פעמיים אדר וניסן אחד: עוד שלישייה של שירי IVRIT

כמנהגנו כאן אחת לשלושה חודשים - הנה שלל שלושת החודשים האחרונים במדורִי "שורות קצרות" המופיע בעיתון המשובח ללומדי עברית מבית ג'רוסלם פוסט, "IVRIT".

אדר א'

פַּעֲמַיִם אֲדָר

פֶּסַח מֵכִין לִי מַגָּב וּמַטְלִית.

פֶּסַח רוֹצֶה שֶׁאַתְחִיל לְנַקּוֹת.

פֶּסַח אוֹמֵר לִי שֶׁכָּךְ הוּא הֶחְלִיט.

אֲנִי מַעֲדִיף לְחַכּוֹת.

תֵּן לִי לָנוּחַ,

לִשְׁכַּב עַל עָרְפִּי.

תֵּן לִי בַּלּוּחַ

עוֹד חֹדֶשׁ חָרְפִּי.

תֵּן לִי שְׁלוּלִית,

לֹא מַטְלִית,

תֵּן מָטָר –

תֵּן לִי פַּעֲמַיִם אֲדָר.

פּוּרִים מֵכִין לִי פַּרְצוּף לֵיצָנֵי.

פּוּרִים נוֹתֵן לִי חִיּוּךְ בַּשִּׁנַּיִם.

תֵּן לִי אֲדָר; עַכְשָׁיו תֵּן לִי שֵׁנִי.

כִּי אוֹמְרִים שֶׁטּוֹבִים הַשְּׁנַיִם.

תֵּן לִי עוֹד חֹדֶשׁ.

עוֹד חֹדֶשׁ. תּוֹדָה.

עוֹד חֹדֶשׁ שֶׁל חֹפֶשׁ,

כְּלוֹמַר עֲבוֹדָה.

חֹדֶשׁ שֶׁל שֶׁקֶט,

אָפֹר בְּלִי אִפּוּר

לִפְנֵי בּוֹא הַקֶּשֶׁת,

לִפְנֵי בּוֹא הַפּוּר.

בָּזֶה יוֹרֵד גֶּשֶׁם, בָּזֶה יֵשׁ מָטָר.

שְׁנֵיהֶם בִּפְרִיחָה, אֵין אֶחָד מְיֻתָּר.

אֶחָד מְסֻדָּר,

הַשֵּׁנִי מְבֻדָּר –

תֵּן לִי פַּעֲמַיִם אֲדָר.

פנקס קריאה, מימים שבין לבין

פעילותי ב'מקור ראשון' נמצאת בהפסקה, מתוקף הנסיבות. כרבים מן העובדים אני נמצא בחופשה ללא תשלום, עד למכירה הצפויה של העיתון ולפתיחתו בידיים חדשות (או חדשות-ישנות). אולם בזמן שעבר מכתיבת מדור 'שיפוט מהיר' האחרון המשכתי לקרוא ספרים חדשים שקיבלתי. אכתוב פה בקצרה רשמים מכמה מהם – שבעזרת ה' חלקם גם ישמשו אותי כנקודות לתזכורת כאשר יגיעו הזמן והבמה לכתוב בהרחבה.

בתפריט: 

חיים באר / חלומותיהם החדשים

יוכי ברנדס / היהדות שלא הכרנו

פול אוסטר / המחברת האדומה

ליאור אנגלמן / לא מפסיקים אהבה באמצע

יאיר אגמון (ואמנים) / יאיר ויהונתן

כינרת מעיין / עצי תה לא יפרחו פה

הליקון 104, למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון

סיון הר-שפי / שמש שקהלת לא ידע

יורם בק / טור הטוהר

בַּסּוֹף תַּחְשְׁבוּ (עוֹד תִּרְאוּ!) אֶת אֲנַחְנוּ / לִסְתָם סוּג נוֹסָף שֶׁל הֵם.

הופיע גיליון ד של "דחק  לספרות טובה". ארבע מאות ומשהו עמודים של כל טוב, מקור, תרגום ומסה, שהמשותף להם הוא השיקול העריכתי שלפיו "הרדיקליזם האמיתי הוא השמרנות". הנה תוכן העניינים.

בין היתר מופיע שם תרגום-עיבוד שלי לשירו של רודיארד קיפלינג "הם ואנחנו". הנה, תרגום ומקור.

רודיארד קיפלינג

אנחנו והם

אַבָּא וְאִמָּא, אָחוֹת וְגַם אָח – נוּ,

כֻּלָּנוּ אוֹמְרִים, גַּם אֲנִי כָּךְ נוֹאֵם,

שֶׁכָּל הַדּוֹמִים לָנוּ הֵם אֲנַחְנוּ,

וְכָל מִי שֶׁלֹּא – הוּא הֵם.

הֵם נִמְצָאִים אַחֲרֵי הָאוֹקְיָנוּס

אֲנַחְנוּ אַחֲרֵי הָרְחוֹב הַנּוֹהֵם,

אַךְ לֹא יֵאָמֵן: הֵם רוֹאִים אֶת אֲנַחְנוּ

כִּסְתָם סוּג נוֹסָף שֶׁל הֵם!

אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים חֲזִיר וְעֵגֶל

בְּסַכּוּ"ם עִם יָדִית מִקַּרְנֵי פָּרָה;

הֵם בּוֹלְעִים עֵשֶׂב בְּרֹטֶב אֵגֶל

וְחַיֵּיהֶם תְּלוּיִים עַל חוּט הַשַּׂעֲרָה.

הֵם חַיִּים עַל אִילָן וְלָנִים בָּאָחוּ

וְזַחַל שָׂעִיר לְחִכָּם נוֹעֵם,

אַךְ שֹׁמּוּ שְׁחָקִים: הֵם רוֹאִים אֶת אֲנַחְנוּ

כִּסְתָם גֹּעַל נֶפֶשׁ שֶׁל הֵם!

אֲנַחְנוּ הוֹרְגִים צִפּוֹרִים בְּקָלִיעַ,

הֵם מַכִּים אֲרָיוֹת בַּחֲנִית.

מַרְגִּישִׁים אֶצְלָם עִם כְּשֶׁהוֹלְכִים בְּלִי הַ-;

אֲנַחְנוּ – בִּלְבוּשׁ מַחְנִיק.

אֶצְלָם חֲבֵרִים נִטְעָמִים בְּנַחַת,

אֶצְלֵנוּ הֶחָבֵר הוּא שֶׁטּוֹעֵם;

וְאַחֲרֵי כָּל זֶה, הֵם רוֹאִים אֶת אֲנַחְנוּ

וְאוֹמְרִים אֵיזֶה טֶמְבֶּלִים הֵם!

אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים סְעוּדָה עַל קוֹדֶיהָ

מִתַּחַת תִּקְרָה יְצוּקָה;

הֵם שׁוֹתִים חָלָב שֶׁל הַשֵּׁד יוֹדֵעַ

בְּתוֹךְ מְעָרָה אוֹ סֻכָּה.

לָרוֹפְאִים נְשַׁלֵּם אֶת אֲשֶׁר הִרְוַחְנוּ,

אֶצְלָם מְשַׁלְּמִים לַכֹּהֵן –

אַךְ (אֵיזוֹ חֻצְפָּה!) הֵם רוֹאִים אֶת אֲנַחְנוּ

וְאוֹמְרִים: "הַבַּרְבָּרִים הָהֵם!"

מֵאָז וּמִקֶּדֶם כֻּלָּנוּ הִנַּחְנוּ,

וְכָךְ כָּל אָדָם טוֹב נוֹאֵם,

שֶׁמִּי שֶׁכָּמוֹנוּ נֶחְמָד הוּא אֲנַחְנוּ

וּמִי שֶׁאַחֵר הוּא הֵם.

אַךְ אִם תֶּחֱצוּ אֶת מֵימֵי הָאוֹקְיָנוּס

בִּמְקוֹם אֶת הָרְחוֹב שֶׁלָּכֶם הַנּוֹהֵם,

בַּסּוֹף תַּחְשְׁבוּ (עוֹד תִּרְאוּ!) אֶת אֲנַחְנוּ

לִסְתָם סוּג נוֹסָף שֶׁל הֵם.

נוסח עברי: צור ארליך

גן נעול אדם? עם אביבה זורנברג על קולות ותהומות במקרא

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 18-14, בה' באדר ב' תשע"ד, 7.3.2014, בכותרת "תנ"ך בגובה הספה".

כל משפט שיבוא פה יהיה רידוד בלתי נסלח. כל משפט שיבוא אחריו יהיה פשע כלפי כל המשפטים האחרים שיכלו לבוא במקומו. מה עושים עם הפקעת המבעבעת הזו של עורקים ונימים, שורשים וצינורות, אקסונים ודנדריטים, תשוקות וטראומות? איך פורסים לפרוסות של שפה מגזינית את תרכובת המקרא-מדרש-חסידות-ספרות-פסיכואנליזה שרקחה אביבה גוטליב-זורנברג, את מהלכיה הפרשניים ההכרחיים והחמקמקים?

זה כשני עשורים שזורנברג היא אחד השמות הגדולים בסצנת לימודי היהדות של העולם דובר האנגלית. בארץ מגוריה ישראל היא בינתיים ידועה פחות. בשפה כותרתית-מגזינית עד קצה גבול הנסבל, נאמר שזורנברג טוענת דברים כגון אלה: שאברהם לקח את יצחק לעקדה כעיבוד לטראומה שחווה מידי אביו תרח בכבשן האש; שהעקדה הייתה טיפול פסיכואנליטי על ספתו של הקדוש ברוך הוא; שאצל יצחק, הדמות הכי שלמה וממומשת לכאורה בין האבות, הדבר התפרץ בימי זקנתו בדמות עיוורון, וחוויית קרבת המוות בעקדה התגלגלה באופן לא מודע להעדפה שלו כלפי עשיו. האם האבות, אביבה ואבינו שבשמיים יכפרו לנו על הוצאת דברים מהקשרם? הקשרם הכמעט אינסופי?

הסתירה היא המסר: עם הרב אמנון בזק על רבנות מאוזנת ועל תנ"ך מאונך

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן של מקור ראשון בי"ד באדר א' תשע"ד, 14.2.2014, בכותרת "השמיים לא נפלו".

לספר 'עד היום הזה' יש אפקט משחרר, מעין זה שהיה ל'מורה נבוכים' על היהודים המשכילים בימי הביניים. הרב אמנון בָּזָק מראה בו לנבוכי הדור, לכולנו, איך אפשר להאמין בקדושתם של ספרי התנ"ך בלי להתנזר מההישגים, המערערים לפעמים, של חקר המקרא והמזרח הקדום. הספר מגולל בסבלנות ובשיטתיות את שאלות היסוד הרגישות של לימוד התנ"ך בזמננו, וממחיש ללומד המאמין שאין ממה להיבהל אבל גם אסור לטייח.

שיפוט מהיר 12: ישראל, מבטים מבפנים

מדורי 'שיפוט מהיר' שהתפרסם בכ"ח באדר א' תשע"ד, 28.2.2014, במוסף 'ערב שבת' של מעריב ובמוסף 'שבת' של מקור ראשון - והפעם על 'להעיר אריות' מאת איילת גונדר-גושן, 'דוד טוויזר אזרח למופת' מאת אודי אבן, ו'ישראל: שבילי צילום' מאת חנן גטריידה.

שיפוט מהיר 11: אירופה שלנו

על "הרי אתה נושא את שמי: המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים", "הפרומושיקאים", "לרקוד עם השגריר".

הופיע בז' באדר א' תשע"ד, 7.2.2014, במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

מתקפת מילים: עם שמואל שניידר על שמאל ועל ספרות באמריקה ובישראל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון בכ"ג בשבט תשע"ד, 24.1.2014

למי ייללו התנים, שואל שמואל שניידר בכותרת ספרו. כלומר למי צלצלו הפעמונים, השאלה הקלאסית שהתרבות האנגלית-אמריקנית מפנה לנמעניה (והתשובה: הם צלצלו לך) – שנשאלת פה בעיבוד לצַבּרית, לשפת ארצות התן העמוס-עוזיות שלנו. שניידר חי במקביל את שתי התרבויות הללו. גולֶה בעל כורחו בניו-יורק, מגדַל בבל שעל נהרות בבל. איש עברי המביט כה וכה אל ישראל ואל אמריקה, בעיניים של חוקר ספרות המכיר את שתיהן מבפנים; של מי ששחה גם פה גם שם במסלול הנגדי, הקר, הימני; של מי שראה כיצד הזעזועים המטלטלים את התרבות האחת מטלטלים לימים את השנייה.

לא ככה כותבים פה, פרופ' שניידר. לא בעזות המצח הדיסידנטית הזו. לא בצפצוף ארוך כל כך על משטרת המחשבות. 'למי ייללו התנים' (הוצאת כרמל) מכיל מסות חריפות ומפולפלות על מה שבין שמאל לימין בישראל, וגם בארצות הברית. הספרות, תחום התמחותו של שניידר, משמשת לו שם כר לאיתור תהליכי עומק. ישראל שהוא זוכר מבחרותו היא מדינה הנדרסת תחת סנדליו של השמאלן, הסוציאליסט, הבז למי שאינו כמוהו ובפרט אם הוא מזרחי, דתי או ניצול השואה. זו המציאות שהוא המשיך לחוות גם מן הגולה, במעקב צמוד אחרי עוז ויהושע, ידיעות אחרונות והארץ.

הוא לא עושה שם חשבון לא לתקינות הפוליטית ולא לכיתת היורים התקשורתית שהייתה מעמידה אותו אל הקיר לו היה ישראלי. כותב על הצדקנות המשיחית של השמאל הישראלי, ועל התמסרותו של השמאל האמריקני לסובייטים. על העבדות הרוחנית של הציונות הדתית לתנועת העבודה, ועל הצורך שהימין ישיב לשמאל במלחמת השמצות ולא בהרכנת ראש; על הצדק המסוים שהיה במניעיו של הסנאטור המושמץ מקארתי, ושבארצות הברית, להבדיל מישראל, כבר מכירים בו היום, ועל האנטישמיות השחורה בארצות הברית. שיקפצו לו.

שירי ivrit, שלישייה רביעית: כסלו, טבת, שבט

שירי שלושת החודשים האחרונים בטור שלי בעיתון לומדי העברית Ivrit מבית ג'רוזלם פוסט. 

שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

יָשְׁבָה מַלְכַּת שְׁבָא

וְחָשְׁבָה עַל חִידוֹת.

יָשְׁבָה וְחָשְׁבָה –

אֶתֵּן שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

בַּעֲבוּר הַתְּשׁוּבָה:

מַהוּ סוֹדוֹ שֶׁל הַשְּׁוָא?

הוּא שְׁתֵּי נְקוּדוֹת

שֶׁעוֹמְדוֹת כְּמִגְדָּל,

הוּא שְׁתֵּי יְלָדוֹת

בְּצַמָּה וְסַנְדָּל,

אַךְ צָרִיךְ לְהוֹדוֹת

שֶׁהַכּוֹחַ הַדַּל

הַנֶּחְשָׁב רַק לְשָׁוְא

שֶׁל הַשְּׁתַּיִם הָאֵלֶּה

מַסְפִּיק לְחוֹלֵל פֶּלֶא.

כל מה שלא ידעתם על הזחיחות שלנו: על 'המאחרים' לאגור שיף

המאחרים, אגור שיף, עם עובד, 369 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט"ז בשבט תשע"ד, 17.1.2014, עמ' 19, בכותרת 'מדינה פגועת ראש'

מקריוּת חביבה: בשנת 2010 הופיעו ספרו הקודם של אָגוּר שיף, וספרו הקודם של אהרן מגד. שניהם, 'בַּחול' של שיף ו'עשרת הימים הנוראים' של מגד, מתרחשים בימים האחרונים שלפני פרוץ מלחמת יום כיפור. בשניהם מתחבטים הגיבורים הראשיים בשאלות הנוגעות בזיכרונות עבר אישיים, אך כרוכות בסוגיות כבדות של זהות יהודית ועברית – ובשניהם הדבר קורה תוך היסחפות אי-רציונלית אחר חזיונות מיסטיים (אצל מגד) או אחר סמי הזיה (אצל שיף).

ועדיין לא נחה דעתו של אותו לץ הנותן לסופרים בינה ורעיונות, והוא הושיב שוב את השניים – מגד שהיה אז בן תשעים ושיף שהיה בן חמישים וחמש – לכתיבת ספריהם הבאים, שעתידים היו להופיע שניהם לאורך שנת 2013, שוב על אותן מלחמות, שוב עם מוטיבים מקבילים. שני הסופרים הלכו מלחמה אחת אחורה – ושתיים-שלוש-ארבע קדימה. 'קברות התאווה' של מגד הופיע בתחילת השנה האזרחית שעברה, 'המאחרים' של שיף התאחר והופיע בסופה, והלץ הנזכר חיכך ידיו בהנאה.

במרכזם של שני הספרים בני 2013 גבר פגוע ראש, הנושא לאורך שנים רבות טראומה ממלחמת ששת הימים: פציעת הראש עצמה, אצל שיף, או טראומה מוקדמת יותר, שהפגיעה בראש מעצימה, אצל מגד. קוטב מלחמתי נוסף בשני הספרים הוא מלחמה כלשהי בלבנון. אצל מגד אין לדעת איזו מהן, כי מלחמה זו בילעה עליו את דעתו. אצל שיף זו מלחמת לבנון השנייה.

שיפוט מהיר 10: חדר בנים

במדורי 'שיפוט מהיר', היום ב'ערב שבת' של מעריב וב'שבת' של מקור ראשון (בעיצוב מרענן) - על 'אל חוף מבטחים' מאת יצחק מאיר, 'מי בעניין שלנו' מאת שחר-מריו מרדכי ו'רק עוד דבר אחד' מאת ג'ונתן טרופר.

מבצעי סבתא: על אשת החסד ברכה קאפח. בלי תוספת סוכר, עם זחוק ופלפל

מאת צור ארליך. הופיע שלשום, ב' בשבט תשע"ד, 3.1.2014, במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.

ברכה קאפח, שנפטרה ערב חנוכה האחרון, הייתה רשת של מפעלי חסד שהתגלמה באדם אחד, וביתה היה בית נתיבות הומה של מעשים טובים. תשעה עשורים של עזרה לזולת, מסיבובי חלוקת כדי קמח וחמאה לנזקקים בתימן בהיותה בת שמונה, עד הוראות אחרונות לשליחי הצדקה שלה מערש הדווי בביתה בירושלים. "זה שנכנס עכשיו, תוסיפו לו 200 שקל, הוא צריך", הספיקה למלמל בעת חלוקת המזון של יום שישי, ימים ספורים לפני שעצמה את עיניה. 

כמסורת בעלה הרמב"מיסט הגדול הרב יוסף קאפח, שהתנגד לתורת הקבלה ודגל בתורת הנתינה, ברכה קאפח הייתה אשת מופת, לא אשת 'מופתים' שסיפורי נסים מתהלכים סביבה. אלא אם צ'ק מנדבן אמריקני שמופיע בפתח הבית בדיוק כשמתברר שאין מספיק כסף לרכוש חבילות ל-7,000 המשפחות הרשומות לקבלת 'קמחא דפסחא' נחשב לנס – וסיפורים כאלה ישנם לרוב. ברכה קאפח עשתה הרבה, אבל גם אמרה פה ושם. הנה מילון משפטי ברכה קאפח המקוצר, מא' ועד ת'. היא הייתה אומרת –

שירת התכלת: תרגומים לקטעי שירה מאת בראונינג, פריגטס, פופ וסקוויר

רבים מהמחברים שאני מתרגם את ספרי העיון שלהם מאנגלית נוטים לשבץ בהם קטעי שירה, ולזכות אותי בהזדמנות ובאתגר לתרגמם.  כאמור ברשומה הקודמת, זה עתה הופיע ספרו הנפלא באמת של ד"ר ברוך סטרמן על התכלת, 'לטעום מהשמיים' (ידיעות ספרים, בתרגומי). הספר מצטיין בין היתר ברוחב מבט וברוחב דעת, ועל כן אין תמה שמשובצים בו קטעי שירה אחדים. הללו מעבים את הממד הפיוטי של סיפור התכלת, שהוא פיוטי משהו ממילא. הנה קטעי השירה שתרגמתי לצורך הספר.

משהו כחול, מאוד כחול

ארבעים שנה התהלכתי בעולם הזה בלי לקיים מצוות ציצית כהלכתה, אף שאני יהודי דתי מבטן ומלידה. הבוקר, יום הולדתי הארבעים (בעצם, הנה עבר חצות, וכבר צריך לכל הדעות לומר "אתמול"), התעטפתי לראשונה בטלית עם פתיל תכלת, כפי שהתורה מצווה. קיבלתי אותה במתנה מברוך סטרמן, ממייסדי עמותת פתיל תכלת, לרגל יום ההולדת העגול, ובעיקר לכבוד הופעת המהדורה העברית של ספרו "לטעום מהשמַים: מדוע חיפשו היהודים את צבע התכלת" (בהוצאת ידיעות ספרים). הספר הופיע באנגלית בשנה שעברה, בכותר The Rarest Blue, ולי היה העונג לתרגם אותו לעברית. הוא הושק השבוע במסגרת כינוס לרגל מאה שנה למחקרו פורץ הדרך של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג על זיהוי התכלת המקראית. 

הספר הוא תיאור חי, עסיסי, ססגוני וסוחף של סיפור גילויה המחודש של התכלת. זה סיפור רב תפניות, המפגיש אותנו עם היבטים מפתיעים של ארכיאולוגיה והיסטוריה, כימיה ופיזיקה, זואולוגיה ובוטניקה, אמנות ופסיכולוגיה, וכמובן הלכה ומדרש.

דומה שהחידוש המרכזי בספר, מעבר לחוט התכול השוזר בו עולם ומלואו בכתיבה פופולרית ואינטליגנטית, הוא בהיבט הכימי. אך לשם כך הרשו לי הקדמה היסטורית.

לכל סיפור יש תשע נשמות: עם גבריאלה אביגור-רותם על הכתיבה וכמובן על החיים

צילום: איתמר רותם

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכותרת "החיים בלי אפידרמיס".

- ואת עמודי הפתיחה את כותבת בהתחלה?

"בוודאי".

- מה זאת אומרת בוודאי? זה לא רק שאת מתחילה מהאמצע; זה לא רק שאת נופלת עם משפטי פתיחה שמתפענחים רק בהמשך, כמו "התמונה הראשונה עולה מחצרמוות" בספר הקודם, או "כל סיפור הוא חתול פתאום" בספר החדש שגם נקרא כך. אלו הן גם פתיחות שרומזות להמון דברים בהמשך.

"הדבר הכי קשה לי הוא הפתיחוֹת".

- אז למה את מתחילה בהן?

"מאיפה אתחיל אם לא מההתחלה? אני לא יודעת אחרת. אמר לי העורך שלי יגאל שוורץ שהפתיחות שלי קשות. 'את תמיד מעמידה מכשולים'. חשבתי על זה ועניתי לעצמי, כנראה זה כי לי קשה להיכנס. אני חיה בעולם המציאות, כמו אדם מהיישוב, ואז אני צריכה לעזוב ולעבור לעולם אחר. לעבור לקיום אחר. מאיפה להיכנס אליו? ובכלל, על מה אני רוצה לכתוב? הרי אני לא יודעת".