מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון בכ"א באייר תשס"ט, 15.5.2009
רופאים, באופן כללי, הם מועמדים טבעיים למעלת קדושים. ד"ר פול פארמר הוא כנראה מועמד מוביל. ממרום מעמדו כרופא בכיר ומבוקש בבית חולים מפואר בבוסטון, ממרום כישורי הלמידה והזיכרון שלו שאפשרו לו לקבל תוארי דוקטור ברפואה ובאנתרופולוגיה כמעט בלי שנכח בשיעורים ולשלוט בשלל שפות, הוא יכול היה להיות רופא אמריקני מצליח מהסוג המצוי: איש אמיד הטובל במותרות ונהנה מהמחשבה שבדרך אל העושר הוא גם עושה מעשים טובים; כלומר, מרפא את בעלי היכולת ובני המזל שנולדו במקום הנכון ושידם השיגה. לא פול פארמר. הוא הלך אל העניים, ולאו דווקא עניי עירו.
הוא התחיל בכך שבעשר אצבעותיו בנה מרכז רפואי המעניק טיפול חינם לאומללי האיטי – המדינה הענייה, מוכת המחלות והנחשלת ביותר בחצי הכדור המערבי. כאנתרופולוג, רופא, אידיאליסט וילד עני לשעבר, פארמר זיהה את המקור העיקרי לתחלואה בעוני המנַוול, עוני סביבתי של חברה שלמה החיה תחת שלטון מושחת ועושק. רוב תושבי האיטי הם נשאי שחפת. רבע מהם מתים לפני הגיעם לגיל ארבעים. עוני של מדינה ושל אזרחיה, הבין פארמר, מוביל לקטסטרופה בריאותית במגוון דרכים, שכן פירושו של עוני כזה הוא תת-תזונה, היעדר רפואה מונעת ותנאים סניטריים בסיסיים, והיעדר טיפול רפואי. השנה שעשה פארמר בהאיטי, בהיותו בן 23, היתה תחילתה של ההתמכרות שהוא פיתח. התמכרות לעניים, לריפוי, לחסד ולתיקון עולם.
הפעילות הנקודתית של פארמר (Farmer), יליד 1960, בהקמת מרפאה בעיירה קאנז' בהאיטי הפכה לפעילות אזורית, ולאחר מכן בינלאומית. הוא הקים לצורך הפעילות בהאיטי ארגון ששמו 'שותפים בבריאות'. כיום זהו ארגון חובק עולם המקפיד להגיש את הסיוע שלו לנדכאי העולם השלישי לא כמושיע מבחוץ, אלא על ידי טיפוח צוותים רפואיים מקומיים. שנים מעטות לאחר שהחל בפעילותו כבר מצא עצמו, עם כמה חברים מסורים שגייס, בולם את מגפת השחפת שאיימה להציף את העולם כולו, משַנֶה את מדיניותו של ארגון הבריאות העולמי שעד אז היסס להילחם במחלה, ומוביל הוזלה של 95 אחוז במחירי התרופות לשחפת ולאיידס שאפשרה את הפצתן מחוץ לחלק השבֵע של העולם.
פארמר עובד ארבעה חודשים בשנה בבית החולים בבוסטון, ומשכורתו הנאה מועברת כולה לפעילות הארגון. כך גם מענקים ופרסים שקיבל על מחקריו. בשאר הזמן, ובעצם גם בתוך אותם ארבעה חודשים, הוא נע בתזזיתיות על פני הגלובוס: מופיע בפורומים של מדענים, מרצה וכותב, ובעיקר מרפא חולים במקומות נידחים שעד שהקים בהם את מרפאתו לא היו בהם שירותי בריאות בסיסיים.
העיתונאי והסופר האמריקני טרֵייסי קִידֶר התלווה לפארמר במשך שלוש שנים, כשהאחרון כבר היה מומחה בעל שם עולמי ומעין מדינאי-על של בריאות. קידר שוחח איתו במהלך הנסיעות האינסופיות שלו, ותחקר היטב גם את האנשים שליוו אותו במסלול חייו יוצא הדופן. התוצר הוא ספרו 'הרים מעבר להרים'. הספר מתחיל כך: "שש שנים אחרי הדָבר הזכיר לי ד"ר פול אדוארד פארמר: "מכל הדברים בעולם, נפגשנו בגלל כריתת ראש".
לקראת סוף הספר מתאר קידר כיצד הלך עם פארמר שבע שעות במשעולי ההרים בהאיטי כדי לערוך ביקור חולים אצל שתי משפחות. בשביל קידר זה היה קאדר, אבל ד"ר פארמר קיפץ כאיילה; לאחר שנים שבהן היה אויבם של עריצי האיטי, פעל שם לבריאות הציבור למורת רוחם והסתכן בריפוי קורבנות הסדיזם השלטוני, ואחרי שמסעות הרפתקניים יותר למען חוליו הנחילו לו עצמו מחלות ופציעות, פארמר היה כבר מחוסן. גם ילדותו המוזרה בארצות הברית, כאחד מששת ילדיו של אב עני ובעל פרינציפים שגידל את משפחתו בין השאר בתוך אוטובוס ובסירה, הותירה בו את חותמה המחשל.
הוא הסביר לקידר שעבודת השטח השחורה, שלרופא בדרגתו היא בזבוז במונחי עלות-תועלת, היא מה שנותן לו את הכוח ללכת בגדולות. "זה חשוב לו, אני חושב, להרגיש, לפחות מדי פעם, שהוא עושה את מלאכת הרפואה באלמוניות, כדי שהוא יידע שהוא עושה את מלאכת הרפואה קודם כול משום שהוא מאמין שזה הדבר הנכון לעשותו", כותב קידר. "איך אדם אחד בעל כישורים מצוינים מצליח להשפיע על העולם? אני חושב שבמקרה של פארמר התשובה טמונה איפשהו בשיגעון הנראה לעין, באִי המעשיות הגמורה של חצי מכל הדברים שהוא עושה, כולל המסע הזה".
ספרו של קידר על פארמר הופיע לאחרונה בעברית, בתרגומה של מרב מילר ובהוצאת הספרים החדשה 'אג'נדה' שבבעלותה. הקורא מתוודע בספר לאיש שהוא פנומן, ולפנומן שהוא אחרי הכול בן אדם, לפעמים אפילו בן אדם משעשע מאוד – אבל הוא מתוודע גם לצרותיה הבוערות והמזעזעות של האנושות בעת הזו ממש, הסמויות מעין התקשורת. ג'נוסיידים שמעניינים את מתכנסי דרבן 2 כקליפת השום דאשתקד, בתי סוהר ברוסיה שאסיריהם, בדרך כלל פושעים קטנים מאוד, גוועים כזבובים במגפות, רעבים בהאיטי שמצבם מגחיך את זה של יושבי בתי התמחוי שלנו, ומגפות שחפת ואיידס הסוחפות מדינות שלמות, מגפות שאם תספרו להן על שפעת החזירים האופנתית המרעישה כל כך את התבל הן יצחקו לה בפרצוף.
קידר זכה בפרס פוליצר על ספר קודם שלו שהופיע גם בעברית, 'נשמתה של מכונה חדשה' (תרגם עמנואל לוטם, הוצאת זמורה-ביתן). הספר ההוא היה פרי מעקב מקרוב אחר מרוץ של מדעני חברת המחשבים דאטה ג'נרל לפיתוח מחשב מסוג חדש בשלהי שנות השבעים. עם ד"ר פארמר הוא נפגש במקרה, ב-1994, כששהה בהאיטי כדי לעקוב מקרוב אחר המאמצים להשיב את השלטון באי מהחונטה הצבאית לידי הנשיא הנבחר, ז'אן ברטראן אריסטיד. זהו ההקשר של אותה כריתת ראש שהוזכרה לעיל. התוצאה, 'הרים מעבר להרים', היתה לרב-מכר בארצות הברית, אף שהקריאה בו דורשת לא מעט ריכוז. הנושא נשאר במוקד ההתעניינות של קידר; בקיץ הקרוב יופיע בארצות הברית ספרו הבא, העוסק בפליט מלחמת האזרחים בבורונדי שבאפריקה, שהולך בדרכו של פארמר.
"שמו דאוגריטס", הוא מספר. "ב-1993 הוא ברח מהאלימות האתנית בבורונדי ומרצח העם ברואנדה. לאחר מסע ארוך ומסוכן הגיע לניו-יורק. תחילה כפליט מיואש, בהמשך כסטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. כיום הוא אזרח אמריקני. ובכל זאת הוא חוזר שוב ושוב לבורונדי מצולקת הקרבות. הוא הקים שם, בעזרת חברים ומשפחה, מרפאה ומערכת בריאות ציבורית – בהשראת מה שעושים פארמר ו'שותפים בבריאות': טיפול חינם לאלו שאינם יכולים לשלם, בכפר נידח. הוא מקווה שזה חלק מההתחלה של בורונדי חדשה. כשביקרתי שם לראשונה לא היה שם כמעט כלום. שנתיים אחר כך, בסתיו האחרון, כבר היה שם מרכז רפואי עם כמה בניינים, צוות מקצועי מיומן ובית מרקחת מצויד".
אתה מצפה שאנשים שקוראים על דמויות כאלו יקבלו השראה מכך שאדם אחד יכול לפעול מלמטה ולשנות את העולם? יכול לקרות גם ההפך, שידיהם של פעילים פוטנציאליים תרפינה כשיראו כמה צריך להקריב בשביל זה.
"אני חושש שיצרתי רושם לא נכון אצל חלק מהקוראים. פול פארמר מעולם לא רצה שאחשוב שהוא לבדו אחראי להישגי הארגון שלו, 'שותפים בבריאות'. הוא קיבל עזרה רבה, והשראה רבה, מאנשים רבים. בלי העזרה אינני יודע אם הוא היה עושה אפילו חלקיק ממה שהוא ושותפיו הצליחו לעשות. נהוג לומר שאדם אחד יכול לעשות שינוי חשוב בעולם. אני חושב שזה נכון, אם בכלל, רק במקרים נדירים. הסיפור שסיפרתי הוא בעיניי הוכחה לכך שקבוצת אנשים קטנה יכולה לעשות שיפורים חשובים בעולם.
"אבל לטעמי הלקח העיקרי בסיפור שסיפרתי הוא אחר. לקח זה נמצא בשיחה שלי עם פארמר שתיארתי לקראת סוף הספר. הוא דיבר שם על 'התבוסה המתמשכת', מושג שהוא לקח מספר אהוב עליו במיוחד, 'שר הטבעות'. נכונות להתמיד במאבק שאי אפשר לנצח בו לגמרי. הרעיון הוא, להבנתי, שהמיטב שיכול אדם אחד לעשות הוא לפעול מתוך אמונה שהוא עושה את הדבר הנכון מוסרית. לא מדובר רק בכוונות טובות, אלא בהתנהגות על פי אינסטינקטים מוסריים המוכוונים בעזרת אימון וניסיון".
המופת הקשה מדי לחיקוי שפארמר מעמיד השפיע על דרך הכתיבה של קידר. לראשונה בספריו התיעודיים, הוא הפך את עצמו לדמות בסיפור. "ניסיתי לפתור בכך את מה שהעורך שלי קרא לו 'בעיית הטוב'. אותה אי נוחות פסיכולוגית שרוב האנשים נוטים להרגיש בנוכחותו המתמדת של מישהו כל כך גומל חסדים, מקריב עצמו, מוכשר ומסור. רציתי לצייד את הקורא במראָה לפארמר; באדם הרבה פחות מרשים ממנו, אדם כמוני, שבעצם אומר לקורא 'תראה, אני יודע שהברנש הזה מתחיל לגרום לך להרגיש שלא בנוח. גם לי הוא גורם להרגיש ככה, והנה מה שאני חושב על זה'. חשבתי שאם אצליח בכך אקל מעל הקורא את מעמסת ההסתכלות העצמית, ואתן לו לראות את פארמר ואת עבודתו בבהירות. אני מאמין שבחירת נקודת הראות של המספר היא בחירה בין כלי עבודה".
מה שינתה בך ההיכרות האישית עם פארמר?
"אני לא חושב שהשתניתי מיסודי. לא ויתרתי על כל רכושי החומרי ולא הלכתי לעבוד בהאיטי. אני מניח שאילו עשיתי כך הייתי רק מפריע שם. אבל החוויה הרחיבה את תפיסת העולם שלי. כשיצאתי לראשונה ללוות את פול במסעותיו חשבתי שאני כבר מכיר היטב את העולם ואת דרכי ההתנהלות שלו. אבל מעולם עד אז לא ראיתי את העולם במשקפיים של בריאות הציבור ורפואה. אלו הן משקפיים חזקות מאוד. הבנתי שהייתי בור לגבי ההיקף והעומק של האומללות בעולם.
"עם זאת, לא כתבתי את ספרי בקנאות של מתַקן עולם. הרגשתי שנתקלתי בסיפור מעניין מאוד, וניסיתי לספר אותו טוב ככל שיכולתי. אחר כך, מתוך התבוננות עצמית, אמרתי לעצמי שאין זה מתפקידי לעשות נפשות לעבודתה של 'שותפים בבריאות'. ואז חשבתי, מדוע אין זה מתפקידי? וכך, בשנים שמאז הופעת הספר ניסיתי לעזור לארגון לאסוף תרומות. זה דבר שאני כן יכול לעשות. כשאני מוצא עצמי ער בשלוש לפנות בוקר, טוב לי לחשוב שאני עושה זאת".
"השילוב של הרווארד והאיטי" – כותב קידר בספר, כשהוא נוגע בתקופה שפארמר למד רפואה בהרווארד אך שהה רוב זמנו במרפאה שהקים בהאיטי – "החל ליצור אצל פארמר סוג חדש של אמונה. לימים הוא יאמר לי: 'העובדה שאמונה דתית מכל סוג שהוא עוררה כזה בוז בהרווארד והיתה חשובה כל כך לעניים, לא רק בהאיטי אלא גם במקומות אחרים, גרמה לי להשתכנע עוד יותר שאמונה חייבת להיות דבר טוב". היחס החיובי של פארמר לאמונות דתיות, גם אמונת הווּדוּ של תושבי האיטי, וההומור הדוקרני שלו, הם מהתווים הפחות צפויים של דמותו.
"עמדתו כלפי הדת מעניינת בעיניי", מסכים קידר כשהוא נשאל על כך, "והכבוד שהוא רוחש לדת ראוי להערצה ולחיקוי. לגבי ההומור שלו, ובפרט סלידתו כלפי מה שנקרא תקינות פוליטית, זה בעיניי מרענן ואף מענג – וכשהוא מופיע בנסיבות טרגיות הוא גם נוגדן לייאוש".
אכן, פארמר יכול היה להצטייר כשמאלן מן המניין על פי הביקורת שלו על המדיניות האמריקנית, החיבה שלו לקובה על רקע הצטיינות מערכת הבריאות שלה, או נאומיו בזכות צדק חלוקתי בעולם כולו. ובכל זאת, הוא סולד ממאפיינים רבים של הרדיקליזם, ורחוק מההתקרבנות הפוסט קולוניאליסטית. עמיתו בהנהגת 'שותפים בבריאות', ד"ר ג'ים קים, התחיל את דרכו כמתבכיין מקצועי נגד הדיכוי שארצות הברית מפעילה כביכול כלפי אסייתים כמוהו, אך בהשפעת פארמר, עמיתו להתמחות ברפואה, עבר לפסים קונסטרוקטיביים יותר. למנגנוני כיבוס המצפון של הפוליטיקלי קורקט, פארמר לועג במיוחד. האם אפשר בכלל לקטלג את השקפתו הפוליטית? "לא בקלות", משיב קידר. "הוא מאמין, לדעתי, בעקרונות הבסיסיים של 'תיאולוגיית השחרור' – כלומר מתן העדפה לעניים. ההבדל בינו לבין אידיאולוגים אחרים, מכל ההשקפות, הוא שהוא מיישם את מה שהוא מטיף לו".
הוא נוטה לתלות את הנחשלות, את העוני ואת התחלואה הגבוהה בהתנהגותם של השלטונות ובמעורבותן של מעצמות זרות. האם אין תפקיד גם לנורמות תרבותיות של החברה הכושלת עצמה?
"זו שאלה מסובכת, ואין לי די ידע כדי לענות עליה בביטחון. אני משער שאין הסבר כללי, ודאי לא כזה שיתאים לכל סיטואציה. אני משער גם שעוני ותחלואיו הם לעתים קרובות תוצאה של כל הגורמים הללו, כולל גורמים מקומיים. עם זאת, 'תרבות' היא מונח טעון בדעה קדומה פוטנציאלית ובטעויות מסוגים נוספים. בעיניי סביר בהחלט להדגיש את התפקיד ההרסני שמעצמות חזקות, ובייחוד מעצמות עשירות, מילאו במדינה כמו האיטי. המדינות החזקות הן, בהגדרה, אלו שבידיהן לעזור לחברה או לפגוע בה, ולהן גם קל יותר מלכל גורם אחר לברוח מאחריות".
חתמת את הספר לפני כשש שנים. מגפות האיידס והשחפת הצטיירו בו, לפחות על פי פארמר, כאיומים קיומיים על האנושות. זה עדיין כך?
"אני מאמין שמחלות אלו הן עדיין איום חריף על כל אדם. בשום מקום המגפות העולמיות הללו אינן קרובות להיות בשליטה. מספר הנפגעים פשוט מזעזע. ההשפעה על חברות שנפגעו בחומרה מתועדת היטב. נעשים כיום מאמצים בינלאומיים לעצור את שתי המגפות העולמיות התאומות האלה. המאמצים רצויים, אבל איחרו את המועד; הם לא הרבה יותר מהתחלה טובה. לצורך כתיבת ספרי הנוכחי שהיתי הרבה במרכז אפריקה, בייחוד בבתי חולים, והמצב נורא".
ועכשיו העולם רוגש סביב שפעת החזירים. מה אתה חושב על הטיפול התקשורתי והממסדי בשפעת הזו? האם הוא פרופורציונלי לחשיבותה האמיתית?
"אני יכול לומר רק על פי מה שקראתי בעיתונות האמריקנית. יש לי רגשות מעורבים בעניין. אני נוטה לחשוב שיש ברכה בכל התעניינות נרחבת בעניינים של בריאות הציבור. אולם כל מי שמכיר את המצב הגיהנומי של בריאות הציבור ברוב הארצות העניות, וגם בלא מעט ארצות עשירות, כמו למשל ארצות הברית, ודאי מסכים שראוי שהאכפתיות תהיה גדולה הרבה יותר ולא בת חלוף".
מה שכן השתנה מאז חתימת הספר הוא ההתרחבות העצומה בפעילות האגודה של פארמר, 'שותפים בבריאות'. "היא מעורבת, ולעתים היא גם היוזמת, בפרויקטים סביבתיים וכלכליים בהאיטי, כמו ייעור מחדש וחלוקת אוכל", מפרט קידר. "המרכז הרפואי שהיא הקימה שם משרת עכשיו ישירות יותר ממיליון האיטיים מרוששים, כשביעית מתושבי המדינה, ובעקיפין הרבה יותר. היא ייסדה או שיקמה שמונה בתי חולים נוספים, והקימה גם מרפאות ניידות. ככל הנראה הם זיהו את כל נשאי האיידס באזור, והם מטפלים בכולם. הפעילות שלהם דומה בהיקפה לזו של שני בתי חולים בבוסטון, אך תקציבה הכולל כ-17 מיליון דולר בשנה לעומת מיליארד דולר בבוסטון".
"128 מדינות", הוא מוסיף, "כבר אימצו את ההתוויה של 'שותפים בבריאות' לטיפול בזנים עמידים-לתרופות של שחפת. הארגון ממשיך לטפל בחולי שחפת עמידה בפרו וברוסיה, בעיקר כיועץ וכשותף לארגונים ורשויות. הארגון פועל גם למען חולי איידס עניים בבוסטון, ובפרויקטים קטנים באמריקה התיכונה. הם החלו לעבוד באפריקה, במדינות הסובלות מתחלואה עצומה באיידס – מלאווי ולסוטו – וכן ברואנדה ובבורונדי המתאוששת ממלחמת האזרחים. בסך הכול, הארגון משרת כיום ישירות 2 מיליוני חולים בעולם. השיטה בכל העולם דומה – הישענות על כוח אדם מקומי שמשלמים לו. זו הדרך היחידה להבטיח שהפרויקטים יימשכו".
ישראל היא מדינה עשירה למדי, והעוני בה מתגמד לעומת זה שבארצות כמו האיטי. האם הישראלי המבקש ללכת בדרכו של פארמר ראוי שיקדיש עצמו לאומללי העולם, או שיתנדב למען בני ארצו הסובלים הרבה פחות?
"פארמר, אני יכול לומר בוודאות, מתעניין בעניים בכל מקום שהם. ישראלי המושפע מפארמר יכול בהחלט לטפל באומללות הקרובה לביתו. לכשעצמי אני חושב שאנשים ממדינות עשירות ועשירות-יחסית המבקשים לעזור לעניי ארצות אחרות צריכים לנהוג משנה זהירות. לא כל הארגונים פועלים בדרכים מועילות. כדאי לתרום לארגונים מסוגו של 'שותפים בבריאות': ארגונים המשתדלים שהפעולה שלהם תיעשה על ידי בני הארץ המטופלת, שאינם מבזבזים כסף על מנהלה, על כלי רכב מיותרים ועל ועידות שאינן מובילות למעש".
קידר מדגיש שהוא רחוק מלהיות בקיא בהוויה הישראלית, ולכן אינו שש להנפיק תובנות נוספות בהקשר שלנו. למתרגמת והמו"לית של הספר, מרב מילר (לא זאת מהערוץ הראשון), יש מה להוסיף. הוצאת הספרים הייחודית שהקימה, 'אג'נדה', מיועדת כולה לספרים מסוג זה – ספרי תעודה שיחשפו את הקורא הישראלי למדווי העולם הגדול ולאנשים המנסים לרפא אותם. עד כה הוציאה שני ספרים. את ספרו של קידר, ולפניו את 'שלוש כוסות תה'. גיבורו של ספר תיעודי זה, גרג מורטינסון, הקים באפגניסטן ובפקיסטן בתי ספר, בייחוד לנערות – על אפם ועל חמתם של הטליבאן והמולות הרודפים אותו.
"הספרים שאני אוהבת ומתעסקת איתם מביאים תרבויות מכל העולם ומעמתים אותך בהכרח עם מה שיש לך לעומת מה שקורה בתרבות אחרת", היא אומרת. "בהאיטי, למשל – וזה לא נכתב בספר – זה הגיע למצב שיש אנשים שאוכלים עוגות בוץ, כדי שלפחות תהיה להם תחושת שובע. מערבבים אדמה בקצת מרגרינה, אם יש להם, ואוכלים. פשוט אין שם כלום. אצלנו אפילו אם אתה מאוד עני אתה יכול למצוא אוכל בפח הזבל. ושם גם זה אין. מפגשים כאלה תמיד גורמים לך לחשוב, לתהות, להעריך את מה שיש לך ולרצות לתרום לאחרים. אצל רוב האנשים זה מעורר יצר של נדיבות".
את קוראת להוצאה 'אג'נדה', וזה בטח מעורר התנגדות טבעית של אנשים שלא רוצים שידחפו להם מסרים.
"יכול להיות. ובכל זאת, אני מקווה שכשאשר אנשים יקראו את ספרי ההוצאה הם יראו שעומדת מאחוריהם אג'נדה. אג'נדה של זכויות אדם, פעילות הומניטרית ופעילות חברתית, ובעיקר רצון לעורר מודעות, ושכל אחד יחליט בעצמו מה לעשות עם זה".
תציבי גם אג'נדה בעניינים השנויים פה במרכז הוויכוח הציבורי?
"אני מאוד נזהרת. אנשים לא מעוניינים לקרוא על מה שקורה פה, ואני לא הולכת להאכיל אותם במה שהם לא רוצים. כבר הופיעו בארץ ספרים נהדרים על הסכסוך הפלשתיני ישראלי ואנשים לא קראו; גם מפני שחוששים מהטיה וממגמתיות, אבל בעיקר בגלל שהם שומעים על הדברים האלה בחדשות בלי סוף, ולקרוא על בעיות של ארצות רחוקות זה סוג של אסקפיזם. ואחרי הכול, גם הוצאה אידיאליסטית היא עסק שצריך להתקיים כלכלית".
אנשים יקראו על ארצות שהם בקושי יודעים לאיית את שמן ולא על העולם המוכר להם?
"בהחלט".
קודם להקמת ההוצאה החדשה ערכה מילר בהוצאת 'כרמל' סדרת ספרים באותה רוח, 'קיטובים נפגשים' שמה. צוות ההוצאה כולל עובדת אחת בלבד, מילר עצמה. "אני המזכירה, המנקה, המחסנאית, המתרגמת, העורכת. אני לא יכולה כעת להרשות לעצמי לשכור אנשים. לא אשלם למתרגמים את הסכום העושק המקובל היום בהרבה הוצאות. נדרתי מההתחלה שאעסיק מתרגמים רק כשאוכל לשלם שכר הוגן. אני מספיקה בגלל זה הרבה פחות ממה שהייתי רוצה, אבל אני מקווה שמעט הספרים שאני מספיקה להוציא ישפיעו על אנשים".
זו הדרך שלך להיות פול פארמר?
"אני טיפוס של ספרים ולא של מעשים, וההוצאה היא לא ארגון צדקה אלא עסק, אבל אני מעריצה את האנשים שכן עושים וחשוב לי להביא את פועלם לידיעת הציבור".
הוא התחיל בכך שבעשר אצבעותיו בנה מרכז רפואי המעניק טיפול חינם לאומללי האיטי – המדינה הענייה, מוכת המחלות והנחשלת ביותר בחצי הכדור המערבי. כאנתרופולוג, רופא, אידיאליסט וילד עני לשעבר, פארמר זיהה את המקור העיקרי לתחלואה בעוני המנַוול, עוני סביבתי של חברה שלמה החיה תחת שלטון מושחת ועושק. רוב תושבי האיטי הם נשאי שחפת. רבע מהם מתים לפני הגיעם לגיל ארבעים. עוני של מדינה ושל אזרחיה, הבין פארמר, מוביל לקטסטרופה בריאותית במגוון דרכים, שכן פירושו של עוני כזה הוא תת-תזונה, היעדר רפואה מונעת ותנאים סניטריים בסיסיים, והיעדר טיפול רפואי. השנה שעשה פארמר בהאיטי, בהיותו בן 23, היתה תחילתה של ההתמכרות שהוא פיתח. התמכרות לעניים, לריפוי, לחסד ולתיקון עולם.
הפעילות הנקודתית של פארמר (Farmer), יליד 1960, בהקמת מרפאה בעיירה קאנז' בהאיטי הפכה לפעילות אזורית, ולאחר מכן בינלאומית. הוא הקים לצורך הפעילות בהאיטי ארגון ששמו 'שותפים בבריאות'. כיום זהו ארגון חובק עולם המקפיד להגיש את הסיוע שלו לנדכאי העולם השלישי לא כמושיע מבחוץ, אלא על ידי טיפוח צוותים רפואיים מקומיים. שנים מעטות לאחר שהחל בפעילותו כבר מצא עצמו, עם כמה חברים מסורים שגייס, בולם את מגפת השחפת שאיימה להציף את העולם כולו, משַנֶה את מדיניותו של ארגון הבריאות העולמי שעד אז היסס להילחם במחלה, ומוביל הוזלה של 95 אחוז במחירי התרופות לשחפת ולאיידס שאפשרה את הפצתן מחוץ לחלק השבֵע של העולם.
פארמר עובד ארבעה חודשים בשנה בבית החולים בבוסטון, ומשכורתו הנאה מועברת כולה לפעילות הארגון. כך גם מענקים ופרסים שקיבל על מחקריו. בשאר הזמן, ובעצם גם בתוך אותם ארבעה חודשים, הוא נע בתזזיתיות על פני הגלובוס: מופיע בפורומים של מדענים, מרצה וכותב, ובעיקר מרפא חולים במקומות נידחים שעד שהקים בהם את מרפאתו לא היו בהם שירותי בריאות בסיסיים.
העיתונאי והסופר האמריקני טרֵייסי קִידֶר התלווה לפארמר במשך שלוש שנים, כשהאחרון כבר היה מומחה בעל שם עולמי ומעין מדינאי-על של בריאות. קידר שוחח איתו במהלך הנסיעות האינסופיות שלו, ותחקר היטב גם את האנשים שליוו אותו במסלול חייו יוצא הדופן. התוצר הוא ספרו 'הרים מעבר להרים'. הספר מתחיל כך: "שש שנים אחרי הדָבר הזכיר לי ד"ר פול אדוארד פארמר: "מכל הדברים בעולם, נפגשנו בגלל כריתת ראש".
לקראת סוף הספר מתאר קידר כיצד הלך עם פארמר שבע שעות במשעולי ההרים בהאיטי כדי לערוך ביקור חולים אצל שתי משפחות. בשביל קידר זה היה קאדר, אבל ד"ר פארמר קיפץ כאיילה; לאחר שנים שבהן היה אויבם של עריצי האיטי, פעל שם לבריאות הציבור למורת רוחם והסתכן בריפוי קורבנות הסדיזם השלטוני, ואחרי שמסעות הרפתקניים יותר למען חוליו הנחילו לו עצמו מחלות ופציעות, פארמר היה כבר מחוסן. גם ילדותו המוזרה בארצות הברית, כאחד מששת ילדיו של אב עני ובעל פרינציפים שגידל את משפחתו בין השאר בתוך אוטובוס ובסירה, הותירה בו את חותמה המחשל.
הוא הסביר לקידר שעבודת השטח השחורה, שלרופא בדרגתו היא בזבוז במונחי עלות-תועלת, היא מה שנותן לו את הכוח ללכת בגדולות. "זה חשוב לו, אני חושב, להרגיש, לפחות מדי פעם, שהוא עושה את מלאכת הרפואה באלמוניות, כדי שהוא יידע שהוא עושה את מלאכת הרפואה קודם כול משום שהוא מאמין שזה הדבר הנכון לעשותו", כותב קידר. "איך אדם אחד בעל כישורים מצוינים מצליח להשפיע על העולם? אני חושב שבמקרה של פארמר התשובה טמונה איפשהו בשיגעון הנראה לעין, באִי המעשיות הגמורה של חצי מכל הדברים שהוא עושה, כולל המסע הזה".
ספרו של קידר על פארמר הופיע לאחרונה בעברית, בתרגומה של מרב מילר ובהוצאת הספרים החדשה 'אג'נדה' שבבעלותה. הקורא מתוודע בספר לאיש שהוא פנומן, ולפנומן שהוא אחרי הכול בן אדם, לפעמים אפילו בן אדם משעשע מאוד – אבל הוא מתוודע גם לצרותיה הבוערות והמזעזעות של האנושות בעת הזו ממש, הסמויות מעין התקשורת. ג'נוסיידים שמעניינים את מתכנסי דרבן 2 כקליפת השום דאשתקד, בתי סוהר ברוסיה שאסיריהם, בדרך כלל פושעים קטנים מאוד, גוועים כזבובים במגפות, רעבים בהאיטי שמצבם מגחיך את זה של יושבי בתי התמחוי שלנו, ומגפות שחפת ואיידס הסוחפות מדינות שלמות, מגפות שאם תספרו להן על שפעת החזירים האופנתית המרעישה כל כך את התבל הן יצחקו לה בפרצוף.
קידר זכה בפרס פוליצר על ספר קודם שלו שהופיע גם בעברית, 'נשמתה של מכונה חדשה' (תרגם עמנואל לוטם, הוצאת זמורה-ביתן). הספר ההוא היה פרי מעקב מקרוב אחר מרוץ של מדעני חברת המחשבים דאטה ג'נרל לפיתוח מחשב מסוג חדש בשלהי שנות השבעים. עם ד"ר פארמר הוא נפגש במקרה, ב-1994, כששהה בהאיטי כדי לעקוב מקרוב אחר המאמצים להשיב את השלטון באי מהחונטה הצבאית לידי הנשיא הנבחר, ז'אן ברטראן אריסטיד. זהו ההקשר של אותה כריתת ראש שהוזכרה לעיל. התוצאה, 'הרים מעבר להרים', היתה לרב-מכר בארצות הברית, אף שהקריאה בו דורשת לא מעט ריכוז. הנושא נשאר במוקד ההתעניינות של קידר; בקיץ הקרוב יופיע בארצות הברית ספרו הבא, העוסק בפליט מלחמת האזרחים בבורונדי שבאפריקה, שהולך בדרכו של פארמר.
"שמו דאוגריטס", הוא מספר. "ב-1993 הוא ברח מהאלימות האתנית בבורונדי ומרצח העם ברואנדה. לאחר מסע ארוך ומסוכן הגיע לניו-יורק. תחילה כפליט מיואש, בהמשך כסטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. כיום הוא אזרח אמריקני. ובכל זאת הוא חוזר שוב ושוב לבורונדי מצולקת הקרבות. הוא הקים שם, בעזרת חברים ומשפחה, מרפאה ומערכת בריאות ציבורית – בהשראת מה שעושים פארמר ו'שותפים בבריאות': טיפול חינם לאלו שאינם יכולים לשלם, בכפר נידח. הוא מקווה שזה חלק מההתחלה של בורונדי חדשה. כשביקרתי שם לראשונה לא היה שם כמעט כלום. שנתיים אחר כך, בסתיו האחרון, כבר היה שם מרכז רפואי עם כמה בניינים, צוות מקצועי מיומן ובית מרקחת מצויד".
אתה מצפה שאנשים שקוראים על דמויות כאלו יקבלו השראה מכך שאדם אחד יכול לפעול מלמטה ולשנות את העולם? יכול לקרות גם ההפך, שידיהם של פעילים פוטנציאליים תרפינה כשיראו כמה צריך להקריב בשביל זה.
"אני חושש שיצרתי רושם לא נכון אצל חלק מהקוראים. פול פארמר מעולם לא רצה שאחשוב שהוא לבדו אחראי להישגי הארגון שלו, 'שותפים בבריאות'. הוא קיבל עזרה רבה, והשראה רבה, מאנשים רבים. בלי העזרה אינני יודע אם הוא היה עושה אפילו חלקיק ממה שהוא ושותפיו הצליחו לעשות. נהוג לומר שאדם אחד יכול לעשות שינוי חשוב בעולם. אני חושב שזה נכון, אם בכלל, רק במקרים נדירים. הסיפור שסיפרתי הוא בעיניי הוכחה לכך שקבוצת אנשים קטנה יכולה לעשות שיפורים חשובים בעולם.
"אבל לטעמי הלקח העיקרי בסיפור שסיפרתי הוא אחר. לקח זה נמצא בשיחה שלי עם פארמר שתיארתי לקראת סוף הספר. הוא דיבר שם על 'התבוסה המתמשכת', מושג שהוא לקח מספר אהוב עליו במיוחד, 'שר הטבעות'. נכונות להתמיד במאבק שאי אפשר לנצח בו לגמרי. הרעיון הוא, להבנתי, שהמיטב שיכול אדם אחד לעשות הוא לפעול מתוך אמונה שהוא עושה את הדבר הנכון מוסרית. לא מדובר רק בכוונות טובות, אלא בהתנהגות על פי אינסטינקטים מוסריים המוכוונים בעזרת אימון וניסיון".
המופת הקשה מדי לחיקוי שפארמר מעמיד השפיע על דרך הכתיבה של קידר. לראשונה בספריו התיעודיים, הוא הפך את עצמו לדמות בסיפור. "ניסיתי לפתור בכך את מה שהעורך שלי קרא לו 'בעיית הטוב'. אותה אי נוחות פסיכולוגית שרוב האנשים נוטים להרגיש בנוכחותו המתמדת של מישהו כל כך גומל חסדים, מקריב עצמו, מוכשר ומסור. רציתי לצייד את הקורא במראָה לפארמר; באדם הרבה פחות מרשים ממנו, אדם כמוני, שבעצם אומר לקורא 'תראה, אני יודע שהברנש הזה מתחיל לגרום לך להרגיש שלא בנוח. גם לי הוא גורם להרגיש ככה, והנה מה שאני חושב על זה'. חשבתי שאם אצליח בכך אקל מעל הקורא את מעמסת ההסתכלות העצמית, ואתן לו לראות את פארמר ואת עבודתו בבהירות. אני מאמין שבחירת נקודת הראות של המספר היא בחירה בין כלי עבודה".
מה שינתה בך ההיכרות האישית עם פארמר?
"אני לא חושב שהשתניתי מיסודי. לא ויתרתי על כל רכושי החומרי ולא הלכתי לעבוד בהאיטי. אני מניח שאילו עשיתי כך הייתי רק מפריע שם. אבל החוויה הרחיבה את תפיסת העולם שלי. כשיצאתי לראשונה ללוות את פול במסעותיו חשבתי שאני כבר מכיר היטב את העולם ואת דרכי ההתנהלות שלו. אבל מעולם עד אז לא ראיתי את העולם במשקפיים של בריאות הציבור ורפואה. אלו הן משקפיים חזקות מאוד. הבנתי שהייתי בור לגבי ההיקף והעומק של האומללות בעולם.
"עם זאת, לא כתבתי את ספרי בקנאות של מתַקן עולם. הרגשתי שנתקלתי בסיפור מעניין מאוד, וניסיתי לספר אותו טוב ככל שיכולתי. אחר כך, מתוך התבוננות עצמית, אמרתי לעצמי שאין זה מתפקידי לעשות נפשות לעבודתה של 'שותפים בבריאות'. ואז חשבתי, מדוע אין זה מתפקידי? וכך, בשנים שמאז הופעת הספר ניסיתי לעזור לארגון לאסוף תרומות. זה דבר שאני כן יכול לעשות. כשאני מוצא עצמי ער בשלוש לפנות בוקר, טוב לי לחשוב שאני עושה זאת".
"השילוב של הרווארד והאיטי" – כותב קידר בספר, כשהוא נוגע בתקופה שפארמר למד רפואה בהרווארד אך שהה רוב זמנו במרפאה שהקים בהאיטי – "החל ליצור אצל פארמר סוג חדש של אמונה. לימים הוא יאמר לי: 'העובדה שאמונה דתית מכל סוג שהוא עוררה כזה בוז בהרווארד והיתה חשובה כל כך לעניים, לא רק בהאיטי אלא גם במקומות אחרים, גרמה לי להשתכנע עוד יותר שאמונה חייבת להיות דבר טוב". היחס החיובי של פארמר לאמונות דתיות, גם אמונת הווּדוּ של תושבי האיטי, וההומור הדוקרני שלו, הם מהתווים הפחות צפויים של דמותו.
"עמדתו כלפי הדת מעניינת בעיניי", מסכים קידר כשהוא נשאל על כך, "והכבוד שהוא רוחש לדת ראוי להערצה ולחיקוי. לגבי ההומור שלו, ובפרט סלידתו כלפי מה שנקרא תקינות פוליטית, זה בעיניי מרענן ואף מענג – וכשהוא מופיע בנסיבות טרגיות הוא גם נוגדן לייאוש".
אכן, פארמר יכול היה להצטייר כשמאלן מן המניין על פי הביקורת שלו על המדיניות האמריקנית, החיבה שלו לקובה על רקע הצטיינות מערכת הבריאות שלה, או נאומיו בזכות צדק חלוקתי בעולם כולו. ובכל זאת, הוא סולד ממאפיינים רבים של הרדיקליזם, ורחוק מההתקרבנות הפוסט קולוניאליסטית. עמיתו בהנהגת 'שותפים בבריאות', ד"ר ג'ים קים, התחיל את דרכו כמתבכיין מקצועי נגד הדיכוי שארצות הברית מפעילה כביכול כלפי אסייתים כמוהו, אך בהשפעת פארמר, עמיתו להתמחות ברפואה, עבר לפסים קונסטרוקטיביים יותר. למנגנוני כיבוס המצפון של הפוליטיקלי קורקט, פארמר לועג במיוחד. האם אפשר בכלל לקטלג את השקפתו הפוליטית? "לא בקלות", משיב קידר. "הוא מאמין, לדעתי, בעקרונות הבסיסיים של 'תיאולוגיית השחרור' – כלומר מתן העדפה לעניים. ההבדל בינו לבין אידיאולוגים אחרים, מכל ההשקפות, הוא שהוא מיישם את מה שהוא מטיף לו".
הוא נוטה לתלות את הנחשלות, את העוני ואת התחלואה הגבוהה בהתנהגותם של השלטונות ובמעורבותן של מעצמות זרות. האם אין תפקיד גם לנורמות תרבותיות של החברה הכושלת עצמה?
"זו שאלה מסובכת, ואין לי די ידע כדי לענות עליה בביטחון. אני משער שאין הסבר כללי, ודאי לא כזה שיתאים לכל סיטואציה. אני משער גם שעוני ותחלואיו הם לעתים קרובות תוצאה של כל הגורמים הללו, כולל גורמים מקומיים. עם זאת, 'תרבות' היא מונח טעון בדעה קדומה פוטנציאלית ובטעויות מסוגים נוספים. בעיניי סביר בהחלט להדגיש את התפקיד ההרסני שמעצמות חזקות, ובייחוד מעצמות עשירות, מילאו במדינה כמו האיטי. המדינות החזקות הן, בהגדרה, אלו שבידיהן לעזור לחברה או לפגוע בה, ולהן גם קל יותר מלכל גורם אחר לברוח מאחריות".
חתמת את הספר לפני כשש שנים. מגפות האיידס והשחפת הצטיירו בו, לפחות על פי פארמר, כאיומים קיומיים על האנושות. זה עדיין כך?
"אני מאמין שמחלות אלו הן עדיין איום חריף על כל אדם. בשום מקום המגפות העולמיות הללו אינן קרובות להיות בשליטה. מספר הנפגעים פשוט מזעזע. ההשפעה על חברות שנפגעו בחומרה מתועדת היטב. נעשים כיום מאמצים בינלאומיים לעצור את שתי המגפות העולמיות התאומות האלה. המאמצים רצויים, אבל איחרו את המועד; הם לא הרבה יותר מהתחלה טובה. לצורך כתיבת ספרי הנוכחי שהיתי הרבה במרכז אפריקה, בייחוד בבתי חולים, והמצב נורא".
ועכשיו העולם רוגש סביב שפעת החזירים. מה אתה חושב על הטיפול התקשורתי והממסדי בשפעת הזו? האם הוא פרופורציונלי לחשיבותה האמיתית?
"אני יכול לומר רק על פי מה שקראתי בעיתונות האמריקנית. יש לי רגשות מעורבים בעניין. אני נוטה לחשוב שיש ברכה בכל התעניינות נרחבת בעניינים של בריאות הציבור. אולם כל מי שמכיר את המצב הגיהנומי של בריאות הציבור ברוב הארצות העניות, וגם בלא מעט ארצות עשירות, כמו למשל ארצות הברית, ודאי מסכים שראוי שהאכפתיות תהיה גדולה הרבה יותר ולא בת חלוף".
מה שכן השתנה מאז חתימת הספר הוא ההתרחבות העצומה בפעילות האגודה של פארמר, 'שותפים בבריאות'. "היא מעורבת, ולעתים היא גם היוזמת, בפרויקטים סביבתיים וכלכליים בהאיטי, כמו ייעור מחדש וחלוקת אוכל", מפרט קידר. "המרכז הרפואי שהיא הקימה שם משרת עכשיו ישירות יותר ממיליון האיטיים מרוששים, כשביעית מתושבי המדינה, ובעקיפין הרבה יותר. היא ייסדה או שיקמה שמונה בתי חולים נוספים, והקימה גם מרפאות ניידות. ככל הנראה הם זיהו את כל נשאי האיידס באזור, והם מטפלים בכולם. הפעילות שלהם דומה בהיקפה לזו של שני בתי חולים בבוסטון, אך תקציבה הכולל כ-17 מיליון דולר בשנה לעומת מיליארד דולר בבוסטון".
"128 מדינות", הוא מוסיף, "כבר אימצו את ההתוויה של 'שותפים בבריאות' לטיפול בזנים עמידים-לתרופות של שחפת. הארגון ממשיך לטפל בחולי שחפת עמידה בפרו וברוסיה, בעיקר כיועץ וכשותף לארגונים ורשויות. הארגון פועל גם למען חולי איידס עניים בבוסטון, ובפרויקטים קטנים באמריקה התיכונה. הם החלו לעבוד באפריקה, במדינות הסובלות מתחלואה עצומה באיידס – מלאווי ולסוטו – וכן ברואנדה ובבורונדי המתאוששת ממלחמת האזרחים. בסך הכול, הארגון משרת כיום ישירות 2 מיליוני חולים בעולם. השיטה בכל העולם דומה – הישענות על כוח אדם מקומי שמשלמים לו. זו הדרך היחידה להבטיח שהפרויקטים יימשכו".
ישראל היא מדינה עשירה למדי, והעוני בה מתגמד לעומת זה שבארצות כמו האיטי. האם הישראלי המבקש ללכת בדרכו של פארמר ראוי שיקדיש עצמו לאומללי העולם, או שיתנדב למען בני ארצו הסובלים הרבה פחות?
"פארמר, אני יכול לומר בוודאות, מתעניין בעניים בכל מקום שהם. ישראלי המושפע מפארמר יכול בהחלט לטפל באומללות הקרובה לביתו. לכשעצמי אני חושב שאנשים ממדינות עשירות ועשירות-יחסית המבקשים לעזור לעניי ארצות אחרות צריכים לנהוג משנה זהירות. לא כל הארגונים פועלים בדרכים מועילות. כדאי לתרום לארגונים מסוגו של 'שותפים בבריאות': ארגונים המשתדלים שהפעולה שלהם תיעשה על ידי בני הארץ המטופלת, שאינם מבזבזים כסף על מנהלה, על כלי רכב מיותרים ועל ועידות שאינן מובילות למעש".
קידר מדגיש שהוא רחוק מלהיות בקיא בהוויה הישראלית, ולכן אינו שש להנפיק תובנות נוספות בהקשר שלנו. למתרגמת והמו"לית של הספר, מרב מילר (לא זאת מהערוץ הראשון), יש מה להוסיף. הוצאת הספרים הייחודית שהקימה, 'אג'נדה', מיועדת כולה לספרים מסוג זה – ספרי תעודה שיחשפו את הקורא הישראלי למדווי העולם הגדול ולאנשים המנסים לרפא אותם. עד כה הוציאה שני ספרים. את ספרו של קידר, ולפניו את 'שלוש כוסות תה'. גיבורו של ספר תיעודי זה, גרג מורטינסון, הקים באפגניסטן ובפקיסטן בתי ספר, בייחוד לנערות – על אפם ועל חמתם של הטליבאן והמולות הרודפים אותו.
"הספרים שאני אוהבת ומתעסקת איתם מביאים תרבויות מכל העולם ומעמתים אותך בהכרח עם מה שיש לך לעומת מה שקורה בתרבות אחרת", היא אומרת. "בהאיטי, למשל – וזה לא נכתב בספר – זה הגיע למצב שיש אנשים שאוכלים עוגות בוץ, כדי שלפחות תהיה להם תחושת שובע. מערבבים אדמה בקצת מרגרינה, אם יש להם, ואוכלים. פשוט אין שם כלום. אצלנו אפילו אם אתה מאוד עני אתה יכול למצוא אוכל בפח הזבל. ושם גם זה אין. מפגשים כאלה תמיד גורמים לך לחשוב, לתהות, להעריך את מה שיש לך ולרצות לתרום לאחרים. אצל רוב האנשים זה מעורר יצר של נדיבות".
את קוראת להוצאה 'אג'נדה', וזה בטח מעורר התנגדות טבעית של אנשים שלא רוצים שידחפו להם מסרים.
"יכול להיות. ובכל זאת, אני מקווה שכשאשר אנשים יקראו את ספרי ההוצאה הם יראו שעומדת מאחוריהם אג'נדה. אג'נדה של זכויות אדם, פעילות הומניטרית ופעילות חברתית, ובעיקר רצון לעורר מודעות, ושכל אחד יחליט בעצמו מה לעשות עם זה".
תציבי גם אג'נדה בעניינים השנויים פה במרכז הוויכוח הציבורי?
"אני מאוד נזהרת. אנשים לא מעוניינים לקרוא על מה שקורה פה, ואני לא הולכת להאכיל אותם במה שהם לא רוצים. כבר הופיעו בארץ ספרים נהדרים על הסכסוך הפלשתיני ישראלי ואנשים לא קראו; גם מפני שחוששים מהטיה וממגמתיות, אבל בעיקר בגלל שהם שומעים על הדברים האלה בחדשות בלי סוף, ולקרוא על בעיות של ארצות רחוקות זה סוג של אסקפיזם. ואחרי הכול, גם הוצאה אידיאליסטית היא עסק שצריך להתקיים כלכלית".
אנשים יקראו על ארצות שהם בקושי יודעים לאיית את שמן ולא על העולם המוכר להם?
"בהחלט".
קודם להקמת ההוצאה החדשה ערכה מילר בהוצאת 'כרמל' סדרת ספרים באותה רוח, 'קיטובים נפגשים' שמה. צוות ההוצאה כולל עובדת אחת בלבד, מילר עצמה. "אני המזכירה, המנקה, המחסנאית, המתרגמת, העורכת. אני לא יכולה כעת להרשות לעצמי לשכור אנשים. לא אשלם למתרגמים את הסכום העושק המקובל היום בהרבה הוצאות. נדרתי מההתחלה שאעסיק מתרגמים רק כשאוכל לשלם שכר הוגן. אני מספיקה בגלל זה הרבה פחות ממה שהייתי רוצה, אבל אני מקווה שמעט הספרים שאני מספיקה להוציא ישפיעו על אנשים".
זו הדרך שלך להיות פול פארמר?
"אני טיפוס של ספרים ולא של מעשים, וההוצאה היא לא ארגון צדקה אלא עסק, אבל אני מעריצה את האנשים שכן עושים וחשוב לי להביא את פועלם לידיעת הציבור".
תגובה 1:
אכן דיון מרתק. אותי מעסיקה תמיד השאלה מתי רופאים הפכו מאנשים שתפקידם לרפא לאנשים לבעלי מקצוע לכל דבר, לאנשים שהולכים ללמוד את המקצוע בגלל היוקרה והכסף שאולי טמון אי שם עם השנים במרפאה פרטית ולא כדי באמת לעזור?
הוסף רשומת תגובה