ידידתנו הגדולה והקטנה ביותר: מיקרונזיה בת עשרים

לרגל ביקורו של נשיא מיקרונזיה בארץ, אני מעלה כתבה זו שפרסמתי בעיתון 'מקור ראשון' לפני שלוש שנים - ב-3 בנובמבר 2006, יב בחשוון תשס"ז.

היום, היום הזה ממש, שלושה בנובמבר, חוגגת ידידתנו הגדולה ביותר שהיא גם (כמעט) ידידתנו הקטנה ביותר את יום העצמאות העשרים שלה. פדרציית המדינות של מיקרונזיה בת עשרים היום: הגיל שבו אדם יהודי מוכרז כגדול לכל דבר ועניין. אבל מיקרונזיה תישאר בממדי המיקרו שלה, ותמשיך לקחת את זה בכיף, כמו את החיים בכלל.

לא שיום העצמאות העגול הזה נחגג שם בפאר מיוחד או בתחושה של יציאה משעבוד לגאולה. אחרי הכול, מה שקרה היום לפני עשרים שנה לארבעת המחוזות המרכיבים את הפדרציה המיקרונזית הוא שינוי קל בסטטוס: מארבעה מחוזות בעלי ממשל עצמי משותף בתוך שטח נאמנות של ארצות הברית – למדינה עצמאית הקשורה לארצות הברית בהסכמי חסות כלכלית, מדינית וביטחונית.

שלא יהיו אי הבנות: מיקרונזיה היא עניין רציני מאוד. זו לא מדינת הגמדים, גם לא ליליפוט. יש בה אנשים חביבים, גשמים בלי סוף, אתרי צלילה מהיפים בעולם, אקזוטיקה, חצאיות קש, כלכלה מבוססת קוקוס וטונה, אבל גם כל הצדדים האפרוריים שמנגנון מדינתי ראוי מצויד בהם. היא קטנטנה בשטח היבשה המצטבר שלה, 702 קמ"ר מרובע מפוצלים ל-607 איים – אבל עצומה בשטח הימי שלה. תושביה קרובים במספרם לתושבי אשקלון – אבל הם נחלקים לארבע תרבויות ולשונות שונות. המטבע החוקי מיובא מבחוץ: הדולר האמריקני – אבל באחד המחוזות מקובל גם שימוש במטבע ענק במיוחד, מטבע אבן שמשקלו ארבעה טונות. במאה השנים שקדמו לעצמאותה היא הספיקה להיות תחת שלטון ספרדי, גרמני, יפני ואמריקני – אבל בעשרים שנות עצמאותה היא הפגינה בזירת האו"ם עצמאות ואומץ שאין לכל המדינות הללו גם יחד, אולי חוץ מארצות הברית.

אז מה כל כך מצחיק את הישראלים במיקרונזיה? מדוע הם הפכו את ידידתם מן האוקיינוס השקט המרוחק למשל ולשנינה? על מה בעצם צוחק הישראלי הציני המצוי כשהוא מלגלג על מדינת האיים הציונית, השוכנת קצת מעבר לקצה השני, המוצלח יותר, של אסיה?

הוא לועג, כמובן, למדינה הזערורית והנידחת הנשענת על ארצות הברית. כלומר, למיקרונזיה, כמובן; לא לישראל, שהיא בכלל לא זערורית, לא נידחת, ובמיוחד לא נשענת על ארצות הברית. או בעצם כן לישראל, על שהיא מבודדת כל כך בקהילייה העולמית שרק מיקרונזיה הנידחת והנשענת הנ"ל תומכת בה: סיבה טובה ללעג מר מימין וללעג מתוק משמאל. או אולי הלעג מופנה בכלל לשאר העולם: לאותה קהילייה עולמית פחדנית, שרק מדינה אחת, אקזוטית, זערורית ונידחת מעֵזה לצאת נגד הצביעות המוסכמת שלה ולתמוך במדינה זערורית אחרת, נידחת וצודקת. בקיצור, מיקרונזיה היא חומר בערה מצוין לבדיחות ישראליות ולתסביכים ישראליים.

מיכאל רונן הוא מנהל מחלקת הפאסיפיק (האוקיינוס השקט) במשרד החוץ, ושגרירנו הלא-תושב במיקרונזיה. ובאיי מרשל. ובאיי שלמה. ובפלאו. ובוונואטו. ובטובלו. ובפפואה-גיניאה החדשה. ובסמואה המערבית. ובאיי פיג'י. ובממלכת איי טונגה. ובקיריבטי. ובנאורו. ובכלל, בכל מדינות הים של יבשת אוקיאניה. מה שמלמד שהשירות הציבורי שלנו דווקא יעיל וחסכן, לפחות לפעמים. "התקשורת משתמשת במיקרונזיה כמשל ושנינה", הוא מסכים. "מיקרונזיה נראית להם משהו הכי רחוק והכי קטן שיכול להיות, אז הם רואים בה משל למצבנו".

המיקרונזים בחרו לעצמם שם שמבליט את הזערוריות והאזוטריות.

"אין להם יומרות. אגב, לא הם בחרו את השם".

הם יכלו לשנות אותו.

"אין להם בעיה עם זה. אין להם תסביכים. הם קטנים והם יודעים את זה והם אומרים את זה. מה, הם ישנו את המציאות אם הם יקראו לעצמם מאקרונזיה?"

הממלכה של השגריר רונן מתחלקת לשני חלקים, גדול וקטן, על ידי קו המשווה. הצפוניות תומכות בישראל בהתמדה, ואילו הדרומיות, שהן הרוב, נלהבות מאיתנו קצת פחות. מיקרונזיה היא אחת משלוש מדינות הרצועה הצפונית; קו המשווה הוא, כמה פשוט, גבולה הדרומי הארוך. לצדה מצדדות בנו גם פלאו ואיי מרשל. "אנחנו עושים מאמצים לצרף למועדון הזה עוד מדינות מהפסיפיק", אומר רונן, "ואכן יש שיפור בהצבעות שלהן באו"ם. אצל מדינות כמו מיקרונזיה אין מה לשפר.

"נשיאי שלוש המדינות הללו ביקרו בישראל בשנתיים האחרונות. מבחינה היסטורית לא היה חסר הרבה ששלושתן יהיו מדינה אחת; הן השתייכו לאותו שטח נאמנות אמריקני. נשיא פלאו היה בטבריה שבועיים לפני שנפלו שם הקטיושות, והידיעה שנפלו שם קטיושות עשתה עליו רושם רב. נשיא מיקרונזיה היה פה לפני שנה וחצי, עם שר החוץ שלו ופמליה גדולה".

ומה עם ביקורי גומלין?

"מדינאים ישראלים לא מבקרים שם כי הם חוששים מהעיתונות, שתגיד שהם הולכים לבלות ולעשות חיים באיים טרופיים ומתחמקים מהבעיות הבוערות. כולם הרי רוצים מאוד מאוד לבקר שם".

מדוע הם תומכים בנו?

"הם מאמינים במה שאנחנו מאמינים. כלומר, שלעם היהודי יש זכות על ארץ ישראל, ומקומו הוא שם. במישור הבינלאומי הם כמובן מדברים בשפה מאוד דומה לזו של ידידינו, לאו דווקא חד-צדדית, על כך שרוצים פתרון של שלום וכו'. לדעתי תמיכתם בציונות נובעת מהגישה הנוצרית שלהם. הם אפילו משתמשים לפעמים בביטויים מהתנ"ך. תמיכה בישראל פירושה בעיניהם לזכות בברכת האל – על פי הפסוק 'ואברכה מברכיך ומקללך אאור'. הם קוראים את זה כפשוטו. יש שם גם הערכה רבה מאוד להישגים של מדינת ישראל. הם רואים אותנו כמדינה קטנה מוקפת אוקיינוס עוין: בדיוק כמוהם, אלא שהאוקיינוס שלהם ידידותי יותר".

למיכאל רונן יש הרבה זיכרונות נעימים מהאהבה שהתושבים במדינות אוקיאניה מעתירים עליו ועל ישראל כשהוא מסתובב שם. הסיפורים היותר צבעוניים באים דווקא ממדינות דרומיות יותר, פחות מודרניות ממיקרונזיה. פעם נחת באיי שלמה בשש בבוקר, וגילה מאות מקומיים שגודשים את שדה התעופה עם דגלי ישראל, פשוט מפני ששמעו ששגריר ישראל מגיע. תושבים שם גם שאלו אותו מה דעתו על כך שהם צאצאי הספנים של שלמה המלך.

התגובה האיסלאמית האפשרית לא מרתיעה את המדינות הללו מהתמיכה יוצאת הדופן שלהם בנו?

"אני לא יודע אם הם מפחדים. הם מבינים שהעולם היום קטן, ואף על פי כן כדי שאלמנט מוסלמי יגיע אליהם – יש הרבה פילטרים בדרך. הערבים באו"ם גילו שהפאסיפיק הולך יותר מדי עם ישראל לטעמם. השגריר הסורי נפגש עם כמה משגרירי המדינות הללו באו"ם וניסה לשכנע אותם. זה לא כל כך עזר. למיקרונזיה אין אינטרסים בארצות ערב".

כל כך משנה לערבים ולנו אם מול 180 מדינות שמצביעות נגדנו יהיו כמה שיתמכו?

"להשיג תמיכה באו"ם זאת עבודה סיזיפית. אני לא מתבייש לכתת את רגליי כדי לשנות עמדה של מדינה, גם אם היא מדינה קטנטנה, מהימנעות לתמיכה בישראל או מהתנגדות לישראל להימנעות. כל דבר כזה הוא מבחינתי הישג. שכל אחד יעשה את המאמץ בתחומו, ישכנע ויוסיף תמיכה. את הערבים קצת מרגיז שהקולות המעטים האלה מקלקלים את התמונה הכל כך ברורה של התנגדות בינלאומית לישראל".

יש אומרים שמיקרונזיה ושכנותיה תומכות בישראל בגלל תכתיב אמריקני.

"נטענה טענה כזו, ונבדקה, והסתבר שהיא עורבא פרח. יש להם הסכם עם ארה"ב שבין השאר מחייב אותם לפעול למען אינטרסים אמריקניים בזירה הבינלאומית – אבל רק במה שנוגע לאזור שלהם. האמריקנים גם לא מצפים מהם שיצביעו כמותם בכל דבר".

בנושאים אחרים הם מצביעים אחרת מארצות הברית?

"כן. היתה במעריב כותרת 'לראשונה: מיקרונזיה מצביעה נגד ישראל'. ניסיתי להסביר לעיתונאי את העניין וזה לא עזר. זו היתה הצבעה על מבנה של ועדות לזכויות אדם, שבה היתה לארצות הברית עמדה ברורה, ואילו לישראל זה לא כל כך שינה, והיא החליטה להצביע עם האמריקנים. המיקרונזים פחות עשו חשבון, והצביעו שונה מהאמריקנים. כלומר, העניין כאן הוא שהמיקרונזים הצביעו לא כמו ארה"ב – לא שהם הצביעו נגד ישראל שההצבעה הזו בכלל לא עניינה אותה".

ההערכה המיקרונזית להישגי ישראל מתבטאת לדברי רונן גם ביחסם המעריץ לסיוע שישראל מגישה להם. לא סיוע כספי – מאה מיליון דולר מזרימה להם ארצות הברית מדי שנה – אלא סיוע בדמות הראש היהודי. "הם נפעמים מהמומחים הישראלים שמגיעים לשם. היו, למשל, מנתחי עיניים ישראלים באיי מרשל ובמיקרונזיה. אלו, אל תשכח, מדינות שחשופות לארצות הברית ולסיוע שלה, לא ארצות פרימיטיביות. הם מכירים ציוויליזציה, האנגלית שלהם מצוינת, טובה משלנו בדרך כלל, הם מחוברים יפה מאוד לארצות הברית; ואף על פי כן, כשבכל האיים יצאה הקריאה שמגיעים רופאי עיניים מישראל, ושמי שצריך בדיקות וניתוחים מוזמן להתייצב באי המרכזי פונפיי, הגיעו אנשים מהאיים האחרים, מרחק מאות קילומטרים של ים".

לימים הקרובים תוכנן ביקור נוסף של רופאי עיניים ישראלים, הפעם במדינה המזרחית ביותר בפדרציה המיקרונזית, האי קושראי. הביקור מתמהמה כי לפתע התברר שבחלק הזה של ארץ המיקרו חסר מיקרו מסוג אחר, קריטי למדי: מיקרוסקופ. הרופאים יגיעו כנראה לאזור מרכזי יותר.

בכתבה ב'מסע אחר' מינואר 2003 סיפרו שלושה רופאי עיניים ישראלים – שלמה ושובית מלמד וגיא בן-סימון – על אי מיקרונזי שאליו הגיעו לצורכי מחקר, לאחר משימת הריפוי הרגילה. כ-40 מתוך 450 תושבים האי הזה, פינגלאפ, סובלים ממחלת עיניים גנטית ייחודית המתאפיינת בעיוורון צבעים מוחלט ובקושי לשהות באור יום. "לא נותרו הרבה אתרים בעולם עם מים בצבע טורקיז עז, אלמוגים מרהיבים בשלל גדלים וצבעים ודגה עשירה ומגוונת [כמו כאן]", כתבו. "איפה עוד תוכלו לבצע צלילה עם שנורקל כשמסביבכם כרישים ידידותיים, צבי ים ירוקים, כוכבי ים סגולים ומגוון אינסופי של דגה ושוניות אלמוגים? כשנודע לנו על המחלה הייחודית של האי, זה נראה לנו אירוני: דווקא כאן, באי המגלם את אידיאל גן עדן הפאסיפי, סובלים התושבים ממחלת עיניים מוזרה שמונעת מהם ליהנות מהשלל האינסופי של המראות והצבעים מסביבם". לשמחתם גילו החוקרים שדי לחולים בשפעת גווני האפור הנראים לעיניהם כדי ליהנות מחוויה ויזואלית עשירה, ושרבים מהם עוסקים בדיג לילי וישנים ביום.

רופאי העיניים ד"ר רון קנת מבית החולים העמק בעפולה וד"ר יונתן בהיר מבית החולים פוריה נוסעים לעתים מזומנות בשליחות משרד החוץ, ובהתנדבות, לרפא את עיניהם של חולי העולם. משרד החוץ מממן להם את הטיסות ואת השהות. ממיקרונזיה זוכר ד"ר קנת "אנשים מאוד נחמדים, שקיבלו אותנו יפה ובשמחה. בפונפיי, המחוז שבו היינו, יש רופא עיניים אחד מבוגר בלבד, שרק עשה בדיקות, כך שלניתוחי עיניים הם תלויים ברופאים מבחוץ".

"כדי להבין את ההבדל בין מיקרונזיה לפה", מסביר ד"ר בהיר, "הכי פשוט להשוות את כותרות העיתונים. שם הכותרות הן מי ניצח בתחרות דיג. הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות זה אגוז קוקוס על הראש. לאנשים יש זמן. מצד שני, האנשים חולים מאוד. לאחוז מאוד יש גבוה לחץ דם וסוכרת, וזה גורם בין השאר לקטרקט. זו כנראה הגנטיקה, כי התזונה שם טובה וכוללת הרבה דגים. בארץ לא תופסים לאיזו חומרה יכול להגיע קטרקט שאינו מטופל. רבים בארצות האלה עיוורים לחלוטין בשל קטרקט, ובניתוחים שלנו אנו מחזירים להם את מאור עיניהם. מקטרקט מתים".

"זה גם שם אותך בפרופורציה, לראות צרות של אנשים ולהבין שהצרות כאן בארץ קטנות", מוסיף קנת, בהסבירו את המוטיבציה שלו להתנדב לנסיעות הרבות. "בעוד חודש ניסע לגיניאה המשוונית, נסיעה שמינית שלי מטעם משרד החוץ. יש בזה בונוס אישי כי אנו רואים מקומות שככה לא היינו רואים. בסופי השבוע משתדלים לטייל, לראות משהו. בלי זה לא היינו רואים לעולם את אתר נאן-מאדול בפונפיי (אתר עתיקות גדול ובו עיר אבן מימי הביניים, ארמון ותעלות רבות שמאפשרות לסירות להיכנס מן האוקיינוס). אז נכון שקצת המשפחה סובלת, אבל גם למשפחה יש רווח, הילדים מקבלים מזכרות מעניינות". בהיר: "אנחנו עושים את זה בהתנדבות – ובשמחה. נהנים מזה. זה ניקוי ראש מהלחץ של המדינה".

אבל מהו כבר האור-לגויים הזה, הצלת מאור עיניהם של המיקרונזים, לעומת האור-לגויים המטאפורי, פרויקט התירבות של הבאת המיקרונזים בסוד עולם הכדורגל? במשך שש עונות, מ-1999 עד 2004, בילה המאמן בדימוס שמעון שנהר כחודשיים בשנה במיקרונזיה, בנה קבוצה (בכל שנה מחדש), ולימד את המיקרונזים מהם כדורגל ורוח ספורטיבית. בתמורה זכה לשמש קונסול כבוד של מיקרונזיה בישראל.

זה היה בימי השיא של הכרת התודה הישראלית לאצבע הזהב המיקרונזית באו"ם. "נעניתי לפנייה הזו כי ראיתי שזו נישה שאפשר לעזור בה למדינה", מספר שנהר. "עד אז לא היה שם כלום בתחום הכדורגל. במיקרונזיה היו מקובלים יותר הענפים הנפוצים בארצות הברית – כדורסל ובייסבול – אבל המיקרונזים לא הכי גבוהים, מבחינת מבנה גוף, והנשיא שם חשב שכדורגל יתאים להם, ויאפשר להם להשתתף בתחרויות האזוריות".

שנהר התאהב מיד בטבע הפשוט והלבבי של המיקרונזים, אבל עם המטרה שלו, בניית קבוצת כדורגל מתפקדת, זה לא לגמרי התיישב. "הם לא רגילים לעבוד; הרי שם אתה יוצא החוצה ויכול לקטוף בננות ואננס ופפאיות. האוכל גדל חופשי על העצים, ולא תמיד אלו עצים ששייכים למישהו. דגים בשפע. אלו אנשים שלא ממהרים לשום מקום. אם אני אומר להם שיש אימון בארבע הם יכולים לבוא בחמש וחצי, שש. התחלתי להכניס משמעת. לבנות קבוצה, איתרתי שחקנים מכדורעף, מכדורסל, אלו שנראו לי קצת יותר קרובים לעניין הזה. אשתי הקימה שם בינתיים קבוצת התעמלות אמנותית".

הקבוצה היתה לאלופת הפדרציה, אך במשחקים האזוריים, נגד מדינות בעלות מסורת כדורגל איתנה, הצליחה פחות. "בכל שנה הייתי מקבל שחקנים חדשים, אחרים מאלה שאימנתי, בשנה הקודמת, והיה עלי להתחיל מההתחלה. אבל כמה שחקנים הצליחו, ובעקבות זאת קיבלו מלגות לימודים בארצות הברית. יצא להם משהו מהכדורגל הזה. המשחקים האזוריים, 'האולימפיאדה של הפסיפיק', היו חוויה לא נורמלית. אולי ארבע מדינות באו כדי לנצח; השאר באו להפנינג. כל התלבושות המסורתיות, המוסיקה, ריקודים, שירה. כשעזבתי העניין הפסיק. יקר להם להביא אנשים ממרחק כזה. ניסו להביא מישהו מאוסטרליה אבל הוא לא מצא שפה משותפת איתם".

שנהר רקם לדבריו יחסים הדוקים עם בכירים מיקרונזים. "אני יכול לשבת ככה ופתאום הנשיא מצלצל, בוא לארוחת ערב, לארוחת בוקר. כיום, כקונסול כבוד, היום אני אמנם מייצג את המיקרונזים פה, אבל עיקר העבודה הפוכה, ולמעשה במידה מסוימת אני מייצג אותנו בפניהם. משרד החוץ פועל יפה ובשקט, אבל לא תמיד מספיק". לדעתו היחסים עם מיקרונזיה אינם מה שהיו, משום שהמיקרונזים התאכזבו מהסיוע המצומצם שהגישה ישראל לאחר סופת טייפון שזרעה הרס באחד האיים ב-2004. במשרד החוץ אומרים ששנהר מגזים: המיקרונזים לא היו מאוכזבים, כי הסיוע הרלבנטי היחיד היה כספי, וסיוע כספי אינו הסיוע שמיקרונזיה מצפה לו מישראל; ועם זאת, יהודי ארצות הברית אספו כסף למען תושבי האי שאיבדו את בתיהם.

צוות התוכנית 'עובדה' הנציח בסרט תיעודי, 'אגדת דשא' שמו, את עלילות שנהר במיקרונזיה. שנהר אומר שהסרט מוקרן היום לעתים תכופות בטיסות פנים בין מדינות האוקיינוס השקט. "מורה שלי מכיתה ז' שראתה את הסרט אמרה שזה סרט על אמונה בעשיית דברים שחשבת שלא תוכל לעשות. אנשים פה סיפרו על זה המון בדיחות. על זה שבועטים והכדור עף לים, וכאלה. אבל לעשות מה שעשיתי לא כל אחד מסוגל. יותר קל לצחוק. כשאורי מלמיליאן ראה את הסרט הוא אמר לי שבמקומי הוא היה חוזר מיד לארץ. אין נעליים, אין מגרש, לא יודעים מה זה חוקים, אין שעון. ובעיקר אין כסף. היה להם כושר טוב, וזה היה מבצע, כי הם לא נוהגים לזוז. הם הולכים מאה מטר אולי חמש דקות".

למה לדעתם אנשים פה עושים צחוק ממיקרונזיה?

"כאלה אנחנו. אנחנו לא מבינים שאנחנו נראים בחוץ כמו שהמיקרונזים נראים לנו. אנחנו חיים פה במין קונכייה, חושבים שיכולים לצחוק על כל העולם, לכל אחד יש מה לומר. לוקח לי שבועיים שלושה להתאקלם פה כשאני חוזר משם. זה להגיע למשחטה. האנשים שם מאוד נחמדים, נאיביים, לא יודעים לשקר, לא התקלקלו. כמו ילדים שעוד לא נחשפו לקלקול של עולם המבוגרים".

מקבילו של שנהר, קונסול הכבוד של ישראל במיקרונזיה, הוא איש העסקים המיקרונזי ריד אוליבר. כדי לקבל את המשרה הזו לא היה עליו להקים קבוצת שייטי קאנו ישראלים על חוף הים התיכון, אך היה עליו לגבור על תריסר מועמדים נלהבים אחרים שקפצו על המשרה נטולת המשכורת. בנו, בכור שמונת ילדיו, מת כששירת בצבא האמריקני.

"תמיד היו יחסים טובים בין ישראל ומיקרונזיה", הוא אומר. הַתמיד הזה, בל נשכח, הוא נצח קצר למדי: עשרים שנות קיומה של מיקרונזיה כמדינה עצמאית, ובפרט, מבחינתנו, 15 שנות חברותה באו"ם. "אני נהנה לשמש גשר בין העם הגדול של ישראל לבין העם שלנו. צעירים ומבוגרים פה רואים את ישראל כארץ הקודש שתמיד קראו עליה בתנ"ך. הם מתייחסים לישראל כמקום שבו חי ישו ואירעו סיפורי המקרא".

מפריע לכם שישראל מבקשת לסגת מהמקומות האלה?

הראיון מתנהל בדואר האלקטרוני, ואוליבר עונה על השאלות במרוכז, כך שקשה לקבוע אם כשהוא כותב "גדל אצלנו צמח ששמו סקאו, שנקרא גם צמח השלום, כי מכינים ממנו משקה שלאחר השתייה ממנו אנשים מצליחים לדון ביניהם ולהגיע לפתרונות של שלום. צריך שלום" זהו מענה לשאלה שלעיל.

"רבים ממכריי הביעו את רצונם לבקר בישראל לפחות פעם אחת בחיים", הוא מוסיף בהקשר אחר. "אלו שכבר היו שם באו עם חדשות טובות. אשתי ואני מתכננים להגיע לשם כשיהיה לנו מספיק כסף. דגל ישראל מתנופף תמיד בחלוני ובחזית משרדי כאן בעיר קולוניה, בירת מדינת פונפיי. מסור נא לכל הישראלים שדלתותינו פתוחות בפני כל מי שיגיע".