במלאת שמונה שנים לאסון התרסקות המעבורת קולומביה, מוגש להלן הטור שפרסמתי בסוף אותו שבוע ב'מקור ראשון'. התאריך שבראש השיר, יום האסון, הוא הכותרת. הטור הופיע בעיתון ב-7.2.2003, ה' באדר א' תשס"ג.
יום שני, 31 בינואר 2011
הוא נשא בחלל את הזמן: שמונה שנים לנפילת אילן רמון
תוויות:
אילן רמון,
הטור השירי,
חלל,
קולומביה,
שיר
יום שני, 24 בינואר 2011
השמאלולוג: עם אמנון לורד על אורי אבנרי ובעצם על השמאל
תוויות:
אורי אבנרי,
אמנון לורד,
עיתונות,
קומוניזם,
שמאל,
תעמולה,
תקשורת
יום שבת, 15 בינואר 2011
ויהי מפץ: עם נתן אביעזר על אמונה ומדע
הפיזיקאי פרופ' נתן אביעזר, מחבר הספר הפופולרי 'בראשית ברא' ועכשיו גם 'אמונה בעידן המדע', אינו מתלהב משיטת דילוגי האותיות בתורה, וגם לא מסיפורים של אנשים שראו אור פלאי אחרי מוות קליני. הוא מעדיף להתעסק ביחסים שבין המדע האמפירי וסיפורי התורה, ולהוכיח שהצדדים מתיישבים בקלות
יום שלישי, 11 בינואר 2011
עז שחורה: על אביגדור ליברמן והפיינשמקרים, 12 שנה אחורה
"מופע האימים של איווט", צעקו כותרות הצהובונים לפני 12 שנה ושבוע, ב-4 בינואר 1999, לאחר שבנאום ההכרזה על הקמת מפלגת ישראל ביתנו תקף אביגדור ליברמן בחריפות רבה את האימפריאליזם השיפוטי של אהרן ברק. באותו יום כתבתי על כך טור; זה היה השבוע השמיני לקיומו של הטור שלי במקור ראשון.
והנה, על דבריו נגד ארגוני השמאל הרדיקלי השבוע, הפעם כשר החוץ של ישראל, ועל התגובות להם, אפשר היה לכתוב אותו טור ממש. רק להחליף את הנושא. הנה הטור ההוא, השמיני:
עז שחורה
צור ארליך
הוּא נִסְחַף, הוּא גָּרַף, הוּא עִוֵּת,
הוּא סָפַר גַּם צַדִּיק עִם רָשָׁע.
בַּנְּאוּם שֶׁהִשְׁמִיעַ אִיוֵט
הוּא אִבֵּד גַּם גְּבוּלוֹת, גַּם בּוּשָׁה.
הוּא הִגְזִים, לִיבֶּרְמַן. הוּא הִגְזִים.
אַךְ צָרִיךְ לְהוֹדוֹת בְּלִי מוֹרָא:
כְּשֶׁכֻּלָּם כְּמוֹ עִזִּים
וְאֵינָם מֵעֵזִים
לְדַבֵּר – טוֹב שֶׁיֵּשׁ עֵז שְׁחֹרָה.
כְּשֶׁהָעֵדֶר (אוּלַי לֹא בִּכְדִי)
דּוֹמֵם וְלָבָן כְּגוּשׁ שַׁיִשׁ,
טוֹב שֶׁיֵּשׁ עֵז אוֹ גְּדִי
שֶׁהוֹלֵךְ יְחִידִי
וְצוֹעֵק: "יֵשׁ קַרְנַיִם לַתַּיִשׁ!".
כְּשֶׁכֻּלָּם מִתְפַּטְּמִים בַּמִּרְעֶה
טוֹב שֶׁקָּם הַשָּׁחֹר, הַחַד-גַּדְיָא,
וּמַזָּל שֶׁהוּא קָם וּפוֹעֶה:
"זְהִירוּת! אַהֲרֹן-בָּרָק-קְרַטְיָה!"
אַךְ הָעֵדֶר רוֹגֵז וְהוֹמֶה:
"דַּי, תִּשְׁתֹּק כְּבָר, חַד-גַּדְיָא! עַד כָּאן!
כִּי כְּבָר יֵשׁ לָנוּ תַּיִש, מֶה-מֶה,
וְלֹא רַק לְךָ יֵשׁ זָקָן!
"אַל תִּהְיֶה לָנוּ פֹּה עֵז שְׁחֹרָה.
אַל תּוֹסִיף לְךָ פֶּשַׁע עַל חֵטְא.
תְּחַכֶּה כָּל עִזָּה בְּתוֹרָהּ
לַפְּרַקְלִיט, לַשּׁוֹפֵט, לַשּׁוֹחֵט".
ט"ז בטבת תשנ"ט, 4.1.1999. הופיע ב'מקור ראשון' בכ' בטבת תשנ"ט, 8.1.1999.
והנה, על דבריו נגד ארגוני השמאל הרדיקלי השבוע, הפעם כשר החוץ של ישראל, ועל התגובות להם, אפשר היה לכתוב אותו טור ממש. רק להחליף את הנושא. הנה הטור ההוא, השמיני:
עז שחורה
צור ארליך
הוּא נִסְחַף, הוּא גָּרַף, הוּא עִוֵּת,
הוּא סָפַר גַּם צַדִּיק עִם רָשָׁע.
בַּנְּאוּם שֶׁהִשְׁמִיעַ אִיוֵט
הוּא אִבֵּד גַּם גְּבוּלוֹת, גַּם בּוּשָׁה.
הוּא הִגְזִים, לִיבֶּרְמַן. הוּא הִגְזִים.
אַךְ צָרִיךְ לְהוֹדוֹת בְּלִי מוֹרָא:
כְּשֶׁכֻּלָּם כְּמוֹ עִזִּים
וְאֵינָם מֵעֵזִים
לְדַבֵּר – טוֹב שֶׁיֵּשׁ עֵז שְׁחֹרָה.
כְּשֶׁהָעֵדֶר (אוּלַי לֹא בִּכְדִי)
דּוֹמֵם וְלָבָן כְּגוּשׁ שַׁיִשׁ,
טוֹב שֶׁיֵּשׁ עֵז אוֹ גְּדִי
שֶׁהוֹלֵךְ יְחִידִי
וְצוֹעֵק: "יֵשׁ קַרְנַיִם לַתַּיִשׁ!".
כְּשֶׁכֻּלָּם מִתְפַּטְּמִים בַּמִּרְעֶה
טוֹב שֶׁקָּם הַשָּׁחֹר, הַחַד-גַּדְיָא,
וּמַזָּל שֶׁהוּא קָם וּפוֹעֶה:
"זְהִירוּת! אַהֲרֹן-בָּרָק-קְרַטְיָה!"
אַךְ הָעֵדֶר רוֹגֵז וְהוֹמֶה:
"דַּי, תִּשְׁתֹּק כְּבָר, חַד-גַּדְיָא! עַד כָּאן!
כִּי כְּבָר יֵשׁ לָנוּ תַּיִש, מֶה-מֶה,
וְלֹא רַק לְךָ יֵשׁ זָקָן!
"אַל תִּהְיֶה לָנוּ פֹּה עֵז שְׁחֹרָה.
אַל תּוֹסִיף לְךָ פֶּשַׁע עַל חֵטְא.
תְּחַכֶּה כָּל עִזָּה בְּתוֹרָהּ
לַפְּרַקְלִיט, לַשּׁוֹפֵט, לַשּׁוֹחֵט".
ט"ז בטבת תשנ"ט, 4.1.1999. הופיע ב'מקור ראשון' בכ' בטבת תשנ"ט, 8.1.1999.
תוויות:
אביגדור ליברמן,
אהרן ברק,
הטור השירי,
השיח הציבורי,
ימין
יום שישי, 7 בינואר 2011
מבריח היהודים מהרי האטלס: על 'בין האנשים הכחולים'
תוויות:
אפריקה,
בין האנשים הכחולים,
ביקורת,
היסטוריה ישראלית,
ספרות ישראלית,
עלייה,
ציונות
יום חמישי, 6 בינואר 2011
תרומה או רימה
בני משפחתו של הכדורגלן אבי כהן העדיפו את "שלמותו של אבי", ולמעשה את טובתן של התולעים, על פני הצלת חייהם של חולים המשוועים למרפא ועל פני רצונו המפורש של המנוח - ונתנו דוגמה איומה לרבבות האוהדים שנשאו אליה עיניים.
הטור השירי שכתבתי על כך, ושהופיע ב'מקור ראשון' בכ"ד בטבת תשע"א, 31.12.2010, הועלה לאתר 'חדשות מחלקה ראשונה'. לקריאתו לחצו כאן.
והנה שיר באותו נושא מלפני שלוש שנים וחצי.
תוויות:
הטור השירי,
חברה ישראלית,
תרומת איברים
רגן על רגן
רגע לפני התרסקות החלום האמריקני במנהטן פרסמה סופרת רבי המכר נעמי רגן בספר חדש את סיפור התנפצות החלום האמריקני שלה. ראיון אישי מקיף, קצת אחרי 11 בספטמבר 2001, על הכול פחות או יותר
תוויות:
אורתודוכסיה,
הסברה,
חרדים,
יהודי ארצות הברית,
נעמי רגן,
נשים,
ספרות ישראלית,
תפוצות
יום שלישי, 4 בינואר 2011
אינני עומד במרכז חיי: עם יצחק מאיר בעקבות אישה אחת
הילד ארווין-יצחק מאייר ברח מבלגיה לשווייץ, מאימת הנאצים. המבוגר יצחק מאיר היה שגריר ישראל בשתי המדינות הללו. ועכשיו הסופר יצחק מאיר מספר את סיפור הבריחה ההיא, עם הרבה מחשבות על חוויית הרדיפה, המאסר וההסתננות - אבל הכול מפיה של אמו, זו שחצתה שלגים עם שני ילדים ובטן גדולה. לא הייתי מחליף את החיים האלה, הוא אומר אחרי הכול
תוויות:
אורתודוכסיה,
אירופה,
דתיים,
השואה,
יצחק מאיר,
מפד"ל,
ספרות ישראלית,
עובדים זרים
יום חמישי, 30 בדצמבר 2010
סוף עשור: איך סוכמו עשורים בעיתונות הישראלית, ולמה העשור נגמר רק עכשיו
הכול כידוע טעות. העשור השני של המאה ה-21 יתחיל בעוד שנה, ב-1.1.11. זה פשוט: שנת 2010 היא השנה ה-2010 לספירה, כלומר רק כשהיא תיגמר ימלאו לספירה 2010. באותו אופן, המילניום התחיל בעצם רק שנה אחרי באג 2000 שלא היה: ב-1.1.2001. זה הכלל: עשור לא נגמר עד שספרת האחדות לא הופכת מ-0 ל-1. מדוע פשטה הטעות והעולם חוגג חילופי עשורים ומאות שנה מוקדם מדי? אולי מפני שלכל עשור קוראים על שם ספרת העשרות שלו – שנות השישים, שנות השמונים וכדומה – וקצת קשה לתפוס, למשל, ששנת 80' אינה שייכת לשנות השמונים.
אז שיהיה כך. מה זה משנה? במילא כל הספירה הנוצרית היא טעות. היא מבוססת על כך שישו נולד בשנת 1, אבל כיום ידוע שישו נולד לכל המאוחר בשנת 4 לפני הספירה, שנת מותו של המלך הורדוס. שלא לדבר על הטעות המוסרית והתרבותית שבשימוש שלנו בספירה הזו, המיוסדת על המאורע המכונן של דת אחרת – שימוש שאפשר לתרצו בצורך בתיארוך בינלאומי מוסכם. חגיגות תחילת העשור הן אפוא טעות על גבי טעות על גבי טעות, ואולי טוב שכך: זה מדגיש את השרירותיות שיש בעצם חלוקתה של ההיסטוריה לעשורים. זה מזכיר לנו שחילופי העשור הם לא יותר מאבני מיל מקריות שהעיתון קצר הנשימה יכול לנוח עליהן ולהרגיש לרגע קצת ספר היסטוריה, קצת כדור בדולח, ובעיקר איש העולם הגדול.
תוויות:
ברית המועצות,
הארץ,
היסטוריה,
ידיעות אחרונות,
מעריב,
סיכום עשור,
עיתונות
יום שני, 20 בדצמבר 2010
יורם בגוב העריות
פתאום שמעתי שיורם כהן נמצא בווילה של התוכנית 'האח הגדול'. את יורם שלנו לא שואלים יותר מדי שאלות. תמיד הוא יצוץ לך היכן שלא חשבת. ירחף במצנח, יבנה יקב יוקרתי בחצר, יאבך מקטרת, יקרא לילדים שלו שמות כגון תניא ואחר כך עוד יקרא על שמם יינות, יזרוק לך משפט שאין לך מושג מאיפה הוא בא לו, יוציא ספר של פרוזה פיוטית, יתלווה אליך בדרך מבית הכנסת בעפרה למדרגות היורדות לבית הוריך ולא ירמוז לך שבעוד שבוע הוא ייכלא מרצון עם מיטב השרלילים של ישראל וכל שמנה וסלתה של גלקסיית ערוץ 2 תדע מי זה יורם כהן. רק יורם כהן יודע איך לשבת בתוך הגועל הזה בלי להקיא, איך לשבת בין כל היפות האלו כשיש לו רשות להשתמש בהן אבל מותר לו לראותן בלבד.
כמחווה לאיש עם הקסקט הנה בית מתוך טור שלי שהופיע לאחר שנמסר שמיליון איש צפו בתוכנית הזו, לפני שנתיים ורבע. הטור במלואו הופיע בעיתון מקור ראשון בכ"ה בתשרי תשס"ט, 24.10.2009.
בְּזוּזִים מֵהַבָּאז וּזְבוּבִים מִזִּמְבּוּר,
מַחֲצִית הָעִתּוֹן וּשְׁבִיעִית הַצִּבּוּר
דָּנִים עַד זֹב תֵּיקוּ
עַל דְּבַר יוֹשְׁבֵי וִילָה,
עַל אֵיךְ הוּא פִּהֵק לוֹ
וּמָה הוּא הֵבִיא לָהּ,
וְאֵיךְ הָאֶחָד מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם,
וְאֵיךְ הַשְּׁנִיָּה אוֹתוֹ זְמַן יְשֵׁנָה עִם,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמוֹת אָכְלוּ שָׁם פַּסְטְרָמָה,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמִים אָכְלוּ גַּם, מִסְּתָמָא,
וּמָה מַצָּבָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת בּוּבְּלִיל
(זֶה כָּךְ, בְּמִלְרָע?), וּמָה עוֹד רָץ בַּבְּלִיל,
וּמָה שָׁם הָיָה, וּמָה הָיָה שׁוּם,
וְכַמָּה וְלָמָּה וְכָל מָה שֶׁכְּלוּם,
וּמִי טִפְטֵף טוֹפוּ וּמִי יָצָא פִיטִים
(צָפִיתִי בָּזֶה, וַדַּאי שֶׁצָּפִיתִי,
קָשַׁטְתִּי עַצְמִי, כִּי תָּבְעוּ כָּךְ חֲזָ"ל,
וְהֶחְזַקְתִּי דַּקָּה כִּי הֶחְזַקְתִּי חָזָק).
תוויות:
בידור,
האח הגדול,
הטור השירי,
טלוויזיה,
ריאליטי
יום שישי, 26 בנובמבר 2010
הדוסומטר: עם חנן מוזס על פלגי הציונות הדתית
מה משותף לקצוות התורניים והליברליים של הציבור הדתי-לאומי? כמעט כלום. מחקר מקיף של חנן מוזס בדק מה באמת חושבים מתחת לכיפות ולמטפחות, ואיפה נמצא הרוב הדומם
![]() |
| איור: אלעד יעקובוביץ' |
תוויות:
אורתודוכסיה,
אמונה,
דתיים,
הלכה,
חברה ישראלית,
חנן מוזס,
סוציולוגיה
יום שלישי, 23 בנובמבר 2010
שלום, שמי חן ישראל ואני כותב שירים כי אני סירוב להיגמר
אינני יודע כמה זמן יעבור עד שיימצאו המבקרים, המבשרים וקובעי הטעם שיעמדו על משמעות הדבר שקרה החודש לשירה העברית. הספר של חן קלינמן לא נאכל בסכין ומזלג, לא מתכרסם בעמידה, לא מתעכל בקלות. הוא שוצף וקוצף וחוצף. הוא אוקיינוס. הוא שירה חדשה, אחרת, מתיימרת, מפעפעת, מציפה, ממלאת, מכוננת. נדמה לי שהספר המעז הזה, הממלל את הבריאה והבורא מילון, הוא השירה הכי מז'ורית שנראתה פה מאז אורי צבי גרינברג. זה ספר החיים, ספר על הכול, ספר שירה על-ז'אנרי ועל-סגנוני, ספר של גאונות חסרת בושה כל כך, עד שכפסע בינה לבין מגאלומניה - וחכמי הקריאה יצטרכו להגדיר את הפסע הזה. היה לי הכבוד לעמוד על ערישתו כנקדן-מגיה, או כמי ש"דקדק והביא אל המוגמר" כלשונו של המשורר (אבוי, אני מעלעל בו עכשיו, טרי טרי מהדפוס, ומוצא בלמעלה מ-300 עמודיו שתי שגיאות ניקוד שחמקו ממני כשהספר היה קובץ וורד). לכן נטל הביקורת וההערכה יצטרך ליפול על גורמים אובייקטיביים ממני.
הספר הופיע בהוצאת כתב העת 'עמדה', אבל אין להיבהל מכך: הוא נמצא הלאה, הרבה הלאה, מהמודרניזם הסגפני השנות-חמישימי שתלמידי גבריאל מוקד מקפידים עליו כל כך בדרך כלל. גם הרבה הלאה מהפוסט-מודרניזם של תלמידי-תלמידי מוקד ומהפכותיהם שבשלולית. המהפכה של חן קלינמן פשוט מקפצת בחן על גבי כל אלה וטסה אל הגדול, אל הענק, אל השמיים, אל מלוא מוטת הבריאה, אל האמונה שיש בריאה, אל הידיעה שיש מלוא. אני מדפדף בו עכשיו, פטור מעול נוקדנות נקדנית, שותה את השותת, מותח זרועות כדי להגיע אל הקצוות, נבהל ונדהם. ההכרה, קודם כול ההכרה ורק אחר כך תת ההכרה הלא מעובדת, היא שנפתחת בו כמו מניפה. איזה שיר להעתיק פה, כדוגמה? יש דוגמה מייצגת? יש פה שירים של נביא בן זמננו, יש פה שירים של שפת סתר שיגעונית, יש פה שירים של עלם ביישן שמתפוצץ אל העלמות המתעלמות ממנו, יש פה פילוסופיה שזוללת את העולם. אינני יודע מה יכול לשמש פה נציג. אדביק את שיר הפתיחה של גוף הספר (לפניו, לפני העמודים עם שם הספר והקרדיטים, יש עוד שיר פתיחה, 'רצועה נסתרת' בלשון הדיסקים), שיש בו איזה מין אני מאמין של המחבר. הוא נראה חסר פרופורציות, הוא נשמע פומפוזי, אבל כל צעד מצעדיו הפיליים נקנה בכסף מלא של שירת אמת.
![]() |
| הציור על העטיפה: פאול קליי, קומפוזיציה קוסמית |
הספר הופיע בהוצאת כתב העת 'עמדה', אבל אין להיבהל מכך: הוא נמצא הלאה, הרבה הלאה, מהמודרניזם הסגפני השנות-חמישימי שתלמידי גבריאל מוקד מקפידים עליו כל כך בדרך כלל. גם הרבה הלאה מהפוסט-מודרניזם של תלמידי-תלמידי מוקד ומהפכותיהם שבשלולית. המהפכה של חן קלינמן פשוט מקפצת בחן על גבי כל אלה וטסה אל הגדול, אל הענק, אל השמיים, אל מלוא מוטת הבריאה, אל האמונה שיש בריאה, אל הידיעה שיש מלוא. אני מדפדף בו עכשיו, פטור מעול נוקדנות נקדנית, שותה את השותת, מותח זרועות כדי להגיע אל הקצוות, נבהל ונדהם. ההכרה, קודם כול ההכרה ורק אחר כך תת ההכרה הלא מעובדת, היא שנפתחת בו כמו מניפה. איזה שיר להעתיק פה, כדוגמה? יש דוגמה מייצגת? יש פה שירים של נביא בן זמננו, יש פה שירים של שפת סתר שיגעונית, יש פה שירים של עלם ביישן שמתפוצץ אל העלמות המתעלמות ממנו, יש פה פילוסופיה שזוללת את העולם. אינני יודע מה יכול לשמש פה נציג. אדביק את שיר הפתיחה של גוף הספר (לפניו, לפני העמודים עם שם הספר והקרדיטים, יש עוד שיר פתיחה, 'רצועה נסתרת' בלשון הדיסקים), שיש בו איזה מין אני מאמין של המחבר. הוא נראה חסר פרופורציות, הוא נשמע פומפוזי, אבל כל צעד מצעדיו הפיליים נקנה בכסף מלא של שירת אמת.
תוויות:
במלוא מוטת הבריאה,
חן קלינמן,
ספרות ישראלית,
שירה
יום שלישי, 16 בנובמבר 2010
מגילה בשפת הגולה: על שירי המגילה של איציק מאנגר במהדורה עברית חדשה
תוויות:
ביקורת,
היסטוריה יהודית,
זהות,
מאנגר,
שירי המגילה,
תרגום
יום שישי, 12 בנובמבר 2010
אנא יאהודי: על יאהודי1, מעצמת ההסברה וההידברות בערבית של רוני
כל הערבים שונאים את ישראל? אם תיכנסו לאתר 'יאהודי' ולקבוצות הפייסבוק בערבית שמתפעל בעמל רב ישראלי המכנה עצמו 'אהרן רוני', תגלו שרבים מעבר לקווים מחבבים אותנו, כמו למשל ג'עפר הסעודי הטוען שהוא ציוני. איך יוצרים את ההזדהות הזו? "חושפים אותם להיסטוריה היהודית. זה מה שמפעים אותם. לא העובדה שיש פה חופש ומצעדי גאווה"
מאת רן פרחי וצור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"א בחשוון תשע"א, 29.10.2010, עמ' 16-20
יום שני, 8 בנובמבר 2010
בעצם יש כאן שני רנסנסים: עם יאיר שלג על הגל ה"יהודי"
תוויות:
אורתודוכסיה,
הארץ,
זהות,
חברה ישראלית,
יאיר שלג,
יהדות,
נקודה
הירשם ל-
רשומות (Atom)






