מדינת הילדים: בעקבות 'אובדן הילדות'

הכתבה הופיעה בגיליון 'ילדות ישראלית' של המוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ח בתשרי תשס"ט, 17.10.2008.

הילדים האלה, שמנהלים את חיי החברה שלהם באמצעות מכשירים שיועדו למנהלים ואקדמאים, אבל הרבה יותר טוב מהם;
הילדים האלה, שבפיהם אנגלית שוטפת שמעוררת את קנאת ההורים שלהם, אך מתקשים להבין עברית ספרותית פשוטה;
הילדים האלה, שככל שמרביצים בהם פחות ידע כך הם מרביצים יותר זה לזה;
הילדים האלה, שכבר ראו בסרטים ובחדשות את כל גלגוליהן המודרניים של ארבע המיתות, סקילה, שריפה, הרג וחנק, אבל אם תכריחו אותם לסדר את החדר תרגישו שעשיתם להם טראומה לכל החיים;
הילדים האלה, שיודעים כבר כל מה שבגילם אולי רציתם לדעת אבל ודאי לא העזתם לשאול, כי הכול פרוס וגלוי לפניהם בשלטי רחוב ובטלוויזיה – אבל אינם יודעים דבר ממה שידעתם אתם בגילם;
הילדים האלה, שקשה לדעת מה יש להם יותר, זכויות כלפי המבוגרים או חובות כלפי המותגים;
הילדים האלה, שבגן כבר מתלבשים כאילו יצאו לפיק-אפ בר, בכיתה א' משתמשים בג'ל לשיער, בכיתה ב' הם כבר אחרי שתי דיאטות, אבל בכיתה י"ב עדיין טרודים בסימוס לכוכב נולד;
הילדים האלה, שילדותם כבר אינה ילדות ישראלית ייחודית, ילדוּת של דלתות פתוחות ושל משחקי רחוב ושל חופש להסתובב – אלא ילדות עירונית מערבית בצל הורים דאוגים המשמשים להם נהגים כשהם נוסעים ממתחם מבוצר אחד למתחם המגודר הבא;
הילדים האלה, שאפילו בתיכון, כשאנו כבר מזמן כינינו את עצמנו "חבר'ה" או "בנות", משתמשים במונח "ילדים" בדברם על בני גילם ועל עצמם – –
הילדים האלה הם הילדים הישראלים של היום. והם ילדיהם של מבוגרים, המבוגרים הישראלים של היום, העונים במידה רבה לתיאור הבא:
מבוגרים הדוחים את שלב ההכרעות בחיים, ההתייצבות המקצועית והקמת המשפחה, אל עבר שנות השלושים של חייהם;
מבוגרים שהפרסומאים ואפילו הפוליטיקאים יודעים שיש לדבר אליהם בדימויים, ברגשות, בתמונות, בפיתויים, ולעולם לא בהסברים ובפנייה אל כושר השיפוט – ממש כפי שמדברים לילדים, רק במעטפת מתוחכמת;
מבוגרים שלובשים חולצות מצוירות ומרגישים שזה הופך אותם לצעירים לנצח, ומבוגרות שלובשות חולצות טריקו של ברביות עם נצנצים ועיטורים ובטוחות שזה יפה להן;
מבוגרים שצורכים תרבות ילדותית, קוראים לה תרבות פופולרית, ובטוחים שהיא תרבות;
מבוגרים למודי רוק ופופ מנעוריהם, הסבורים שטעמם המוסיקלי של בני הנוער בכל רגע נתון (וטעמם בתחומי תרבות אחרים, אם יש כזה) הוא הטעם הקובע, ומשליטים אותו על החברה כולה;
מבוגרים שמתעניינים במלוא הרצינות בליגות הכדורגל והכדורסל, דנים במצבם התעסוקתי של שחקניהן בכובד ראש שדבר אין לו עם שמחת חיים וקלות דעת בריאה, ומקדישים לכך עמודי שער בעיתוניהם – –
בקצרה, מבוגרים שהם ילדים מגודלים, שהם גלגול וּראי של ילדים שהם מבוגרים מוקטנים. תרבות המעריצה את הצעירים, מקדשת את הילדים, אבל מבטלת את היַלדות ואת הבגרות גם יחד. תרבות הבונה לילדיה הֵיכָלות של תפנוקים, מקימה להם רשתות אופנה וערוצי טלוויזיה משלהם, מציידת אותם בכל טוב, שמה עצמה למרמס תחת רגליהם הרכות – אבל עושה כל זאת ברעש גדול של מגברים ובדרנים צרחנים, במדוחי מיניות לא בשלה, בגסות הבזה לכל מה שזך ותם, בפמפום מתמיד של ערכי הישגיות ומרפקנות, והכול כחלק מדחיסתם של הילדים אל סדר העולם הצרכני שלה, סדר העולם הכל כך לא תמים ולא יַלדי.
בקצרה עוד יותר: 'אובדן הילדות', ספרו המשפיע של ניל פוסטמן.
פוסטמן, מבקר תרבות ומחנך אמריקני, פרסם את ספרו ב-1982, והוא הופיע בתרגומה העברי של יהודית כפרי ב-1986. בעת כתיבתו, 'אובדן הילדות'' היה מראָה למציאות האמריקנית, ואילו לגבינו, בישראל, הוא היה אז פחות בגדר מראָה ויותר בגדר תחזית. התחזית התממשה שנים ספורות לאחר מכן, עם פרוץ הטלוויזיה המסחרית בישראל. פוסטמן תיאר בספרו חברה שהולכת ומוחקת את גבולות הידע והתום המבחינים בין הילד והמבוגר. אמנם, הודה לאחר כמה שנים, אין זה אובדן גמור של הילדות – אבל זו ילדות מסוג חדש. ילדות שנמסכת בה בגרות בלתי בשלה, ילדות שתרומתה להתפתחות האישית מוטלת בספק. האשם העיקרי בתופעה הוא בעיניו המעבר מתרבות הדפוס לתרבות השידור, ובפרט הטלוויזיה.
מדוע הטלוויזיה? פוסטמן סבר שהמבנה החברתי והתרבותי, ובכלל זה תפיסת הילד בחברה, נקבע במידה רבה על פי הטכניקה של התקשורת ושל העברת המידע. בימי הביניים, כאשר ידיעת קרוא וכתוב היתה נדירה ומוסד בית הספר לא היה קיים, נתפסו הילדים כמבוגרים בזעיר אנפין. זו היתה, אומר פוסטמן, תקופה של תרבות שבעל-פה, ובין הילדים האנאלפביתים למבוגרים האנאלפביתים לא חצץ מחסום של ידיעת הקריאה ושל ידיעות בכלל. זו היתה תקופה של היעדר בושה, שלא היה בה מה להסתיר מהילדים. תקופה שאינה מכירה בקיומם של שלבם בהתפתחות הילד המכינים אותו בהדרגה לעולם המבוגרים.
ימי הביניים עמדו מבחינה זו בניגוד לתקופה שקדמה לה באירופה, תקופת האימפריה הרומית, וכמובן גם בניגוד לתקופה שבאה אחריה – העת החדשה. המצאת הדפוס, הוא כותב, יצרה מחדש את 'הקורא': את האדם כפרט ייחודי, בעל תחומי התעניינות שמעבר למיידי ולהכרחי. זהו האדם המשכיל, המבוגר: מי שצבר ידע ויכולת חשיבה שאין לילדים. התרבות המבוססת על קריאה וכתיבה מציבה בפני המבוגר רשימה של דרישות, שהילדות היא מסע הדרגתי של הכנה להן: יכולת שליטה עצמית, סבלנות לדחיית סיפוקים, חשיבה מושגית ורצופה, החשבת ההמשכיות ההיסטורית והעתיד, והחשבה רבה של ההיגיון והסדר ההיררכי.
כיוון שכך, עולם הילדים הופרד עתה מעולם המבוגרים, ובמרכזו הועמד בית הספר. הקריאה היתה למפתח לרכישת הסודות של עולם המבוגרים: סודות הטבע, התרבות, הדת והכלכלה – וגם עניינים כמו מוות, מלחמות ומיניות, שעד שלב מסוים יש להציגם לילד בצורה מסוננת, כדי לגונן עליו. מפתח זה, הקריאה, הסתובב במנעול לאט ותוך פיקוח. אפשר לדעת, בערך, מה הילד קורא וקולט. מה שאין כן כשישנה תקשורת משודרת, המגיעה לכול – ובפרט הטלוויזיה. פוסטמן סבר שהופעת הטלוויזיה שקולה, מבחינת קיומה של ילדות מובחנת, לנפילתה של האימפריה הרומית. בשני המקרים קרסה תרבות הכתב, קרסו החומות, ולכן גם קרסה הילדות.
הטלוויזיה, בפרט הטלוויזיה המסחרית, פתוחה לכל צופה, בלי אבחנה גילית, ומראה לו הכול. בטלוויזיה צופים בני הבית מכל הגילים – לא כמו ספר שנקרא בידי יחיד – ולכן אין משמעות לסימונה של תוכנית מסוימת כתוכנית למבוגרים. השליטה על המידע המוגש לילדים יצאה מידי בית הספר ועברה לטלוויזיה.
יותר מכך: הטלוויזיה מבוססת לא על המילה, על המושג ועל החשיבה – אלא על התמונה, על הדבר עצמו. והיא מראה אותו כמוֹת שהוא, בלי תיווך, גם למי שעדיין אינו בשל להבינו בתוך הקשרו. הטלוויזיה חייבת לספק כל הזמן גירויים חדשים ולמשוך את תשומת הלב. עולם המבוגרים, ובעיקר תוכני המין והאלימות שבו, מסתער מעתה על הילדים. מעתה, כותב פוסטמן, "דבר אינו מסתורי. דבר אינו מעורר יראה".
כך נוצרו הילד האמריקני של 1982, שכבר אינו ילד, והמבוגר האמריקני של 1982, אינפנטילי מאי פעם, המנהל את חייו על פי רגשות ומנווט אותם על פי דימויים ויזואליים. "האם פירוש הדבר שהילדות נעלמת או שהבגרות נעלמת – זוהי רק שאלה של האופן שבוחרים להציג את הבעיה", כותב פוסטמן. "ללא תפיסה ברורה על המשמעות של להיות אדם מבוגר, לא יכולה להיות גם תפיסה ברורה על המשמעות של להיות ילד".
במהדורה העברית של הספר הופיעה אחרית דבר, שהסבירה שבישראל המצב שונה. מחקרים על הרגלי הצפייה של הילדים שצוטטו שם הראו שהילד הישראלי של אמצע שנות השמונים רחוק מהתמכרות לטלוויזיה ומצפייה בתוכניות שאינן מתאימות לו. נסקר גם לוח המשדרים של הערוץ היחיד, ששידר רוב היום תוכניות של הטלוויזיה הלימודית וגם בערב התמקד, בלי פרסומות ועם רייטינג מובטח מראש, בסדרות איכות ובתוכניות רציניות ומרחיבות דעת. ועם או בלי קשר, תופעות חברתיות הניתנות להערכה כמותית שפוסטמן מנה בספרו וייחס אותן לאובדן הילדות, ובעיקר העלייה החדה בשיעור הפשיעה והשימוש בסמים ובאלכוהול בקרב ילדים בארצות הברית, לא נרשמו עדיין בארץ באותה עת.
אלא שכעבור שנים ספורות המצב השתנה. החל העידן המסחרי והרב-ערוצי בטלוויזיה. ההבדל התהומי בין הטלוויזיה בישראל לזו שבארצות הברית כבר לא היה עתה תהומי כל כך. בשלו התנאים להחלתו של הניתוח שערך פוסטמן לחברה האמריקנית על החברה הישראלית.
אפשר היה כמובן להתווכח אם התמונה שחורה כל כך, אם הילד הישראלי הוא אכן הטיפוס שתיארנו לעיל, ואם הגורמים למצב הם באמת אלו שפוסטמן ציין ובראשם הטלוויזיה. ברור שלא רק הטלוויזיה ודחיקת רגליו של הדפוס אשמות באובדן תום הילדות, אלא גם, מחקו את המיותר, רוח הזמן הפוסט-מודרנית, עליית האינדיבידואליזם ושיח הזכויות, העיוּר, השפע הכלכלי, עליית קרנו של עולם הדוגמנות והאופנה, ובארץ גם התרופפות המחויבות הציונית, וכמובן הכיבוש, אלא מה. אפשר, מכיוון נוסף, לטעון שהילדות בישראל לא רק שלא נעלמה אלא עלתה כפורחת – הנה, למשל, ערוצי ילדים ועיתוני נוער היוצרים עולם-ילדים ובו תכנים מובחנים, ולעתים אף מעמידים את הילדים והמבוגרים כשתי קבוצות מנוגדות. אבל כל הדיון הזה יהיה אותו דיון שהתנהל בארצות הברית כמה שנים קודם לכן סביב ספרו של פוסטמן. דיון שלקראת סוף המאה הקודמת, עם התמסחרות הטלוויזיה והתרדדותה, נעשה רלבנטי גם בארץ.
השחקן דליק ווליניץ חש את התהליך על בשרו, כמגיש תוכניות ילדים בטלוויזיה. "היו שני תהליכים משחיתים שקשורים בתרבות הילדים", הוא אומר. "האחד הוא תהליך קוצר הרוח של המדיה. הגיעו תסריטאים מהוליווד – באופן מפתיע זה התחיל באחת התוכניות היותר טובות שנעשו, רחוב סומסום – ואמרו: לילדים יש כושר ריכוז קצר טווח, ולכן אנחנו צריכים ליצור גירויים קצרים ולעבור לעניין הבא. משך הריכוז הוא באמת מגבלה שיש לילדים בגיל הרך, אבל במקום לנסות לשפר זאת הלכו עם המגבלה עד הסוף. כך יצרו דור שלם שקשה לו לקבל מסר מורכב והוא צריך גירויים חריפים והולכים.
"לתהליך השני אפשר באמת לקרוא אובדן הילדות. אני יכול לדבר על מה שקרה בארץ דרך חוויה אישית שלי: התוכנית 'שמיניות באוויר' שהגשתי. לאורך שעה הייתי מדבר שם בנחת עם אנשים; היו גם פינות, אבל הרעיון היה יכולת הקשבה ארוכה. ויום אחד 'שמיניות באוויר' ירדה ובמקומה באה התוכנית 'תוסס'. ההבדל מבוטא בַּשֵם. זו היתה תוכנית קופצנית, חסרת מנוחה. פרובוקציות מיניות היו שם חלק הכרחי ממש, והמנחות לבשו בגדים פרובוקטיביים ככל האפשר. התחיל להיות נורא חשוב לא רק מה אנשים אומרים אלא גם איך הם נראים.
"התפתחה בשנים ההן תיאוריה טלוויזיונית, שמי שפתח בה בארץ היתה רישה טירמן, היוצרת של 'זהו זה' ו'קרובים קרובים', שאמרה: אם אתה משדר לילד בן שש, תחשוב על ילד בן עשר. אם לילד בן עשר – תחשוב על נער בן 15. תמיד תשדר ארבע-חמש שנים מעל מה שאתה חושב שמתאים לקהל היעד. את התיאוריה הזו לקחו עד הסוף. התוכנית של דודו טופז, למשל, שדבר אין בינה לבין ילדים, הפכה לתוכנית הפופולרית ביותר בקרב ילדים. וכיום הז'אנר המוביל אצל ילדים הוא טלנובלות למבוגרים".
וגם על כך אתה יכול לספר מהניסיון.
"אני משחק בשנים האחרונות בטלנובלות לצורכי פרנסתי ואיכשהו מצליח גם ליהנות, כי אני משחק את מנכ"ל הערוץ המסחרי, חזיר רייטינג אמיתי, ויש שם נימה ביקורתית. יום אחד אני רואה ילדה בת ארבע עם אמא שלה, והאמא אומרת, 'אוי, הילדה נורא רוצה חתימה'. ואני אומר, 'כן, אבל היא לא ראתה אף תוכנית, היא בת ארבע'. והיא אומרת, 'לא, היא ראתה את כל הפרקים בהשיר שלנו'. ואז אני מראיין את הילדה, והיא בקיאה בכל פרט בתוכנית – בכל הבגידות, הניאופים, הרציחות, ניבולי הפה. היום התסריטאים כבר יודעים מי הצופים שלהם, אז הם נזהרים ומסננים, אבל עדיין יש בתוכניות האלה חומרים שילדים לא צריכים להתקרב אליהם".
הבעיה העיקרית, מסביר ווליניץ, היא ש"מדלגים על שלב ההתפתחות הרגשית של הילדים. הילדים התפתחו בשנים האחרונות מבחינת המידע; המידע שזורם אליהם מאוד גדול, וכאן יש תרומה גם לחשיפה לחומרים במחשב. אבל רגשית הם נשארו ילדים. הפער בין חוסר הבשלות הרגשית לבין המידע שהם נחשפים לו יוצר המון בעיות".
זה יוצר בסופו של דבר מבוגרים ילדותיים?
"לא ילדותיים, אבל מבוגרים ריקניים. כי זו התרבות שהם ספגו".
הטלוויזיה הובילה תהליך או נגררה אחרי מציאות?
"הובילה. לדעתי אפשר להחזיר את הגלגל מחר בבוקר, אם לקשישינו מובילי הטלוויזיה היתה אמונה. קח דוגמה. לפני כמה שנים באתי לערוץ הילדים, ואמרתי להם, אני רוצה לעשות תוכנית ראיונות אחד על אחד, עם שלושה ילדים, שכל אחד מהם מתמודד עם בעיה ומנצח בגדול. להראות לא את המסכנות אלא את הכוח. קראו לזה 'גדולים מהחיים'. לתדהמתי אחרי שעשינו פיילוט הם לקחו את זה – וזה זכה לרייטינג גבוה מאוד והתחרה בכל התוכניות שלהם בהצלחה ענקית. היא ירדה בסוף מהמסך בגלל דרישות של הזכיין, כי לא יכלו פורמלית להגדיר אותה כ'סוגת על'".
האינטרנט עשוי לשנות משהו? סקר מהזמן האחרון מראה שרוב הילדים גולשים לפחות שעה-שעתיים מדי יום.
"מהבחינות שאנחנו מדברים עליהן, האינטרנט הוא כמו הטלוויזיה".
ואולי לא? אולי האינטרנט הוא חזרה לעידן הקריאה – ולילדות האבודה מזומנת עדנה מחודשת? למה האינטרנט דומה יותר – לטלוויזיה, או לספר? האם העיקר באינטרנט, באתרים שילדים מרבים לגלוש בהם, הוא הגירוי הוויזואלי או הטקסט הנקרא? האם הילד הישראלי שב לקרוא חומרים המיועדים לגילו להפעיל את הדמיון ואת המחשבה, והמִרשתת הגדושה חומר כתוב עד בלי די, שחלק ניכר ממנו מיועד לילדים מבשרת על חזרה לעידן הדומה לעידן הדפוס ועל חידוש הילדות – או שמא חשובה יותר העובדה שהילד היושב מול מסך הדפדפן מותקף ביתר שאת בשטף בלתי מובחן של גירויים ושל מידע שהוא אינו אמור להיחשף אליהם?
לא קל לענות על כך. באינטרנט ישנם כל הדברים האלה. פוסטמן בספרו, מ-1982 כאמור, ידע כבר לציין ש"הטכנולוגיה התקשורתית היחידה שיש ביכולתה לשמר את הצורך בילדות" היא המחשב, אך בעיניו ההכרעה לשבט או לחסד תלויה בשאלה אם הילדים ילמדו לתכנת, כלומר יצטרכו שוב לרכוש יכולת המקבילה לידיעת הקריאה, או ישתמשו במחשב כמשחק בלבד "וכך תמשיך הילדות במסעה אל הנְשִייה". את האינטרנט הוא לא חזה באותן שנים.
בסקר הנזכר, שערכה השנה חברת Insight בהזמנת מפעילי ערוץ הילדים בטלוויזיה, נמצא שרוב רובם של הילדים גולשים באינטרנט בעיקר לשם משחקים (68 אחוזים מהילדים) ופטפוט בתוכנות העברת מסרים (30 אחוזים), בעוד 6 אחוזים בלבד ציינו שהם גולשים בין השאר כדי לקרוא על נושאים שמעניינים אותם. הטלוויזיה, מלמד אותו סקר, עדין תופסת בסדר יומם של ילדי ישראל נתח גדול בהרבה מהאינטרנט: 67 אחוזים מהילדים צופים בטלוויזיה יותר מחמש שעות מדי יום.
"נכון שיש באינטרנט צד טקסטואלי, ויש בכך התקדמות ביחס לטלוויזיה", אומר הפילוסוף והמוסיקולוג ד"ר דניאל שליט, "אבל הטקסטים מוקפים בקריצות ובפיתויים ויזואליים שמתרוצצים ומושכים את תשומת הלב מן הטקסט. כל עניין ההעמקה, השהייה על משהו כדי להבינו – בוטל. המסרים קצרים ומינימליים. כך באינטרנט וכך כמובן עוד יותר בסמ"ס".
שליט, מבקר חריף של התרבות העכשווית, מקבל את התיאוריה של אובדן הילדות אך מרחיב מבטו הרבה מעבר לטלוויזיה ולרשת. מדבריו עולה שהמתקפה נגד הילדות מגיעה מכל האגפים של המצב הפוסט-מודרני. "בעבר העולם היה מובנה יותר", הוא אומר. "היו אבחנות ברורות בין גברים לנשים, בין זמן לזמן, בין עם לעם, בין מקום למקום – וכן בין ילדות לבגרות. התפתחותו של אדם נעשית בשלבים, וכל שלב הכרחי כדי שהשלב הבא יהיה בריא. כיום, היות שהכול מתערבב, הכול חולה. ייתכן מאוד שהסיבה שהמבוגר המצוי כיום הוא אינפנטיל היא שהוא לא זכה להשלים ילדות אמיתית: בילדותו הוא לא זכה להגבלת הידע שהוא מקבל ולהתאמתו למה שהוא מסוגל לקלוט. כששופכים על הילד בבת אחת את הכול, הורסים לו את כלי הקבלה שלו ולמעשה הוא לא קולט כבר שום דבר".
למוסיקת הפופ והרוק הנצרכת על ידי ילדים יש לדעתך חלק בהרס הילדות? היא מפנה לילדים טקסטים שעוסקים בעולם של מתבגרים ומעלה.
"במוסיקה הפופולרית, גם מבחינת הטקסטים וגם מבחינת הצלילים, יש פיתוי של גירויים חזקים ומלאכותיים. הבאסים החזקים, הטרֶבּל (תדירויות גבוהות) המודגש, העכירות – אלו דברים שאינם קיימים בשום צורה בטבע. הפופ הוא מוצר מלאכותי שכוונתו להמם, לשטוף, להתקיף, להדהים – למשוך תשומת לב כדי להימכר. זה למעשה אונס מוסיקלי. והילד לא יודע, כי זאת האמנות היחידה שהוא מכיר; הוא לא מכיר אמנות שרומזת, שקוראת לשיתוף ולא לכניעה, שמעלה, מזככת, מעדנת, מרוממת. הוא נחשף רק לאמנות שמפתה אותו ומהממת אותו, ומתרגל להתמכר אליה, כמו לסמים".
הילד דווקא?
"גם מבוגרים, כמובן, אבל הילד מיוחד בכך שהוא ממש בנוי להיות פתוח ומושפע מהדמויות החיוביות ומהצלילים הבונים בסביבה שלו. הוא בנוי לא כסובייקט מבקר, אלא כל כולו כלי קבלה והזדהות אחד גדול. ואל תוך הכלי הרגיש והתמים הזה נשפכות כל העכירויות, שגם גיל מבוגר יותר בקושי יכול לסנן. אני חושב שזה רצח עם. עַם הילדים.
"הרב קוק כתב שהילד צריך לקבל את העולם קודם כול כפשוטו, לספוג אותו בחושיו, ורק אחר כך להתחיל להבין אותו. היום קורה דבר אחר לגמרי. לא מספיקים לקלוט את העולם, את השקט ואת שיווי המשקל האלוהי של הטבע, וכבר נחשפים לגירויי הטלוויזיה ולכיעוריה. הבוקר, לזוועתי הגדולה, כשנסעתי במכונית ראיתי שהילד שיושב במושב האחורי של המכונית שנסעה לפני, יש לפניו מסך טלוויזיה קבוע, כדי שחס וחלילה לא יסתכל יותר מדי על העולם, אלא יגדל מיד אל תוך העולם הווירטואלי. זה נותן כביכול שקט לאמא, לא מבלבלים לה את הראש, הילד עסוק – אבל זה אומר שהילד לא גדל לתוך העולם של הקדוש ברוך הוא אלא לתוך דמיונות של אנשים, דמיונות שהם בדרך כלל עכורים; אלה לא סיפורי ילדים של פעם, אלא בדרך כלל כל מיני סטוצים, פיתויים, קשקושים, התחנחנויות, ואל תוך זה הילד גדל ונהיה אדם לא בנוי. איך אנחנו מצפים שילד שגדל על הטלוויזיה והתגייס לצבא יידע לאן הוא הולך, בשביל מה הוא חי ובשביל מה הוא נלחם?"
וזה, כמדומה, מעגלי: הילדות הגזולה של הישראלי שולחת לצבא נערים שלא נבנו רגשית, ומנגד צלו של השירות הצבאי גורם להורים הישראלים של זמננו לחבל בהתפתחות הטבעית של ילדיהם ולנסות להשאירם ילדים לנצח. את חיילי צה"ל, ואפילו את מילואימניקָיו, מכנים פה כידוע "ילדים" שהחברה האזרחית כולה אמורה לשמש צבא הגנה להם. אבל זה מתחיל עוד קודם. "בתרבות החילונית שלנו", אִבחנה הסופרת גַיל הראבן לפני עשור שנים שלם, במסה בכתב העת 'פָּנים', "הילד איננו חייב תודה להוריו (ולאלוהיו) על עצם קיומו. ההפך הוא הנכון. ההורים נושאים באחריות אינסופית כלפי הילד, דווקא משום שבחרו להביאו לעולם, שבשום אופן אינו הטוב בעולמות האפשריים, ובמדינה שבהחלט איננה שווייץ. מכאן אולי המחויבות העצומה לאושרו של הילד ("העיקר שיהיה מאושר"), מכאן רגשות האשם ההוריים (אימהיים בעיקר), ומכאן הנטייה לאידיאליזציה של חיי הילדים".
"היום, 'מעורבות ההורים', שמתחילה בגן הילדים, ממשיכה עד לקורס קצינים ולאחריו", הוסיפה, "ומדובר במעין אידיאולוגיה שאיש לא מעז לצאת נגדה. אפילו לא הצבא (...) 'הילדים' זכאים להגנה מתמשכת, בין השאר משום שהוריהם רואים עצמם אחראים למציאות החברתית והפוליטית שבתוכה הם חיים. בגיל 18 הם עצמם 'התגייסו לצה"ל', אך כהורים הם רואים עצמם כ'שולחים' את ילדיהם, 'נותנים' אותם, 'מפקידים' אותם, או באופן קיצוני יותר, מוליכים אותם לעקידה".
התפישה הבסיסית של ההורה כאשם כלפי הילד חלחלה כבר מזמן לרוב שכבות החברה, גם מחוץ ל"תרבות החילונית". לאשמה הזו חיים משלה. היא מתגלגלת לפינוק ולסלחנות מופרזת ולפירוק סמכותו של ההורה בבית, וגם לאיזה "אני וילדי ואפסֵנו עוד". זה מה שסיפרה לי הגננת שלי שפרשה לאחרונה, כשלושים שנה אחרי שהייתי במחזור הראשון שלה. על הילדים לא היה לה הרבה מה לחדש, כיוון שמדובר בבני הגיל הרך מאוד, אבל על ההורים כן. "הם קצת יותר מפונקים; יחסית להורים בדור הקודם, הם יותר רואים את עצמם ואת הילד שלהם, ולא את הגן כולו ואת מה שקורה בו. מה שלא הילד שלהם, מבחינתם לא קיים". כך שאין מה לדאוג: אם הילדים כבר אינם יודעים להיות ילדים, אבא ואמא יודעים לעשות זאת מצוין.