת מִן הָאֵשׁ

עַד שַׁחַַר נִצָּת וְעוֹלֶה יוֹם בָּאֵשׁ,

וְאֶת מָה שֶׁאַחַר כָּךְ תֵּדַע רַק הָאֵשׁ

הַחוֹרֶטֶת עִם אֵשׁ בְּתוֹךְ אֵשׁ עֲלֵי אֵשׁ.

ה. לייוויק הוא שמו הספרותי של לוי ("לֵייוויק") הלפרן. הלפרן נולד ב-1888 בעיירה בפלך מינסק. בנערותו, והוא תלמיד בישיבה, כתב שירים בעברית. משהצטרף לתנועה היהודית הסוציאליסטית בונד, ועודנו נער, החל לפרסם שירה ביידיש. ב-1906 נכלא בעוון פעילותו המהפכנית, ומן הכלא הוגלה למאסר עולם בסיביר. כעבור כמה שנים ברח מהמחנה, ודרך המזרח הרחוק הגיע לארצות הברית – שהייתה למקום מגוריו. אף כי השלטון הסובייטי שקם בינתיים חיזר אחריו הוא התנער מברית המועצות בשל יחסה ליהודים ולציונות. תפיסתו הקומוניסטית התגלגלה לאמונה בנצח ישראל ובתיקון עולם מהפכני בהשראה יהודית מיסטית; אמונה הניכרת בין היתר במחזהו הידוע 'הגולם', שהוצג בתרגום עברי ב'הבימה' ב-1925. לייוויק נודע כמשורר, סופר ומחזאי ביידיש והיה מעמודי התווך של הפעילות הספרותית והעיתונאית ביידיש ודמות מרכזית בחיי התרבות של יהדות אמריקה. עד פטירתו ב-1962 פרסם יותר משישים כרכי כתבים, ורבות מיצירותיו תורגמו לעברית. על שמו נקרא בית לייוויק, הבית לתרבות יידיש בתל-אביב.

שני שיריו של לייוויק המובאים כאן בתרגומנו הם מן השירים שכתב בשלהי מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה. 'השיר של הקורבן' נכלל בספרו 'לא הייתי בטרבלינקה' (1945), והשיר 'באש' הוא כנראה מהמוקדמים שבשירים שנכללו בספרו 'עָלֶה על עץ תפוח' (1954). באות בהם לידי ביטוי עמדות כלפי השואה שלייוויק הרבה לבטא בימים ההם: תחושת חורבן אישי, משפחתי ולאומי – וגם לשוני וספרותי, באבוד קהל דוברי היידיש; הזדהות עמוקה עם הניצולים, והתנגדות לגישה שנשמעה כבר במוצאי המלחמה, שחשדה בהם שניצלו בדרכים לא כשרות; ותפיסת הנספים כקדושים שאין אנו מגיעים למעלתם.

איזה רוחב חדש: קריאה יומית ב'הרוח עם כל אחיותיה' לנתן אלתרמן

מאחרי פורים עד תחילת פסח תשע"ח, תחילת מארס עד תחילת אפריל 2018, הוקדש מבצע הפייסבוק 'כפית אלתרמן ביום' לשיר השלישי ב'כוכבים בחוץ' לנתן אלתרמן - 'הרוח עם כל אחיותיה'. קראנו אותו כסדרו, יום אחר יום, תוך עיון קשוב בכל שורה. להלן הכפיות היומיות. מבחר קטן מהתגובות הפרשניות משובץ בגופן שונה.

גלויה מודאגת על מצבנו: על 'המורה לעברית' למאיה ערד

המורה לעברית

מאיה ערד

חרגול ומודן, 2018, 243 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בז' בניסן תשע"ח, 23.3.2017

האומץ של מאיה ערד לכתוב נובלה שהנָבָל בה הוא אקדמאי ישראלי הפעיל בתנועת החרם האנטי-ישראלי בקמפוס אמריקני מזכיר מעשה ספרותי דומה מן העת האחרונה: את האומץ של איילת גונדר-גושן לפרסם רומן שתחילתו בתלונה שקרית על אונס שלא היה.

במילייה התרבותי והחברתי של כל אחת מהן, בחוגים המעצבים את טעם הקהל כלפי ספריהן, בחוקים הלא כתובים של הכדאי והכדאי-פחות ברפובליקה הספרותית שלנו, המעשים הללו הם הימור מסוכן. לכאורה הם גם אינם לתועלת השקפותיהן הפרטיות של הכותבות. גונדר-גושן עצמה הקפידה למסור בראיון לעיתון זה גרסה מחמירה במיוחד של מיתוס היעדר תלונות השווא (אחוז אחד בלבד), וערד נטועה בשמאל העמוק. ובכל זאת הן נענו לקריאתה של האינטואיציה הספרותית ויצאו מהקופסה האידיאולוגית והשבטית.

כמובן, אין מדובר בהתגייסות של סופרות לסיטרא אחרא שלהן. יש איזונים ובלמים. העלילה של גונדר-גושן מסתעפת לכיוונים שלמצופפות-השורות קל יותר להכיל. וערד, המגוללת את הסיפור מנקודת מבטה של מורה ותיקה לעברית הנחרדת ממעשיו של האינטלקטואל הרדיקלי, מטפטפת גם אירוניה קלה המרמזת לתפיסת-המציאות המוגבלת של המורה הזו. ועדיין, האמפתיה של ערד נתונה אך ורק לצד הפרו-ישראלי, למורה אילנה גולדסטין. הטיעונים המשכנעים, ובכלל זה טיעונים מדיניים עובדתיים, מושמים בפיה. ההתנהלות ההוגנת מיוחסת לה. הנה כי כן, מאיה ערד שולחת לנו מאוניברסיטת סטנפורד גלויה מודאגת על מצבנו.

שרידי הבּינה: שורה אחר שורה ב"על קביים אלייך שיריי מדדים"

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו את השיר "על קביים" מתוך 'כוכבים בחוץ'. התחלנו ב-7 בפברואר 2018, כ"ב בשבט תשע"ח, וגמרנו ב-22 בפברואר, ז' באדר. הנה הכפיות היומיות, ובגופן אחר מבחר מן התגובות והדיונים.

המנון להתייסרות הגוף וסיפור אוריה: תרגומים לשני שירים מאת קיפלינג

שני התרגומים שלפניכם התפרסמו בגיליון ט של כתב העת דחק (חורף תשע"ח 2018).

רודיארד קיפלינג (מאנגלית: צור ארליך)

המנון להתייסרות הגוף

Hymn to Physical Pain

אֵם שִׁכְחוֹת, אֵם אֲיֻמָּה –
אַתְּ, שֶׁבּוֹאֵךְ קוֹטֵעַ

אֶת יִסּוּרֵי הַנְּשָׁמָה,

אֶת זֵכֶר חַטֹּאתֶיהָ,

בְּתַחְבּוּלוֹת אַתְּ מַשְׁכִּיחָה

אֶת נֶצַח הַתּוֹלַעַת

וַחֲמָתֵךְ כְּמוֹ מוֹחָה

מֵאֵשׁ הַתֹּפֶת לַהַט.

עֵינֵי הַלֵּיל – שֶׁלָּךְ, אִמֵּנוּ.

אֵין לָהֶן שְׁמוּרוֹת

וְהֵן צוֹפוֹת אֶל תּוֹךְ דִּמְעֵנוּ

אֶלֶף אַשְׁמוּרוֹת.

שֶׁלָּךְ סְמִיכוּת עֶבְיוֹן הַחֹשֶׁךְ

הַמַּכְאִיב אַף דָשׁ,

שֶׁלָּךְ חַיָּיו וְחִיּוּכוֹ שֶׁל

בֹּקֶר יוֹם חָדָשׁ.

שֶׁלָּךְ תְּחִנַּת שַׁחְרִית נִמְהֶרֶת

"מִי יִתֵּן שְׁקִיעָה!" – 

וּ"מִי יִתֵּן זְרִיחָה" עִם עֶרֶב,

שׁוּב בְּקוֹל שַׁוְעָה.

כְּשֶׁרַחֲמַיִךְ נִכְלָאִים

וְאַתְּ עוֹמֶדֶת נוֹחַ

הָאֵשׁ חוֹזֶרֶת לְהַלְהִיט

וְהַתּוֹלָע לִקְדֹּחַ.

עַל כֵּן נוֹחִילָה לָךְ מִבּוֹר

בְּמִזְמוֹרֵי "מַה טֹּבוּ",

כִּי בְּשׁוּבֵךְ יֵקַל לִגְבֹּר

עַל חִבּוּטֵי הַתֹּפֶת.

* * *

רודיארד קיפלינג (מאנגלית: צור ארליך)

סיפור אוריה

The Story of Uriah

 שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת; אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ. (שמואל ב' יב, א)

הבלדה על מזרח ומערב מאת רודיארד קיפלינג: תרגום

הבלדה על מזרח ומערב

רודיארד קיפלינג

מאנגלית: צור ארליך. הופיע בגיליון ט של כתב העת דחק - חורף תשע"ח, 2018

הוֹ, מִזְרָח הוּא מִזְרָח, וּמַעֲרָב הוּא מַעֲרָב, וְזֶה אֶל זֶה לֹא יִקְרַב

עַד יָדוּן אֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו.

אַךְ מִזְרָח וּמַעֲרָב, גְּבוּל וָגֶזַע וּגְזָר – כָּל אֵלֶּה כְּצִיץ נוֹבֵל

עֵת עוֹמְדִים זֶה מוּל זֶה שְׁנֵי גְּבָרִים גִּבּוֹרִים מִשְּׁתֵּי כַּנְפוֹת תֵּבֵל! 

לקרוא את שירי בורחס עם המתרגם: על 'עקבות בים' ליורם מלצר

עקבות בים

יורם מלצר

אפיק, 245 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במדור 'שיפוט מהיר' במוסף 'שבת' של מקור ראשון בי' בשבט תשע"ח, 26.1.2018.

חורחה לואיס בּוֹרְחֶס (1899–1986) מוכר בישראל בעיקר בסיפוריו הפילוסופיים, בייחוד אלה שבספרו 'גן השבילים המתפצלים'. סיפור טיפוסי של הסופר הארגנטיני הגדול הוא בחינה של שאלה תיאורטית על אודות גבולות התודעה והשפה. 'פונס הזכרן', למשל, מספר על אדם עם זיכרון מוחלט. האם אדם שזוכר כמה עלים היו בעץ שראה לפני שנה הוא אדם המסוגל לחלץ מהעולם משמעויות? בורחס היה בעל זיקה גם לפילוסופיה היהודית ולעמֵנו, והמפגש בין הגאון מבואנוס-איירס שבקצה-דרום-מערב לבין מסורתנו על נגיעותיה הספרדיות יוצר ניצוצות.

יורם מלצר מפגיש אותנו עתה עם שירתו של בורחס – והנה היא הגותית כמעט כסיפוריו, אך באורח דחוס ומרומז. הזמן הוא גיבור רבים משיריו. בורחס רואה אותו כמרחב של קפיצות-דרך המזמֵן חזרות על מצבים, אך גם כציר של השתנות מתמדת. בשירה הוא יכול לומר זאת על דרך הכזב הפיוטי, וכך הוא מצייר למשל את הירח כהצטברות מתמשכת של המבטים והבכיות שאנו נושאים אליו. שם ספרו של מלצר, "עקבות בים", ממחיש את הדו-פרצופיות הזו. בְּיַם המַיִם, וגם בים הזמן, הרי אי אפשר להשאיר עקבות. והנה – עקבות בים.

הספר מציע דרך מקורית ונהדרת להיכרות עם משורר לועזי. כל פרק מפרקיו הרבים (תוכן עניינים היה יכול לעזור פה) פותח בשיר של בורחס בתרגומו של מלצר לעברית, וממשיך בשיחה. מלצר מציג, בכתיבה מסאית-אישית נעימה, את השיר ואת המפגש שלו איתו: מפגש בין שפות, ובין שני אנשים בעלי תמהילים שונים של זיקה לתרבות דרום אמריקה ולתרבות היהודית. מלצר כותב כחניך רוחני של בורחס, כפרשן, כילד סקרן שגדל בהונדורס ועודנו חי את ילדותו, ויותר מכול כמתרגם. בכובע זה הוא מספר על התחבטויות ואפשרויות תרגומיות, וכך עומד על דקויותיו של השיר. מה עושים למשל עם 'אדם', שבספרדית הוא שמו הפרטי של אדם הראשון אך אין פירושו אדם?

הפרקים שזורים היטב במחרוזת אך מותאמים גם לקריאה כפרקים יחידים; ומחיר העצמאות הוא חזרתיות-מה בין הפרקים. גם בתוך הפרקים אפשר היה לגזום כמה התלפפויות מילוליות הנחוות כהתפלספות במובן המעיק של המילה.

ונקודה בעייתית באמת: חלק ניכר מהשירים כתוב במקור בחרוז ובמשקל. מלצר ויתר בתרגומו על הפן הזה. זו בחירה תרגומית לגיטימית, ובמקרה שלנו אולי הכרחית – שכן העניין כאן הוא משמעותה המדויקת של כל מילה, דבר שבתרגום מחורז-שקול צריך לפעמים להתפשר עליו. אבל ראוי היה שיצהיר על בחירה זו וידון במה שאובד בה. הרי יופיו של השיר מצוי גם בצורתו, ויתרה מכך: ענייני הצורה הם מן השיקולים המדריכים את המשורר בבחירת המילים. פעם יחידה רומז מלצר ביעף כי אולי היו למשורר שיקולי משקל – וזהו.

מתרגמנו הדייקן אף מרחיב את החופש הצורני שנטל לכדי כפייה על המקור. הוא חותך את השורות באופן לא סימטרי, כנראה כי כך יפה ופיוטי בעיניו, ויוצר אגב כך קיטועים תחביריים שאינם נחוצים ואינם מצויים במקור, כאילו בלית ברירה. באחד המקרים הוא אף מדביק את כל בתיה של סונטה לאחד. בין הפרטים המרתקים על דילמות התרגום שמלצר מכביר על הקורא, היה מקום שידבר גם על כך.

הירשל ובלומה באור-יהודה: על 'לרשתה' מאת אהוד פלמור

לרשתה

לרשתה 

אהוד פלמור

פרדס, נובמבר 2017, 368 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בשבט תשע"ח, 19.1.2018

"לרשתה" היא המילה האחרונה שהתורה מצטטת מפי משה רבנו לפני מותו, מיד לפני שהוא מצטווה לעלות להר נבו, לראות משם את הארץ שלא ייכנס אליה, ולמות; זאת, אם אין מחשיבים את ברכותיו לשבטי ישראל, המשובצות בתורה אחר כך. "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", הוא אומר ככלותו את שירת האזינו. "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

אהוד פלמור, עורך דין בעיריית ירושלים ועכשיו גם סופר, גילה תגלית יפהפייה המבארת את פרידתו זו של משה על סמך כלל הופעותיה של המילה "לרשתה" במקרא. תגלית ענפה, מבוססת, לא נקודתית גרידא; מאותן תגליות המאירות את התכנון הספרותי של התורה באור יקרות. חידוש-תורה זה נמצא במוקד הרומן שלו "לרשתה". הוא מתברר במלואו רק בסוף היצירה, ולכן נתאפק מלהציגו כאן. נאמר רק שהוא נוגע לאי-כניסתו של משה לארץ.

ברומן, מגלהו של החידוש הוא כרמי: צעיר ירושלמי דתי, עורך דין מתחיל, בן דמותו של המחבר במידה זו או אחרת. ליתר דיוק, התגלית היא של מי מאבות-אבותיו של כרמי בגולה. הלה הצפין אותה בפתקים שעברו במשפחה מדור לדור, וכמעט שנטרפו בימי השואה בהונגריה. כרמי, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, מגלה את הפתקים שהוסתרו ומפענח את הרמזים בעזרת הידע והאינטואיציה המקראיים שלו, אבל גם בזכות אי-אילו התרחשויות בעלילה העיקרית של הרומן: עלילת אהבותיו וגירושיו, עליותיו ונפילותיו וחיפושיו הרוחניים והאמוניים.

תור הכסף: על 'העשירים' לחמוטל בר-יוסף

העשירים

חמוטל בר-יוסף

כרמל, תשע"ח, 420 עמ'

ביקורת: צור ארליך. התפרסמה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ה בטבת תשע"ח, 12.1.2018.

אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / לִהְיוֹת שׁוֹפֵט לִי מִי שָׂמְךָ? /  עַל בִּזְיוֹנִי כְּעַל כְּבוֹדִי / לֹא הֶעֱלֵיתִי מַסֵּכָה. / הָיֹה הָיִיתִי – אֵ-ל עֵדִי – / מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי עַמְּךָ.

כך כתב נתן אלתרמן בשירו 'זהבם של היהודים'. כי אכן, מי לא קם להיות שופטו של זהב היהודים ולהרשיעו – ולהרשיעם – בדין? הגויים שלטשו עיניים וליטשו גרזן, וגם יהודים רבים, סוציאליסטים במיוחד, ראו בהון היהודי קלון, בכספם של היהודים חרפה ובזהבם זוהמה. אלתרמן, איש תנועת העבודה, הבין שלצבירת ההון היה בגלות, כמו גם בתקומה, ערך הישרדותי מהמעלה הראשונה, שאין להתבייש בו וגם אין להסתירו, וכתב על כך בשיר הזה ובמקומות נוספים. בכסף, הסביר בשירו, נפדו שבויים. בכסף שוחדו גוזרי שמד. ובכסף, בתרומותיהם של העשירים יותר מבפרוטותיהם של ההמונים, גם נגאלה הארץ. "אֻמֵּת שָׂרִים נֶעֱבָדִים / אוֹתִי בָּרְאָה מִן הַבְּלִימָה", הוא כותב, עדיין בִּשמו של זהב-היהודים, בחתימת השיר; "אֲנִי, כַּסֵּפֶר וְכַדִּין, / עָרַכְתִּי לָהּ הַמִּלְחָמָה". רצה לומר: לצד ערכי הרוח והדעת, הצדק והדת, גם הזהב היה נשקו של העם המשועבד.

מחשבה זו הדריכה גם את חמוטל בר-יוסף, המשוררת וחוקרת הספרות הוותיקה, בכתיבת הרומן "העשירים" (אגב, עשרים עמודים אחרי 'זהבם של היהודים' באים בכרך 'עיר היונה' של אלתרמן שירים על אחת ושמה חמוטל. אבל זו כבר באמת מקריות גמורה). הרומן עב הכרס עוקב אחר שישה דורות של משפחה אחת, שושלת היימשטאט, לאורך כמאתיים שנה. ראשון ההיימשטאטים, מאיר, היה רוכל בפולין וברח לגרמניה בשל עלילת דם שהתרגשה לפתחו (לפתחו פשוטו כמשמעו, בדמות ילד נוצרי דקור). אך ממנו והלאה, לאורך שלשלת הדורות, הלכה המשפחה הבדיונית הזו והתעשרה בזכות נחישות בניה ובנותיה להתקדם בסולם החברתי, בזכות נכונותם ללכת אחר ההזדמנויות, בזכות תאוות לימוד וידע והתעניינות בכימיה בפרט, ובשל עוד שתי תכונות תאומות אשר נעשות ללייט-מוטיבים של הספר: שנאת בזבוז של משאבים, של כישורים ושל חומר, ונטייה לחבל תחבולות לניצול פסולת תעשייתית. מין משפחה של עוץ לי גוץ לי, העושה זהב מקש.

כל הדרך עד לקצה: על 'רוכבי הדלי' לאודי טאוב

רוכבי הדלי

אודי טאוב

זמורה ביתן, תשע"ח, 317 עמ'

ביקורת מאת צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון.

שקדים וצימוקים: קריאה מפורטת מאוד ב"פגישה לאין קץ"

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו קריאה צמודה את השיר "פגישה לאין קץ". במשך כמעט חודש, מכ"ג בטבת עד כ"א בשבט תשע"ח, 10 בינואר עד 6 בפברואר 2018, קראנו מדי יום קטע קצרצר, הסברתי אותו, והקוראים הוסיפו, הקשו, העירו והרחיבו. בשל אורכה העצום של היריעה מובא כאן מבחר מצומצם ביותר מהתגובות הפרשניות - בגופן שונה מזה של הכפית עצמה.