ילדים טובים ליברפול: קצת על הביטלס, ועוד קצת על פול מקרטני

ד"ר עודד הייבלרונר: "מוטיבים של מרד הצעירים כמעט לא עניינו אותם. רוח 68' פסחה עליהם לגמרי. בסמים, למרות כל הדיבורים וכל העניין שעשו מזה, הם נגעו מעט מאוד. לנון יותר, מקרטני פחות. סיפורי שערוריות המין שלהם הם בעיקרם המצאה של לנון בראיון שנתן לאחר פירוק הלהקה, כשרצה להפגין ריחוק ממנה"

פרופ' נפתלי וגנר: "יש איזו אמביוולנטיות בתיאור הדמות המוסיקלית של מקרטני בתוך הביטלס. מצד אחד מנגידים אותו ללנון, כאילו לנון הוא שהביא את כל המוזרויות והראש המקורי, הפסיכדלי, בעוד מקרטני הוא המוסיקה היותר יפה, קונוונציונלית, מלודית. מצד שני אנחנו יודעים שדווקא מקרטני הוא שהתעניין באוונגרד"

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ח באב תשס"ח, 29.8.2008

המלחמה הבדווית בייעור הנגב: התמונות שלא תראו בטלוויזיה

ראו כאן מצגת עגומה על השחתת יערות צעירים בנגב בידי בדווים הלוחמים בקרן הקיימת ובמדינת ישראל.
קראו כאן עדכונים.

היהודי שבתוכי, אויב העם: משירתו של ריצ'רד צ'ס

אני והחבר'ה (קדישא): שלום הגר מסביר מה לקולנוען בבית הקברות

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בל' בתשרי תשע"א, 8.10.2010, עמ' 24–28, בכותרת "חיי בבית החיים".

'מושך'. 'מרתק'. 'כיף'. המילים הללו להטיותיהן עולות בכל משפט שני היוצא מפיו של שלום הגר. זו דרכו של דיבור, להבדיל מכתיבה: מילים אחדות משתלטות עלינו, מדיחות מהדרך מילים מדויקות יותר וגם מילים מערפלות יותר. תחומי העניין של שלום הגר מושכים אותו, מרתקים אותו, כיפיים לו. וזה יפה שתסריטאי ובמאי מתסרט ומביים מה שמרתק אותו ומושך אותו וכיף לו. הרי זו הדרך הטובה ביותר לרתק ולמשוך ולכייף גם את הצופים. השאלה היא אם זה נכון גם כאשר מה שמרתק ומושך אותו הוא מוות, גופות, בתי עלמין וחדרי טהרה.

התאמן בנעילת סנדלים וגרביים. קייס נאשף ב'תכריכים'

קורבן אישה: על אורגיית השנאה שטרם נרגעה

האם השתייכות לשמאל הופכת אדם לאדם רע? ודאי שלא. אבל קשה להסביר באופן אחר מדוע גם היום, 15 שנה לאחר רצח רבין, כל הקולות הנשמעים מהכיוון הזה ממשיכים לתמוך בהרשעתה של מרגלית הר-שפי בסעיף המוקרץ של אי-מניעת פשע, אף שראשי השב"כ - הגוף שסיפק את ה'הודאות' להרשעתה - כבר הודו בגלוי שהיא הורשעה שלא כדין ושלא הייתה יכולה לדעת שעמיר ירצח את רבין.  
הקפיצים הדרוכים פעלו כמצופה מהם, שעות ספורות לאחר פרסום יוזמת הזיכוי המאוחר. הוד קרנפותה ציפי לבני אצה רצה להתרצות בפני דליה רבין, להדביק שוב את אשמת הרצח בכל מי שחושב שאין מקום למאסרי שווא ולמשפטי ראווה, ולהבטיח את מקומה בצד הנכון, זה שרדף אותה, אותה ממש, בעוון תמיכה ברצח רבין, בימים הלא רחוקים שהיא הייתה חברת הליכוד. וכל היואל חסונים והנחמן שיים, שלא לדבר על האיתן כבלים, הזדרזו אף הם לשטוח בפני המצלמות את טלפיהם שוסעות השסע ולהוכיח שכשרים הם.
האם לא נזכה לשמוע מהצד השמאלי של המפה הפוליטית קול צלול אחד שמעדיף את הצדק והיושר על פני הרדיפה והשנאה?
הנה הטור שפרסמתי בתחילת העשור, לאחר דחיית ערעורה של הר-שפי בבית המשפט העליון:

קונצ'רטו לסנטר: על הזקן ועל מי שמגדל אותו

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ב באדר תש"ע, 26.2.2010.

העוד נותרה פה חלקת צוואר גברית לרפואה? לחי גבר מגולחת, מישהו ראה? וסנטר, סנטר של זכר ישראלי בוגר, סנטר בלי הסתר? פתאום כולם בקטע של זקן, חצי זקן, צללית זיפית דוקרנית שאיכשהו מרככת. כולם, כמו דוד בבורחו מפני שאול, "במדבר זיף, בחורשה". או לפחות הצעירים, המקושרים, האופנתיים, היפים והיפות, הזיפים והזיפות. גדל זקן, והיית צעיר.

תפילת פרא: עם עודד זהבי על השופר

המלחין פרופ' עודד זהבי יצא לחפש את סוד ההישרדות של המוזיקה הכי יהודית והכי לא מוזיקלית: תקיעת השופר. הוא חקר את השופר בעיניים של מוזיקאי, ומצא לתדהמתו כלי שאינו מציית לשום חוק אקוסטי, שקורא תגר על התרבות האנושית, ושמשאיר את המאמינים להתמודד עם שאלה ללא מענה. "אין לי אלא להגדיר את זה כפרוע", הוא אומר

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בערב ראש השנה תשע"א, 8.9.10

מתחת לחלון הגדול של הסלון הקטן נמתח רחוב ארלוזורוב. זה שהולך בקול רעש גדול מהרכבת אל ים תל-אביב. סאון מנועים. טיסת אופנועים. צופרים עצבניים. שירת הסירנה. זאת מוזיקת הרקע של עודד זהבי. כאן יושב אל הפסנתר המלחין, המעבד ומייסד החוג למוזיקה באוניברסיטת חיפה, וכותב את היצירות שלו. "אני אוהב את הרעש הזה", הוא צוהל במענה לתהייה המתבקשת. "הוא עוזר לי להתרכז". עכשיו מובן מה לו, למלחין המעודן, ולקול השופר. מה מלהיב אותו כל כך בצליל המחוספס, הטורדני בהגדרתו. בשנה האחרונה חקר פרופ' זהבי את המוזיקולוגיה של השופר. בקרב יבוא התוצר: מאמר ארוך או ספר קצר. בינתיים מברכים אצלו בבית בעיקר "לשמוע קול צופר".

כאילו כלום: לאן נעלמה מלחמת ראש השנה

1,190 נרצחים, 7,500 פצועים, 106 פיגועי התאבדות, 5 שנים של פחד לצאת מהבית, חומת הפרדה אחת. היום לפני עשר שנים פרצה מלחמת הטרור של הרשות הפלשתינית שזעזעה את חיינו עד היסוד – ובשיח הישראלי אין לה כמעט זכר, ואפילו לא שם מוסכם. איך ולמה נמחקה מהתודעה הטראומה הלאומית הקשה בתולדות ישראל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' ערב ראש השנה תשע"א, 8.9.10

גמרחה תימטובה, בבוקשה מאוקראינה

הברכה "גמר חתימה טובה" הולכת ותופסת לה טריטוריות חדשות, ונשמעת היום עוד לפני ראש השנה ועד אחרי החגים ממש. שכיח גם שמטעימים את ההברות "גמר" ו"מה" (במילה חתימה), והמילה "טובה" נשרכת אחריהן כזנב בלא הטעמה, ואז זה נשמע כמו שם של איזו אוקראינית או רוסייה כפרית מספר של גוגול, דוסטויבסקי והחבר'ה.
אחרי השיר גמרחה תימטובה מופיע כאן שיר שפורסם יחד איתו בטור שלי בערב יום כיפור לפני שלוש שנים. שיר שהיה יכול להיכתב ולהתפרסם גם היום: השמות השתנו, והיום היינו מדברים לא על קים ג'ונג איל וקונדוליסה רייס אלא על מחמוד אחמדינז'אד וברק אובמה, אבל המציאות אותה מציאות. מה גם שמלך הכבוד מהבית הראשון ומהבית האחרון לא התחלף.
השירים הופיעו בעיתון 'מקור ראשון' בט' בתשרי תשס"ח, 21.9.2007. בשניהם כל חרוז רחוק ארבע שורות מבן זוגו, לידיעת מי שמחפש.

גמרחה תימטובה! לכולכם.

סקירה של קורא בלתי חוקי על 'נתניה' של דרור בורשטיין

דרור בורשטיין, נתניה, כתר, 2010, 222 עמ'

רומאן בהשגחה פרטית: עם חיים באר על יאקים קדושים וידיים מכוונות

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ז באלול תש"ע, 27.9.2010

הרשו לי, קוראים נאמנים, להתעלם מהנוהג המגזיני ולצלול אתכם ישר אל תוך הסֵפר. דמותו של המחבר, חיים באר, תשתקף לנו בחדות מרבית דווקא מתוך כך. ואת הספר הרי במילא תקראו תכף. מה לעשות: 'אל מקום שהרוח הולך', ספרו החדש של חיים באר, הוא המהנה בספריו, עניין לא פעוט לכשעצמו, ואולי גם המהנה בספרים שהופיעו פה בתקופה האחרונה. לא אמרתי החשוב מכולם, המעמיק, המשכיל או הפרוע, אף שיש בו משהו מכל אלה. אמרתי המהנה.

מלחמה על האוטו: ענבל עמרם וטרור גניבת הרכב

פסק הדין של בית המשפט היום העלה שוב לכותרות את רצח ענבל עמרם לפני ארבע שנים בידי הערבי שבא לגנוב את רכב המשפחה שלה. החצים מופנים היום כלפי המשטרה ואטיות תגובתה, אבל כדאי לזכור שהיה פה גם איזה מישהו שרצח. והמהדרין יזכרו שהמישהו הזה שרצח היה חלק מתופעה רחבה, טרור גניבת הרכב. תופעה שיזמה תחילה הרשות הפלשתינית, עד שיצאה משליטתה ונעשתה אמצעי טרור של כל דכפין. לאחר שהרצח פוענח, חודש לאחר שהתבצע, פרסמתי את הטור שלהלן (מקור ראשון, ט' בניסן תשס"ו, 7 באפריל 2006).

מלחמה על האוטו


עִנְבָּל שֶׁנִּרְצְחָה. שֶׁמּוֹרַשְׁתָּהּ רַבָּה הִיא:
שֶׁלֹּא לְהִשָּׁבֵר. לִהְיוֹת עוֹד נְכוֹנִים
לַמִּלְחָמָה הַזֹּאת, שֶׁבָּאָה עַד הַבַּיִת.
זֹאת מִלְחָמָה עַל בַּיִת. עַל הַמְּכוֹנִית.

עוֹד טְרוֹם הַמִּתְאַבֵּד הָיָה גַּנַּב הָרֶכֶב.
מִיּוֹם קוּם הָרָשׁוּת זֶה נֶשֶׁק מְקֻבָּל.
וּמַטְרָתוֹ טֶרוֹר. זֶה לֹא מַסָּע שֶׁל רֶכֶשׁ.
אִם אֵין אָנוּ מוּלוֹ, כִּי אָז מוּלוֹ עִנְבָּל.

לוֹמַר שֶׁהִיא קָרְבָּן שֶׁל אוֹסְלוֹ? נוּ, יָדוּעַ.
לוֹמַר הִלָּחֲמוּ בָּהֶם? עִנְבָּל אָמְרָה.
הִיא קָמָה עֲלֵיהֶם. וְהִיא נָפְלָה. וְדוּ"חַ
שֶׁל מִשְׁטָרָה יִסְגֹּר אֶת תִּיק עִנְבָּל עַמְרָם.

פראיירים של השיח: על דיונים ציבוריים מפוספסים

מאת צור ארליך
הופיע בעיתון 'מקור ראשון' בכ"ו באב תש"ע, 6.8.10

פראיירים של השׂיח

הַזֶּה שֶׁאוֹמֵר לֹא לְגָרֵשׁ יְלָדִים,
הַהוּא שֶׁלּוֹחֵשׁ כֵּן לְגָרֵשׁ יְלָדִים וּמַאְדִּים,
הַהִיא שֶׁצּוֹעֶקֶת לָמָּה מְגָרְשִׁים יְלָדִים,
הַזּוֹ שֶׁמַּסְכִּימָה וּמוֹסִיפָה שֶׁזֶּה מַדְאִים –
כֻּלָּם פְרָאיֶרים שֶׁל הַשַּׁקְרָן מְסַפֵּר הַבַּדִּים,
שֶׁנָּטַע פֹּה אֶת הַשִּׂיחַ עַל גֵּרוּשׁ יְלָדִים.
הֲרֵי דּוֹחִים מִסְתַּנְּנִים עִם מִשְׁפַּחְתָּם, וְהַוִּיכּוּחַ
הוּא אִם יֻתַּר לָהֶם שִׁמּוּשׁ בְּיַלְדֵיהֶם לְשֵׁם אִזְרוּחַ.

הַזֶּה שֶׁאוֹמֵר בְּרֶטֶט נְחִיר שֶׁטּוֹב שֶׁיֵּשׁ 'תַּג מְחִיר',
וְהַהוּא שֶׁמַּסְבִּיר לוֹ שֶׁאַלִּימוּת אֵינֶנָּהּ צֵ'ק סָחִיר,
וְהַהִיא שֶׁהִכְתִּימָה הַמַּסְבִּירָה לַהוּא שֶׁהִשְׁחִיר
שֶׁפֹּה מְבִינִים רַק כֹּחַ, וּמוּטָב כֹּחַ בָּכִיר –
כֻּלָּם פְרָאיֶרים שֶׁל הַבִּרְיוֹן הַנּוֹכֵל
שֶׁהָגָה אֶת 'תַּג מְחִיר' לְהַבְאִישׁ אֶת הַמִּתְנַחֵל.
וּבִמְקוֹם לְהָעִיף אֶת מְנֻוְּלֵי תַּג מְחִיר לַיָּרֵחַ,
הַמִּתְיַשְּׁבִים רַק מִתְוַכְּחִים עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ.

הַזֶּה שֶׁאוֹמֵר שֶׁחַם וְשֶׁזֶּה מְעַצְבֵּן,
הַהוּא שֶׁאוֹמֵר שֶׁחַם וְזֶה גּוֹרֵם לוֹ לְקַמְבֵּן,
הַהִיא שֶׁמֵּצִיקָה שֶׁיְּכַבּוּ אֶת הַמַּזְגָן כִּי הִיא לֹא בֵּן,
הַזֹּאת שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁחַם וְהִיא עוֹמֶדֶת לְהִתְאַבֵּן –
גַּם אֵלֶּה, כֻּלָּם פְרָאיֶרים שֶׁל הַשִּׂיחַ הֶעָקָר,
הַשִּׂיחַ הַכּוֹזֵב, הַמְיֻבָּשׁ, הַקַּר,
הָאוֹמֵר חַם חַם חַם, בְּמֵצַח נָחוּשׁ וּמַזִּיעַ וּבוֹטֵחַ,
בִּמְקוֹם לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת: לוֹהֵט, שׂוֹרֵף, רוֹתֵחַ.

מסתנן: עם אדריאן פן-דיס על אירופה והזרים

אפשר להיות סופר אירופי מוכר, לפעול בעד זכויות האדם ונגד האפרטהייד, לזעוק את זעקתם של המהגרים האפריקנים והאסייתים – ועדיין, הפלא ופלא, להבין את חששותיו של המערב, לזעום על הג'יהאד ואפילו לחבב את ישראל. אדריאן פן-דיס מעבר לקווים

צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט באב תש"ע, 30.7.2010

אדריאן פן-דיס בפריז. צילום: טסה פוסטהומה דה-בר

רגע דל: פסטיבל הכלייזמרים

פסטיבל הכלייזמרים בצפת יתחיל מחרתיים. מומלץ לכל אוהבי הפופ. אבל אם אתם מתכננים לבוא לשם ולזכות בהתעלות הנפש, תצטרכו לחפש מחט בערמות השחת. אל תגידו שלא הזהרתי. את הטור שלהלן כתבתי לאחר שהצצתי ונפגעתי - בפסטיבל לפני ארבע שנים, דקה וחצי לפני מלחמת לבנון השנייה. הוא הופיע ב'מקור ראשון' בי"ח בתמוז תשס"ו, 14.7.2006.

רגע דל

שִׁבְעַת הָרְקִיעִים – מַסָּךְ שֶׁל פְּלַזְמָה.
זוֹ צְפַת בַּלַּיְלָה. פֶסְטִיבַל הַכְּלֵזְמֶר.

הָרַמְקוֹלִים, חֻמְרָה מִבֵּית שַׁמַּאי הִיא,
קוֹרְעִים בַּווֹלְיוּם שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

וְהַתָּפֵל וְהַפּוֹפִּיסְטִי נֶטוֹ
עוֹלִים מִיְּעָרוֹת שֶׁל קְלָרִינֶטוֹת.

צְלִילֵי עַלְמָא דְּשִׁקְרָא. הֶבֶל חַם בָּם.
הַשְּׁמָאלְץ הִשְׁטִיחַ אֶת הַיַּבַּבַּמְבָּם.

בָּרַחְתִּי אֶל הָאוֹטוֹ. נַחֲשׁוּ מָה
מָצָאתִי בַּבָּגָאז'? אֶת הַנְּשׁוּמָה.

בַּיּוֹם, בְּלִי פֶסְטִיבָל, בִּצְפַת יִהְיוּ לִי
גַּם מִסְתּוֹרִין וְגַם מִסְתּוֹר מִיּוּלִי.