יום שישי, 8 בינואר 2010

ארץ נהדרת. באמת - על מהדורת השבט של לאטמה

מאת צור ארליך.
פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בחשוון תש"ע, אוקטובר 2009.

אלחנן: ערב טוב. אנחנו כאן במהדורת השבט!
רונית: תוכנית החדשות האובייקטיבית ביותר בטלוויזיה.
אלחנן: ללא משוא פנים.
רונית: התוכנית שתילחם עד הסוף על זכותכם הדמוקרטית לומר את דעתנו
.

אלחנן הוא השחקן אלחנן אבן-חן, רונית היא השחקנית רונית אברהמוף, ושניהם המגישים הקבועים של 'מהדורת
השבט', תוכנית הסאטירה הטלוויזיונית השבועית של אתר ביקורת התקשורת 'לאטמה'. בדרך מירושלים לאולפן הצילומים במושב נחלים, במכוניתו המצומקת והגונחת של אלחנן שאספה גם את רונית, אנחנו מגיעים להגדרה הבאה: אלחנן משחק את התמים ורונית משחקת את המיתממת.


כלומר, כנגד שני סוגי מגישים בכירים דיברה 'מהדורת השבט': אלחנן הוא מגיש חדשות שגדל אל השמאלנות כמובן מאליו, ולא טרח יותר מדי לשכנע את עצמו, ולכן כשהוא נתקל באבסורדים נפלטות לו לפעמים שאלות קשות; ואילו רונית היא המגישה השמאלנית שיודעת את מלאכתה ואת שליחותה. קשוחה במלחמתה בעובדות, אך נמסה למשמע שמותיהם של ברק אובמה, יהונתן גפן ושאר טיפוסים מצודדים.
האולפן של אופיר שטיינבאום, המפיק והצלם, הוא ביתן קטנטן בפאתי המושב. לא רחוק יש שאריות אחרונות של חקלאות. הפרדס שבאופק מזכיר באופן חשוד את אתר הצילומים לקליפ של רם עמנולֶמֶל, "אומרים שאני אינני אני", מאחת המהדורות הקודמות. בפנים כבר מחכים לנו במאי שלא קוראים לו כי הוא בא לבד, וגם אחיו שקוראים לו אביב, או אולי, כך יתלבטו פה תכף, אביו שקוראים לו אחיב. וגם נעם יעקובסון כבר פה. קירח ומבדח.

- אה, אז אתה נעם, השחקן השלישי?

"בוא ננסה לשפר את ההגדרה".

- השלישי מהסוף, מתוך שלושה.

"מתחמם".

- השחקן המומחה רב-התפקידים! האיש המגלם את כל כתבינו וכל אורחינו באולפן!

"יפה אמרת. אני כל הדמויות, חוץ מכתבתנו בשטח אילנית בן-דרור וכתבת 'הארץ' שולי פוץ-כלנית ועוד כמה. שהן רונית".

אלחנן ורונית שחקנים במקצועם. בתיאטרון 'פסיק' ובהצגת יחיד אקולוגית לילדים שכתבה (היא), בתיאטרון 'אספקלריה' ובהצגה משירי אצ"ג (הוא), ובקבוצת התיאטרון הדתית 'כהרף עין' (שניהם). ואילו נועם, שחקן טבעי וחקיין בחסד, הוא בכלל מוסיקאי, סולן להקת החתונות 'עניין אחר' (הוא נשבע שזו להקה אמנותית ביותר ששינתה לנצח את פניו הרדודות של עולם מוסיקת החתונות בישראל). ובניגוד לאלחנן-את-רונית, נעם איננו רווק ואיננו ירושלמי.

עכשיו נעם בוחן את החולצה שהכינו לו לצורך גילום פרשננו לענייני כבוד עיתונאי אשר ידעתי (אשר שם פרטי, ידעתי שם משפחה, נעים מאוד), שיתארח באולפן כדי לנזוף בנתניהו "שנסע לרוסיה בלי לקבל אישור מהממונים עליו בתקשורת". הוא מגלה שזו בכלל חולצה של קיבוצניק, ונוהם תוך התזת הסמ"כים "תגידי לחסיה שאם היא מתקרבת לתלמים אני שופך עליה סוללה מהמגזזה שעל השופל".
ואז מחליטים שמאחר שהוא כתב לענייני כבוד ועלבון הוא צריך מבטא פולני. יש כמדומה ציבורים לגמרי לא פולניים שפיתחו את מקצוע ההיעלבות באופן מוצלח יותר. אבל עִם נעלבים מקצועיים אמיתיים, כך יודע כל סאטיריקן ובדרן ישראלי, לא כדאי להתעסק. וזו נחמתי כפולני.
"במצב נורמלי היו לו יומיים להתכונן לזה. כאן אנחנו יוצרים דמות חדשה מעכשיו לעכשיו", מסנגר הבמאי על נעם, שבניסיונות הראשונים המבטא הפולני יוצא לו רוסי מדי, חרדי מדי, או יצחק-שמירי מדי. עד מהרה הוא מדבר כפולני אסלי. אבל בסוף מחליטים לרדת מעניין המבטא, ופרשננו מסגל לעצמו מבטא ישראלי של כתב מזדקן מצוי. במערכון, רונית והוא מטכסים עצה מה לעשות בראש הממשלה הסורר שכאמור לא דיווח לממונים עליו בתקשורת. לקראת הסוף הם מחליטים להדיח אותו.



אולי היה לי חלק במערכון הזה. כמה ימים קודם לכן ישבתי בדירה של אבישי עברי, בישיבת צוות מצומצמת של אתר לאטמה. למרות מעמדי ככתב זר, או בגללו, נשאלתי גם אני מה מאירועי אותו שבוע דורש טיפול סטירי. הצעתי את ההתנפלות על נתניהו שהסתיר מהתקשורת את נסיעתו החשאית לרוסיה.

היו שם גם מנהל אתר לאטמה שלמה בלס ואחיו שוקי. תפקידם המתסכל של שוקי ואבישי הוא להתפלש כל היום בצריכת תקשורת, ולדלות את הדלוחות שבפנינֶיה. הם מציגים אותן באתר ומותחים עליהן ביקורת, ומוסרים אותן גם לכותבי ספינת הדגל של האתר, 'מהדורת השבט'. מתברר שלכל אחד בחדר, חוץ ממני ומשוקי, יש איזה שוקי שמתעסק אף הוא בביקורת תקשורת. את השוקי של שלמה בלס כבר הצגנו, ורשימותיו באתר, כדאי לדעת, מבריקות ועוקצניות. ואחיו של אבישי עברי הוא שוקי טאוסיג, עורך אתר ביקורת התקשורת 'העין השביעית'.

המייסדת והעורכת הראשית של אתר לאטמה היא קרולין גליק, עורכת ובעלת טור מדיני ב'ג'רוזלם פוסט' ובעבר פרשנית ב'מקור ראשון'. "הגענו למסקנה שצריך לעשות מעשה שיגרום לציבור להפסיק לראות בתקשורת סמכות בקביעת גבולות הדיון הציבורי בישראל", היא מספרת על השורשים. "ישבתי עם שלמה בלס, והגענו למסקנה שהדרך הכי מהירה לעשות זאת היא באמצעות סאטירה. יותר מנימוקים מלומדים ומאמרים ארוכים ומחקרים מדעיים. סאטירה נותנת לצופה את ההיתר החברתי לומר דברים שאולי הוא ראה בעצמו, אבל לא הרגיש נוח לומר".

- ההחלטה ללכת דווקא על האינטרנט נובעת מהיעדר אפשרויות אחרות?

"לא. אני חושבת שבלוגים ואתרים פרטיים הם הדרך לעקוף את כלי התקשורת הגדולים וכך להקים שיח אלטרנטיבי. בארץ אתרי האינטרנט הגדולים הם שלוחות של תאגידי תקשורת, ואילו בארצות הברית יש באינטרנט עולם תקשורת חלופי, שבארץ חסר כמותו. בבחירות 2004, למשל, בין בוש וג'ון קרי, מה שהכריע את הכף לטובת בוש היה הבלוגרים שהצביעו על הטיות בסיקור הבחירות בתקשורת הכביכול מיינסטרים".

- איך מרימים מיזם כזה מבחינה כלכלית?

"בעיקר מתרומות של פילנתרופים יהודים מארצות הברית. הם מבינים שמקור הכישלון של ישראל להתמודד עם מה שקורה הוא התקשורת, כי הציבור הישראלי פשוט לא מקבל את המידע הרלבנטי כדי לקבל החלטות נבונות בסוגיות שהן עניין של חיים ומוות. לכן הקמנו את לאטמה, בדצמבר האחרון. אנחנו מתחילים למשוך תשומת לב מהר מהצפוי. בחודשים האחרונים מספר הגולשים גדל בכ-30 אחוז בשבוע. ועכשיו התפרסמנו עם הסיפור של אבבא".



רונית: אנו מארחים שוב את שר החוץ השבדי יורגן יורגנסן. ערב טוב.
יורגן (נעם): ערב תרבותי.
אלחנן: מר יורגנסן, מה קורה בסקנדינביה? הפכתם את כולם לאנטישמים?
יורגן: נו באמת. עוד פעם אנטישמיות? עוד מעט תגידו שאם אומרים שהרגתם את ישו ושאתם מפיצים איידס בשביל לשלוט בעולם גם זה אנטישמיות.
אלחנן: אהמ... (חילופי מבטים עם רונית) זה לא?
יורגן: לא, זה ידיעה עיתונאית. וממקור מאוד מוסמך.
רונית: איזה מקור?
יורגן: הכומר שלי בכפר.
רונית: אז אתם לא אנטישמים.
יורגן: בטח שכן. אבל לא בגלל זה. אנחנו מקבלים את זה עם החלב של האבא.
רונית:אתה מתכוון של האמא.
יורגן: לא לא, אצלנו זה של האבבא.
(יורגן פושט בדרמטיות את החליפה, ומתחתיה מתגלה תלבושת בסגנון פופ שנות השבעים. מתחילה הקדמת השיר 'גיב מי גיב מי' של להקת אבבא. אלחנן ורונית מצטרפים כחברי להקה בתלבושות ובאביזרים ההולמים. למשל פאות בלונדיניות ומקלות של בועות סבון).
יורגן והלהקה: כל היום מדבר על דמוקרטיה / מחלק ת'נובל פרייז / ושומר על האיכות של הסביבה. / כל מקום שאני אליו מגיע / מסתכלים תמיד עליי, / אירופאי תרבותי עם עניבה. / ורק בעוד שנים / יבינו שאני // פרימי פרימי פרימיטיבי ופלגמטי, / טְרול בנשמה עם ראש בגודל של קוץ. / פרימי פרימי פרימיטיבי ופלגמטי / כמו תמיד נשארתי אנטיפטי ופוץ.
עופו כבר, יהודים עם פרנויה, / דוחפים לי אף ארוך, / זה מפריע לי לחופש הביטוי. / רק נזהר לא לפגוע במוחמד, / זה יהיה קצת לא נעים / כי מיד על המסגד אהיה תלוי. / כן, רק המוסלמים / הבינו שאני // פרימי פרימי פרימיטיבי ופלגמטי, / אומץ של שפן וראש בגודל של קוץ. /פרימי פרימי פרימיטיבי ופלגמטי, / כמו תמיד נשארתי אנטיפטי ופוץ.


היו במהדורת השבט מערכונים מוצלחים יותר בנושא, בלי גידופים ישירים, אבל את המערכון הזה בחרו אנשי לאטמה לתרגם לאנגלית ולשוודית ולהעלות לרשת. אתרים שוודיים פרו-ישראליים מיהרו להפנות לשם את גולשיהם, והשמחה הייתה רבה: הצפת גולשים שוודים, ומלחמת טוקבקים בין אנטישמים וחובבי ציון, כולל התייחסויות בעיתונות הנפוצה בשוודיה.

"הלאטמה הישראלית נפלה על הפרצוף של השוודים", מגדירה זאת קרולין גליק בשמץ גאווה. "זה הצליח משום שטל גלעד, הכותב הראשי שלנו שהגה את המערכון, הבין שהדבר שמוציא צבועים מדעתם יותר מכול זה לא שתוקפים אותם על עצם התנהגותם – על האנטישמיות שלהם, במקרה זה – אלא שלוקחים מהם את היכולת לטעון שהם טובים – שהם נאורים ותרבותיים, במקרה שלנו".

טל הנ"ל, בן 49, הוא כותב ותיק של תוכניות טלוויזיה ומופעי בידור. הוא היה בצוותי הכותבים של החרצופים, של 'קצרים' ושל 'זהו זה' בשנותיה האחרונות. טל גלעד ולצדו יהודה ספרא הופכים את הרעיונות הגולמיים שעולים בישיבות צוות לאטמה לתסריטים, ונוכחים בצילומים כדי להיענות לבקשות הבמאי והשחקנים.

- טל, אתה תסריטאי חילוני אשכנזי, אבל למרבה הפלא ימני מוצהר. נכון?

"כן. מחוץ לארון. והחֶברה מקבלת אותי למרות הסטייה. אגב, בחרצופים לא הייתי הכותב הימני היחיד. אני יכול להסגיר את אבי כהן. הוא בא לעשות סאטירה ולא מעניין אותו ימין-שמאל, אבל כשהיה מתפתח במערכת ויכוח סביב נושא פוליטי הוא היה משמיע את דעתו בקול רם. לכותבים בחרצופים לא הייתה בעיה להביע בוויכוח פנימי את דעתם, ואז לעבור לפאזה מקצועית ולכתוב גם קטעים שלא מתיישבים עם דעתם".

- החרצופים לא הייתה מוטה כמו נניח ארץ נהדרת, עם מערכוני ההפצצות הזרחניות והמתנחלים הרוצחים שלה.

"נכון. רוב התוכניות מוטות לא כי אומרים שם 'בואו נעשה תוכנית שמאלנית', אלא כי זה זורם מהנטייה הטבעית של כל האנשים שמתעסקים בתעשייה הזו, ש-92.4 אחוז מהם שמאלנים. בתחום הסאטירה הנטייה הזו בולטת במיוחד, כי השמאל מרגיש נורא אנרכיסטי. זה עם החבר'ה כזה, להיות שמאלני ולהיות נגד המתנחלים ונגד כל דבר שנתפס כלאומי, כמרובע – אז יאללה, אנחנו עכשיו צוחקים ביחד על הכול ואחר כך נלך לעשן משהו ולשתות משהו".

- גם על תהליכי שלום והערצת עריצים יש הרבה מה לצחוק.

"כנראה באיזושהי צורה מובנֵית דברים כאלה לא מצחיקים אותם. אם אתה מציע קטע מהכיוון הימני, יקראו את זה באי רצון ויגידו, זה קטע לא טוב. לא הרגשתי אף פעם שבגלל הדעות שלי לא מקבלים אותי לעבודה או משהו כזה, אבל הרעיונות עצמם נפסלים, למעט בחרצופים. והרי יש המון דברים מגוחכים בשמאל. הם כביכול ליברלים, חבר'ה, הה-הה, אבל ברגע שמשהו לא מסתדר עם הדעות שלהם פתאום זה לא מצחיק".

- איפה נמצאת 'מהדורת השבט' בהשוואה לכל זה?

"בכנות גמורה, אף פעם לא היו לי סיפוק והנאה מהעבודה כמו בעבודה פה. מבחינת חדוות היצירה, הצוות, האנשים, החופש לכתוב מה שאני מאמין בו. אתה יודע, יש משהו נורא נורמלי בימין. אנשים שלא חושבים שאם הם בעד ישראל יש בזה משהו לא קוּלי. נוח לי לתקשר איתם. כל ההתנהלות היא על מים שפויים. וכמובן תחושת השליחות: לתת סוף סוף ביטוי ושחרור למה שהמון אנשים חושבים. הרי אחד הנשקים של השמאל הוא לטעון שהימין לא מצחיק, שאין שם בעלי כישרון כתיבה, שהסאטירה היא דבר שמאלי. אז הנה, לא".



"נעשיתי ימני יותר בזכות התקשורת", אומר יהודה ספרא, התסריטאי השני של מהדורת השבט. "כשאתה צורך תקשורת ויודע היכן לא להאמין לה, זה מה שקורה לך. אתה שומע איך מעדנים לך רצח של ילד בגרזן בבת-עין ומנגד מנפחים כל סיפור שנמכר בידי גורמי שמאל על שאולי נפגע איזה ילד בעזה". ספרא, איש מדורי הספורט והדעות של 'ישראל היום', הוא בנו של הסאטיריקן הוותיק יחיאל ספרא.

- מה קל יותר, לכתוב בדיחות על הימין או על השמאל?

"שני הצדדים יכולים לספוג אותה רמת הומור. הבעיה היא שהתרגלנו אחרת. במשך השנים הימין הוא זה שהותקף – ב'ארץ נהדרת', ב'משחק מכור' ובכל תוכנית אחרת – אז על פניו נראה שקל יותר לצחוק על הימין, כי הקהל כבר מצפה לזה, יושב מול הטלוויזיה מהופנט ואת מה שמאכילים אותו בכפית הוא בולע. לכן לימין קשה יותר להביא סטירה למרכז הבמה. אמנם יש פה ושם אנשי סאטירה ימנים בטלוויזיה, אבל אתה תראה שהבדיחות הימניות יהיו מתנצלות, לא פוגעות".

- מה מצחיק בשמאל? הוא הרי נורא חושב, לא?

"קודם כול הפסילה האוטומטית של מה שהוא לא הם. ועצם הנטייה שלו להגחיך כל דבר אידיאולוגי, כל דבר שיש בו תרומה למדינה. הבועתיות הזו ניכרת גם ביחס ללאטמה. היה קצת מצחיק לשמוע לא מזמן את עוזי ברעם מתראיין ושומע לראשונה על לאטמה, ואומר בפליאה 'לא ידעתי שגם הימין יודע לכתוב הומור'. התקשורת לא רגילה שעוקצים אותה, ולכן התגובות שנשמעות בה כלפינו הן בדרך כלל חִצים לא רלבנטיים, שהם יותר אינסטינקט של מי שהוכה בהפתעה: שהחומר לא מצחיק, שהוא ירוד, שזו עבודה בשקל וחצי. אותו טל גלעד שהצחיק אותם כשכתב לזהו זה ולחרצופים, פתאום החומר שלו ירוד בעיניהם".



רונית: אנו עוזבים כעת את הפוליטיקה לטובת ענייני תרבות. הסופר עדין ויינר זכה בפרס הקרן הישראלית לספרות על ספרו הנפלא 'מגדלי שן'. ערב טוב וברכות לעדין.
עדין: (איש מאוד עדין, מאנפף, שחור שיער וענוד צעיף. מלטף חתול בסלון מטופח) ערב טוב רונית.
רונית: בספרך אתה מספר על נער ערבי, שגר במשך 300 שנה בבקתה צנועה עם הוריו הצנועים וכבשתו הצנועה, ויום אחד מגיעים לשם אנשים לבנים בעלי מבטא זר וטוענים שהאדמה שלהם.
עדין: כן. אגב, זה יכול להיות בכל מקום בעולם. זה לא ספר פוליטי. זה סיפור אנושי.
אלחנן: למה 300 שנה? כלומר, אם הוא נער, אז איך 300 שנה?
עדין: זה עניין של חופש אמנותי. אגב, אני מתכוון להחזיר את הפרס כמחאה.
רונית: נו באמת, אלחנן.
עדין: חמיד הוא נער ביישן שמאוד אוהב את אדמתו. כשהוא רועה את העזים הוא שר את שירו של המשורר הידוע סלים עבדול ג'ירפה: "הו אדמה! / רטובה בחורף ויבשה בקיץ / באשר אלך אותך אחוש / ותמיד נהיה לאחד / כי את כמו סוסה אצילה". בעברית זה לא מתחרז, אבל במקור הערבי זה מאוד מרגש.
רונית: שיר מדהים. איפה מצאת אותו?
עדין: אני המצאתי אותו.
רונית: אבל אמרת שהוא של סלים עבדול ג'ירפה.
עדין: המצאתי גם אותו. זה עניין של חופש אמנותי. אגב, אני מתכוון להחזיר את הפרס כמחאה.
אלחנן: אז... למה אמרת שבמקור הערבי הוא מתחרז?
רונית: אלחנן! תפסיק להיות כזה פרימיטיבי.
אלחנן: אבל...
רונית: עדין, ספר לנו על ספריך האחרים. למשל על ספר הילדים המקסים שכתבת, 'הארנב ועץ הפלאים'.
עדין: (מרוצה) כן, זה אחד הדברים הכי מהנים שעשיתי. זה סיפור על ארנב ערבי, שחי בשלווה במחילה הצנועה שלו ואוכל גזר, עד שיום אחד מגיע דוב לבן שמגרש אותו וטוען שאבותיו גרו שם בתקופת הקרח. ילדים נורא אוהבים את הסיפור הזה.
אלחנן: יש משהו חדש שאתה עובד עליו לקראת השנה הבאה?
עדין: בוודאי. ספר מתח.
אלחנן: או! זה כבר ז'אנר אחר לגמרי.
עדין: בהחלט. זה ספר על בלש שמתגרש מאשתו ומוצא פתק מסתורי שמוביל אותו אל כפר ערבי, שם חי נער צנוע בבקתה צנועה, ואנשים לבנים עם מבטא זר מנסים לגרש אותו מביתו.
רונית: איך אתה מצליח להמציא כל כך הרבה עלילות שונות?
עדין: זו השראה מהמציאות האמנותית-אנושית שאנו חיים בה. מתוך הקוגיטו הקולקטיבי-היסטורי שלנו. אגב, אני מתכוון (!) להחזיר את הפרס. כמחאה.
אלחנן: ולמה זה תמיד ערבים?
עדין: יש לזה 50 אלף סיבות.
אלחנן: למשל?
עדין: 50 אלף שקלים.


הנ"ל הוסרט כמובן לפני כמה שבועות טובים, בימי אלון חילו העליזים. היום, לעומת זאת, רונית נהנתה לצעוק על נעם "ארצה!" כשהוא שיחק את הפרשן הכלכלי אמיתַי נפוח המאבד את עשתונותיו וצורח שמאיפה לו לדעת מה הקשר בין שער הדולר למחירי הדירות. "הִגשמת חלום", אמר לה אלחנן כשהמצלמה כבתה, והיא השיבה "מי שמדבר, אתה הרבצת לנעם בכַפכף". עכשיו שלושתנו שוב במכונית הזעומה של אלחנן, בדרך העולה לירושלים הפקוקה.

רונית, כאשת תיאטרון 'פסיק', נוטה אל הקומדיה דלה ארטה, המוקצנת משהו בתיאטרליות שלה. "לכן מבחינתי יש משהו מאוד שונה ומאתגר בעבודה מול מצלמה. העבודה עם האנשים הספציפיים האלה מהנה במיוחד. אנשים מגוונים. אני אוהבת אותם. אפילו את אלחנן! וחוץ מזה, שם אני לומדת מה קורה בעולם. זה מקור המידע החדשותי שלי".

- מה את עושה כשאת צריכה להקריא קטע שלא מצחיק אותך?

"אנשים מאוד פתוחים לשמוע. הכותבים, הבמאי. ותמיד אפשר להשמיע את ההסתייגות. אם אפשר לשפץ הם משפצים. אם לא, אני מעבירה את זה ככה. יכול להיות שחוש ההומור שלי אחר".

אלחנן חושב שיכול להיות מצחיק יותר אם לצד הפרודיה על השמאל יהיו גם בדיחות בלתי תקינות פוליטית מן הימין הרחוק, ואם יהיו יותר תכנים קלים, "אולי פרודיות על תוכניות סאטירה אחרות". בינתיים אפשר למצוא בארכיון הווידיאו שבאתר פרודיה על תוכנית לא סאטירית במיוחד, 'בטיפול'. החיקויים שאראל סג"ל וי"א קרסוצקי עושים שם למלמוליו הצרודים של אסי דיין בתפקיד ראובן הפסיכולוג יכולים להשכיב מצחוק. להשכיב על הספה כמובן. מנוע הג'אסטי של אלחנן רועם ואנחנו מדברים בצעקות, כאילו היינו עדי אשכנזי. ההבדל הוא שאנחנו לא מנסים להצחיק.


רונית: מה שקורה עם הילדים האתיופים בפתח-תקווה זה נורא. איך אמרו – זה סוג של אלימות.
אלחנן: זה... פיגוע מוסרי!
רונית: פיגוע מוסרי? זה טבח של ערכי הדמוקרטיה.
אלחנן: זה ג'נוסייד של הצדק.
רונית: שיט, איך לא חשבתי על ג'נוסייד. זה... יש לי! זו פצצת אטום, השמדה שיטתית ואכזרית, הגליה וקטיעת איברים של ערכי האנושות!
אלחנן: זה טבח של...
רונית: טבח כבר היה!
אלחנן: אז זה פצצה של...
רונית: היה פצצה!
אלחנן: אז זה... את יודעת מה, לא יודע.
רונית: יש!


"פעם ראשונה שעושים מערכונים מצולמים כאלה", מתלהב אלחנן מאחורי ההגה. "זה קונטרסט להומור השמאלני שממלא את השוק. היה במאי שבא אלינו לבית הספר לתיאטרון 'אספקלריה' ואמר, 'חבר'ה, איפה אתם, הימנים, בתיאטרון? איפה יש הצגה שתביאו בה את העולם שלכם, שתביעו בה את העמדות שלכם?'. אז יש, אבל לא מספיק. עד שנהיה בפריים טיים בערוץ 2 אני לא אירגע. אנחנו צריכים להיות בתקשורת המרכזית, לא בערוצים פינתיים שלנו שאין להם השפעה. בלאטמה אנחנו רחבים, אנחנו מייצגים גם את הימין המתון יותר, לא זרם מסוים כזה או אחר. מייצגים את רוב העם".

רונית דווקא לא ימנית, "ובנושאים מסוימים אני אפילו מקבלת את עמדת השמאל. אבל אני מכירה בעוול שנעשה בתקשורת כלפי הימין, וכאן יש לי הזדמנות לעזור לתקן את זה".

- בסביבתך החברתית גוערים בך על שאת משתתפת בלאטמה?

"מרימים גבה. אם בכלל שומעים על זה".

- את מצטדקת בפניהם?

"לא. שיקפצו לי. בעצם, לפעמים כן מרגישה צורך להצטדק. אבל אז מבטלת אותו".
רונית: (מסתכלת במסך שעל השולחן, רגע לפני פתיחתה הרשמית של המהדורה) זה מחריד. תראה איך שוטרים מתנפלים על אזרחים, גוררים אותם, דורסים אותם. איזה ברברים האיראנים האלה!
אלחנן: זה לא איראן, זה הפינוי בעמונה.
רונית: (בלי להחליף הבעה) איזה ברברים המתנחלים האלה!
אשר: שלא יהיו אי הבנות, אנחנו נעשה הכול על פי כללי הדמוקרטיה. אבל נתניהו ייאלץ להבין שלמעשים יש תוצאות.
רונית: אין ברירה, ראש ממשלה צריך שיציבו לו גבולות.
אשר: זה לטובתו. אנחנו נהיה חייבים לעשות לו מה שעשינו לאריאל זילבר.
אלחנן: אריאל מי?
אשר: בדיוק!

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

תוכנית קורעת