לא רק אתה רציונלי. על 'המתנחלים' של גדי טאוב

המתנחלים – והמאבק על משמעותה של הציונות; מאת גדי טאוב; ידיעות ספרים, 2007, 190 עמ'

ביקורת: צור ארליך

פורסם במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"א בשבט תשס"ז, 9 בפברואר 2007, עמ' 38, בכותרת "קוצר יד".

גדי טאוב מעמיד את הוויכוח בין המתנחלים הציונים-דתיים והשמאל הציוני כקו השבר המרכזי בחברה הישראלית. ספרו החדש, המגולל את תולדותיה הרעיוניות של תנועת ההתנחלות, מבקש להגדיר את המחלוקת במונחים חדים המאפשרים דיון פורה. מעתה אל תאמר ימין מול שמאל, ניצים מול יונים, יהודים מול ישראלים או כתומים מול כחולים, אלא דייק ואמור: ריבוניים מול גאוליים. בעיניו של טאוב, השמאל הציוני, ולמעשה התנועה הציונית ומדינת ישראל, חותר לשמירה על הריבונות המדינית היהודית, ורואה בערכים כמו ארץ ישראל והתיישבות רק משָרתים אפשריים שלה – בעוד המתנחלים ממשיכי 'גוש אמונים' רואים במדינה ובריבונות רק כלי למימוש הישיבה בארץ, שמצידה מזרזת את הגאולה. בקצרה, המדינה והמתנחלים מדברים בשתי שפות: שפה ריבונית מול שפה גאולית. כל אימת שהמתנחלים מדברים במונחים חילוניים – לאומיים, ביטחוניים או משפטיים – הם רק מסתירים, בהצלחה חלקית, מהציבור או אף מעצמם את התשתית האמיתית, הגאולית-דתית, של עמדתם. 

כמאמין נלהב בצורך במדינה בעלת רוב יהודי, וכמי שמקבל את האיום הדמוגרפי בגרסתו המנופחת ביותר, אין לטאוב ספק: ישראל חייבת לסגת מיהודה ושומרון. יש עוד טעמים לתמיכתו בנסיגה: "הכיבוש" משחית, ישראל "קולוניאליסטית", יש "דיכוי", ההבדל בין מוסריות הכיבוש של 48' לבין מוסריות הכיבוש של 67' דומה להבדל שבין לבן ושחור. אבל נניח לזאת; די בהכרתו המוחלטת של טאוב ששמירה על ישראל כמדינה יהודית מחייבת נסיגה כדי להסיק שמי שמחבל בכך, המתנחלים, אינו מחשיב את ערך הריבונות, ומונָע בידי אמונה בלתי רציונלית. 

מסמכי היסוד של גוש אמונים, כתביו של הרב צבי יהודה קוק, מאמרים ב'נקודה' ומפגשיו עם מתנחלים – כל אלו מזינים באופן משכנע את אבחנתו זו. הקשר שיש לדעתו בין הסתלקות מיהודה ושומרון לבין הגשמת הריבונות היהודית כפול. ראשית, כאמור, רק נסיגה תבטיח רוב יהודי ותמנע את ביטול יהודיותה של המדינה. ושנית, מפני שכל החלטה של רשות שלטונית ישראלית היא מעצם טיבה גילוי של ריבונות (כולל כנראה מסירת נשק למחבלים, מתקפת בג"ץ על הכנסת, וההימנעות מאכיפת הריבונות הישראלית בנגב). משום כך, ההתנגשות בין המתנחלים והריבונות היהודית אינה פרי המקרה, אלא מובנית בטבע קיומה של התנועה ההתנחלותית. לאור הנחות אלו טאוב סוקר, באופן מעניין וענייני בדרך כלל, את התמורות שחלו עם השנים בשיח הגאולי של המתנחלים הדתיים, ולבסוף עוקב בציפייה אחר מה שקרוי "הזרם הממלכתי" בציונות הדתית, שהוא בעיניו תחילתה של התפכחות מהשיח הזה. מן העבר השני, ציפייתו של טאוב מחבריו בשמאל ומיריביו בשמאל הרדיקלי היא שיבינו שהדמוקרטיה הישראלית אינה עומדת בסתירה ליהדותה של המדינה, אלא מושתתת דווקא עליה, ושמכך נובע שיהודים שומרי מצוות חייבים להרגיש בבית במדינה זו.

בלא שייזקק להתלהמות המקובלת כלפי ההתיישבות ביש"ע, טאוב דורך על יבלות כאובות ואמיתיות שלה: החיכוך היסודי שיש בינה לבין ממשלות ישראל ובינה לבין הבעיה הדמוגרפית. ועם זאת, בתזה שלו, המשבצת יפה את היבלות הללו במסגרת תיאורטית של גאוליים מול ריבוניים, יש כשל בסיסי: הגאוליים אינם גאוליים, והריבוניים אינם תמיד ריבוניים.

תחילה לגאוליים – ובנימה קצת אישית. גדלתי והתחנכתי בעפרה, היישוב הגוש-אמונימי הוותיק שבו ממקד טאוב את התבוננותו. המסר החינוכי שקיבלנו כילדים הורכב מאהבת הארץ וידיעתה, ממורשת החלוציות וההתיישבות, ומהכרת ערכה ההיסטורי, הלאומי והדתי של שיבת ציון. מעולם לא ניסו לתת לנו להבין שאנו מקרבים במו ידינו ובתינו את הגאולה. אני סוקר בזיכרוני את ותיקי עפרה, אלו שהגיעו אליה בתקופת השיא של הגאוליות על פי טאוב. רק לבודדים מתוכם אפשר להדביק את הרעיון הגאולי בלי לעורר גיחוך. כולם חלוצים שקמו אל המעשה ההתיישבותי מתוך רצון לחזור למרחביו העתיקים-חדשים של לב הארץ, להגשים את כיסופי העם היהודי לארצו, להכין תשתית להרחבת ריבונותה (!) של מדינת ישראל, ולמנוע את אפשרות הצטמקותה החוזרת לממדים מופרכים של מדינת-חוט. על כל אלו נוספה, כקומה עליונה, כתבלין אפילו, התקווה שהקמת המדינה והשיבה לירושלים, ליהודה ולשומרון הן שלבים בגאולת ישראל; אולם בין זה לבין ניסיון לקירוב מעשי של הקץ ארוכה הדרך. בהיפוך דבריו של טאוב, שפתם הטבעית של התושבים היתה השפה הריבונית, הציונית, ואילו שפת הגאולה היתה לבוש חיצוני לה.

ועתה לצד השני. כדי לזהות את השמאל הציוני ואת גרוריו מן המרכז עם ערך הריבונות היהודית, טאוב עושה כמה קיצורי דרך. הוא מזהה, תחילה, את הציונות כולה עם הציונות המדינית, שלא לומר עם הטריטוריאליזם הלא-ציוני. הוא שוכח את הציונות המעשית, זו שהאמינה בהתיישבות ובכיבוש האדמה והעבודה ולא ראתה בריבונות על פיסת אדמה כלשהי חזות הכול. הוא שוכח את דחיית תוכנית אוגנדה, את הוויכוחים על תוכניות החלוקה, ואת העובדה שרק ב-1942, בתוכנית בילטְמור, אימצה התנועה הציונית את הקמת המדינה כיעדה העיקרי. ושנית, טאוב מתעלם מהאפשרות שדווקא ההחזקה בשטחים תחזק את ריבונותה של ישראל. רבים, כידוע, סבורים שבגבולות 49' תתקשה ישראל להתקיים ביטחונית וכלכלית ולשמש מקלט לעם היהודי. מבחינתם, מי שמצוי בהתנגשות עם האינטרס הריבוני של ישראל הוא דווקא השמאל הציוני. התזה של טאוב מבוססת, אפוא, על עמדה פוליטית שנויה במחלוקת.

בכלל: טאוב מנגיד בין השמאל הציוני למתנחלים הדתיים, ומוחק את אופציית הביניים הימנית-חילונית. בעיניו, הימין הציוני החילוני הוא זרם שוליים של פסימיסטים, יורשיהם של אנשי ספרטה, המבקשים להחזיק בשטחים רק משום שאינם מאמינים לערבים, או לכל היותר מטעמים של עומק אסטרטגי. טאוב לא שמע על נימוקים ביטחוניים נוספים, וגם לא על אנשים המצדדים בשלמות הארץ מטעמים מוסריים, היסטוריים או לאומיים; לדידו, כל ציוני שאינו גאולי, או לחלופין חשדן קיצוני, הוא איש חלוקת הארץ.

אני מעיר על כך לא כדי לגלוש לוויכוח מדיני, אלא כדי לעמוד על הכשל היסודי של הספר: קוצר ידו של טאוב להבין את ההתנחלות כעמדה פוליטית בעלת רציונל כלשהו מעבר להזיות גאוליות; חוסר יכולתו להציב את התנועה הזאת במקומה הנכון: בתוך המסורות של הציונות הקלאסית ושל המחנה הלאומי. על כשל זה עומדת ונופלת התזה שלו כולה.