סוף עשור: איך סוכמו עשורים בעיתונות הישראלית, ולמה העשור נגמר רק עכשיו

הכול כידוע טעות. העשור השני של המאה ה-21 יתחיל בעוד שנה, ב-1.1.11. זה פשוט: שנת 2010 היא השנה ה-2010 לספירה, כלומר רק כשהיא תיגמר ימלאו לספירה 2010. באותו אופן, המילניום התחיל בעצם רק שנה אחרי באג 2000 שלא היה: ב-1.1.2001. זה הכלל: עשור לא נגמר עד שספרת האחדות לא הופכת מ-0 ל-1. מדוע פשטה הטעות והעולם חוגג חילופי עשורים ומאות שנה מוקדם מדי? אולי מפני שלכל עשור קוראים על שם ספרת העשרות שלו – שנות השישים, שנות השמונים וכדומה – וקצת קשה לתפוס, למשל, ששנת 80' אינה שייכת לשנות השמונים.

אז שיהיה כך. מה זה משנה? במילא כל הספירה הנוצרית היא טעות. היא מבוססת על כך שישו נולד בשנת 1, אבל כיום ידוע שישו נולד לכל המאוחר בשנת 4 לפני הספירה, שנת מותו של המלך הורדוס. שלא לדבר על הטעות המוסרית והתרבותית שבשימוש שלנו בספירה הזו, המיוסדת על המאורע המכונן של דת אחרת – שימוש שאפשר לתרצו בצורך בתיארוך בינלאומי מוסכם. חגיגות תחילת העשור הן אפוא טעות על גבי טעות על גבי טעות, ואולי טוב שכך: זה מדגיש את השרירותיות שיש בעצם חלוקתה של ההיסטוריה לעשורים. זה מזכיר לנו שחילופי העשור הם לא יותר מאבני מיל מקריות שהעיתון קצר הנשימה יכול לנוח עליהן ולהרגיש לרגע קצת ספר היסטוריה, קצת כדור בדולח, ובעיקר איש העולם הגדול.

יורם בגוב העריות

פתאום שמעתי שיורם כהן נמצא בווילה של התוכנית 'האח הגדול'. את יורם שלנו לא שואלים יותר מדי שאלות. תמיד הוא יצוץ לך היכן שלא חשבת. ירחף במצנח, יבנה יקב יוקרתי בחצר, יאבך מקטרת, יקרא לילדים שלו שמות כגון תניא ואחר כך עוד יקרא על שמם יינות, יזרוק לך משפט שאין לך מושג מאיפה הוא בא לו, יוציא ספר של פרוזה פיוטית, יתלווה אליך בדרך מבית הכנסת בעפרה למדרגות היורדות לבית הוריך ולא ירמוז לך שבעוד שבוע הוא ייכלא מרצון עם מיטב השרלילים של ישראל וכל שמנה וסלתה של גלקסיית ערוץ 2 תדע מי זה יורם כהן. רק יורם כהן יודע איך לשבת בתוך הגועל הזה בלי להקיא, איך לשבת בין כל היפות האלו כשיש לו רשות להשתמש בהן אבל מותר לו לראותן בלבד.

כמחווה לאיש עם הקסקט הנה בית מתוך טור שלי שהופיע לאחר שנמסר שמיליון איש צפו בתוכנית הזו, לפני שנתיים ורבע. הטור במלואו הופיע בעיתון מקור ראשון בכ"ה בתשרי תשס"ט, 24.10.2009.

בְּזוּזִים מֵהַבָּאז וּזְבוּבִים מִזִּמְבּוּר,
מַחֲצִית הָעִתּוֹן וּשְׁבִיעִית הַצִּבּוּר
דָּנִים עַד זֹב תֵּיקוּ
עַל דְּבַר יוֹשְׁבֵי וִילָה,
עַל אֵיךְ הוּא פִּהֵק לוֹ
וּמָה הוּא הֵבִיא לָהּ,
וְאֵיךְ הָאֶחָד מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם,
וְאֵיךְ הַשְּׁנִיָּה אוֹתוֹ זְמַן יְשֵׁנָה עִם,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמוֹת אָכְלוּ שָׁם פַּסְטְרָמָה,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמִים אָכְלוּ גַּם, מִסְּתָמָא,
וּמָה מַצָּבָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת בּוּבְּלִיל
(זֶה כָּךְ, בְּמִלְרָע?), וּמָה עוֹד רָץ בַּבְּלִיל,
וּמָה שָׁם הָיָה, וּמָה הָיָה שׁוּם,
וְכַמָּה וְלָמָּה וְכָל מָה שֶׁכְּלוּם,
וּמִי טִפְטֵף טוֹפוּ וּמִי יָצָא פִיטִים
(צָפִיתִי בָּזֶה, וַדַּאי שֶׁצָּפִיתִי,
קָשַׁטְתִּי עַצְמִי, כִּי תָּבְעוּ כָּךְ חֲזָ"ל,
וְהֶחְזַקְתִּי דַּקָּה כִּי הֶחְזַקְתִּי חָזָק).

הדוסומטר: עם חנן מוזס על פלגי הציונות הדתית

מה משותף לקצוות התורניים והליברליים של הציבור הדתי-לאומי? כמעט כלום. מחקר מקיף של חנן מוזס בדק מה באמת חושבים מתחת לכיפות ולמטפחות, ואיפה נמצא הרוב הדומם

איור: אלעד יעקובוביץ'

שלום, שמי חן ישראל ואני כותב שירים כי אני סירוב להיגמר



הציור על העטיפה: פאול קליי, קומפוזיציה קוסמית

אינני יודע כמה זמן יעבור עד שיימצאו המבקרים, המבשרים וקובעי הטעם שיעמדו על משמעות הדבר שקרה החודש לשירה העברית. הספר של חן קלינמן לא נאכל בסכין ומזלג, לא מתכרסם בעמידה, לא מתעכל בקלות. הוא שוצף וקוצף וחוצף. הוא אוקיינוס. הוא שירה חדשה, אחרת, מתיימרת, מפעפעת, מציפה, ממלאת, מכוננת. נדמה לי שהספר המעז הזה, הממלל את הבריאה והבורא מילון, הוא השירה הכי מז'ורית שנראתה פה מאז אורי צבי גרינברג. זה ספר החיים, ספר על הכול, ספר שירה על-ז'אנרי ועל-סגנוני, ספר של גאונות חסרת בושה כל כך, עד שכפסע בינה לבין מגאלומניה - וחכמי הקריאה יצטרכו להגדיר את הפסע הזה. היה לי הכבוד לעמוד על ערישתו כנקדן-מגיה, או כמי ש"דקדק והביא אל המוגמר" כלשונו של המשורר (אבוי, אני מעלעל בו עכשיו, טרי טרי מהדפוס, ומוצא בלמעלה מ-300 עמודיו שתי שגיאות ניקוד שחמקו ממני כשהספר היה קובץ וורד). לכן נטל הביקורת וההערכה יצטרך ליפול על גורמים אובייקטיביים ממני.
הספר הופיע בהוצאת כתב העת 'עמדה', אבל אין להיבהל מכך: הוא נמצא הלאה, הרבה הלאה, מהמודרניזם הסגפני השנות-חמישימי שתלמידי גבריאל מוקד מקפידים עליו כל כך בדרך כלל. גם הרבה הלאה מהפוסט-מודרניזם של תלמידי-תלמידי מוקד ומהפכותיהם שבשלולית. המהפכה של חן קלינמן פשוט מקפצת בחן על גבי כל אלה וטסה אל הגדול, אל הענק, אל השמיים, אל מלוא מוטת הבריאה, אל האמונה שיש בריאה, אל הידיעה שיש מלוא. אני מדפדף בו עכשיו, פטור מעול נוקדנות נקדנית, שותה את השותת, מותח זרועות כדי להגיע אל הקצוות, נבהל ונדהם. ההכרה, קודם כול ההכרה ורק אחר כך תת ההכרה הלא מעובדת, היא שנפתחת בו כמו מניפה. איזה שיר להעתיק פה, כדוגמה? יש דוגמה מייצגת? יש פה שירים של נביא בן זמננו, יש פה שירים של שפת סתר שיגעונית, יש פה שירים של עלם ביישן שמתפוצץ אל העלמות המתעלמות ממנו, יש פה פילוסופיה שזוללת את העולם. אינני יודע מה יכול לשמש פה נציג. אדביק את שיר הפתיחה של גוף הספר (לפניו, לפני העמודים עם שם הספר והקרדיטים, יש עוד שיר פתיחה, 'רצועה נסתרת' בלשון הדיסקים), שיש בו איזה מין אני מאמין של המחבר. הוא נראה חסר פרופורציות, הוא נשמע פומפוזי, אבל כל צעד מצעדיו הפיליים נקנה בכסף מלא של שירת אמת.

מגילה בשפת הגולה: על שירי המגילה של איציק מאנגר במהדורה עברית חדשה

החייטים היהודים יוצאים לקרב. איור מאת נעם נדב מתוך 'שירי המגילה'

אנא יאהודי: על יאהודי1, מעצמת ההסברה וההידברות בערבית של רוני

כל הערבים שונאים את ישראל? אם תיכנסו לאתר 'יאהודי' ולקבוצות הפייסבוק בערבית שמתפעל בעמל רב ישראלי המכנה עצמו 'אהרן רוני', תגלו שרבים מעבר לקווים מחבבים אותנו, כמו למשל ג'עפר הסעודי הטוען שהוא ציוני. איך יוצרים את ההזדהות הזו? "חושפים אותם להיסטוריה היהודית. זה מה שמפעים אותם. לא העובדה שיש פה חופש ומצעדי גאווה"

מאת רן פרחי וצור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"א בחשוון תשע"א, 29.10.2010, עמ' 16-20

בעצם יש כאן שני רנסנסים: עם יאיר שלג על הגל ה"יהודי"

לאחר ששרטט בתחילת העשור את קווי המתאר של 'הדתיים החדשים', מרחיב הפעם יאיר שלג את היריעה לעבר 'היהודים החדשים' – אלה הנוהים אחר התרבות היהודית, וגם אלה המחפשים דווקא את הרוחניות החווייתית שביהדות – ומברר מדוע כל הרנסנס הזה מתרחש דווקא בזמננו

גם ארבעה בנובמבר וגם י"ב בחשוון: לרגל יו"ט אחרון דחג המסית השנתי

פורסם לראשונה ב'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשס"ב, 31.10.2001.

צור ארליך
שתי פעמים בשנה

עוֹשִׁים שְׁנֵי יְמֵי הוּלֶדֶת
לֶחָבֵר שֶׁלִי מֵהַגָּן.
גַּם אַרְבָּעָה בְּנוֹבֶמְבֶּר
וְגַם י"ב בְּחֶשְׁוָן.

קוֹלְעִים לְרֹאשׁוֹ זֵרִים
וְעוֹטְפִים לוֹ יָפֶה מַתָּנָה
וְזוֹכְרִים כִּסֵא לְהָרִים
שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה
הַזֵּר עַל ראשׁוֹ צוֹמֵחַ
וְשׁוֹלְחִים לַעֲמֹד בַּפִּנָּה
אֶת מִי שֶׁאֵינֶנּוּ שָׂמֵחַ.

וְאוֹפִים לוֹ עוּגָה מְשֻׁקְלֶדֶת
עִם נֵרוֹת וּמִלּוּי שֶׁל פֵּרוֹת
וְשָׁרִים לוֹ "שָׁלוֹם, יוֹם הֻלֶּדֶת",
וְשׂוֹרְפִים אֶת חַדְרוֹ בַּנֵּרוֹת.

וְחָבֵר שֶׁלִי בֶּאֱמֶת
לֹא מֵבִין לָמָּה זָכָה
שֶׁכָּל חֲבֵרָיו שׁוֹכְחִים שֶׁהוּא מֵת
וְרוֹקְדִים סְבִיבוֹ בְּשִׂמְחָה.

מַדּוּעַ הֵם כְּבָר שׁוֹכְחִים,
הֵם שֶׁהוֹסִיפוּ לִחְיוֹת,
וְלָמָּה כֻּלָּם מַרְוִיחִים
עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שַׂקִּיּוֹת.

הוּא בֶּאֱמֶת לֹא מֵבִין. וְהוּא מֵת.
וּשְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה
הוּא, עִם זֵר עַל הָראֹשׁ, עוֹמֵד
וּבוֹכֶה לְבַדוֹ בַּפִּנָּה.

ילדים טובים ליברפול: קצת על הביטלס, ועוד קצת על פול מקרטני

ד"ר עודד הייבלרונר: "מוטיבים של מרד הצעירים כמעט לא עניינו אותם. רוח 68' פסחה עליהם לגמרי. בסמים, למרות כל הדיבורים וכל העניין שעשו מזה, הם נגעו מעט מאוד. לנון יותר, מקרטני פחות. סיפורי שערוריות המין שלהם הם בעיקרם המצאה של לנון בראיון שנתן לאחר פירוק הלהקה, כשרצה להפגין ריחוק ממנה"

פרופ' נפתלי וגנר: "יש איזו אמביוולנטיות בתיאור הדמות המוסיקלית של מקרטני בתוך הביטלס. מצד אחד מנגידים אותו ללנון, כאילו לנון הוא שהביא את כל המוזרויות והראש המקורי, הפסיכדלי, בעוד מקרטני הוא המוסיקה היותר יפה, קונוונציונלית, מלודית. מצד שני אנחנו יודעים שדווקא מקרטני הוא שהתעניין באוונגרד"

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ח באב תשס"ח, 29.8.2008

המלחמה הבדווית בייעור הנגב: התמונות שלא תראו בטלוויזיה

ראו כאן מצגת עגומה על השחתת יערות צעירים בנגב בידי בדווים הלוחמים בקרן הקיימת ובמדינת ישראל.
קראו כאן עדכונים.

היהודי שבתוכי, אויב העם: משירתו של ריצ'רד צ'ס

אני והחבר'ה (קדישא): שלום הגר מסביר מה לקולנוען בבית הקברות

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בל' בתשרי תשע"א, 8.10.2010, עמ' 24–28, בכותרת "חיי בבית החיים".

'מושך'. 'מרתק'. 'כיף'. המילים הללו להטיותיהן עולות בכל משפט שני היוצא מפיו של שלום הגר. זו דרכו של דיבור, להבדיל מכתיבה: מילים אחדות משתלטות עלינו, מדיחות מהדרך מילים מדויקות יותר וגם מילים מערפלות יותר. תחומי העניין של שלום הגר מושכים אותו, מרתקים אותו, כיפיים לו. וזה יפה שתסריטאי ובמאי מתסרט ומביים מה שמרתק אותו ומושך אותו וכיף לו. הרי זו הדרך הטובה ביותר לרתק ולמשוך ולכייף גם את הצופים. השאלה היא אם זה נכון גם כאשר מה שמרתק ומושך אותו הוא מוות, גופות, בתי עלמין וחדרי טהרה.

התאמן בנעילת סנדלים וגרביים. קייס נאשף ב'תכריכים'

קורבן אישה: על אורגיית השנאה שטרם נרגעה

האם השתייכות לשמאל הופכת אדם לאדם רע? ודאי שלא. אבל קשה להסביר באופן אחר מדוע גם היום, 15 שנה לאחר רצח רבין, כל הקולות הנשמעים מהכיוון הזה ממשיכים לתמוך בהרשעתה של מרגלית הר-שפי בסעיף המוקרץ של אי-מניעת פשע, אף שראשי השב"כ - הגוף שסיפק את ה'הודאות' להרשעתה - כבר הודו בגלוי שהיא הורשעה שלא כדין ושלא הייתה יכולה לדעת שעמיר ירצח את רבין.  
הקפיצים הדרוכים פעלו כמצופה מהם, שעות ספורות לאחר פרסום יוזמת הזיכוי המאוחר. הוד קרנפותה ציפי לבני אצה רצה להתרצות בפני דליה רבין, להדביק שוב את אשמת הרצח בכל מי שחושב שאין מקום למאסרי שווא ולמשפטי ראווה, ולהבטיח את מקומה בצד הנכון, זה שרדף אותה, אותה ממש, בעוון תמיכה ברצח רבין, בימים הלא רחוקים שהיא הייתה חברת הליכוד. וכל היואל חסונים והנחמן שיים, שלא לדבר על האיתן כבלים, הזדרזו אף הם לשטוח בפני המצלמות את טלפיהם שוסעות השסע ולהוכיח שכשרים הם.
האם לא נזכה לשמוע מהצד השמאלי של המפה הפוליטית קול צלול אחד שמעדיף את הצדק והיושר על פני הרדיפה והשנאה?
הנה הטור שפרסמתי בתחילת העשור, לאחר דחיית ערעורה של הר-שפי בבית המשפט העליון:

קונצ'רטו לסנטר: על הזקן ועל מי שמגדל אותו

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ב באדר תש"ע, 26.2.2010.

העוד נותרה פה חלקת צוואר גברית לרפואה? לחי גבר מגולחת, מישהו ראה? וסנטר, סנטר של זכר ישראלי בוגר, סנטר בלי הסתר? פתאום כולם בקטע של זקן, חצי זקן, צללית זיפית דוקרנית שאיכשהו מרככת. כולם, כמו דוד בבורחו מפני שאול, "במדבר זיף, בחורשה". או לפחות הצעירים, המקושרים, האופנתיים, היפים והיפות, הזיפים והזיפות. גדל זקן, והיית צעיר.

תפילת פרא: עם עודד זהבי על השופר

המלחין פרופ' עודד זהבי יצא לחפש את סוד ההישרדות של המוזיקה הכי יהודית והכי לא מוזיקלית: תקיעת השופר. הוא חקר את השופר בעיניים של מוזיקאי, ומצא לתדהמתו כלי שאינו מציית לשום חוק אקוסטי, שקורא תגר על התרבות האנושית, ושמשאיר את המאמינים להתמודד עם שאלה ללא מענה. "אין לי אלא להגדיר את זה כפרוע", הוא אומר

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בערב ראש השנה תשע"א, 8.9.10

מתחת לחלון הגדול של הסלון הקטן נמתח רחוב ארלוזורוב. זה שהולך בקול רעש גדול מהרכבת אל ים תל-אביב. סאון מנועים. טיסת אופנועים. צופרים עצבניים. שירת הסירנה. זאת מוזיקת הרקע של עודד זהבי. כאן יושב אל הפסנתר המלחין, המעבד ומייסד החוג למוזיקה באוניברסיטת חיפה, וכותב את היצירות שלו. "אני אוהב את הרעש הזה", הוא צוהל במענה לתהייה המתבקשת. "הוא עוזר לי להתרכז". עכשיו מובן מה לו, למלחין המעודן, ולקול השופר. מה מלהיב אותו כל כך בצליל המחוספס, הטורדני בהגדרתו. בשנה האחרונה חקר פרופ' זהבי את המוזיקולוגיה של השופר. בקרב יבוא התוצר: מאמר ארוך או ספר קצר. בינתיים מברכים אצלו בבית בעיקר "לשמוע קול צופר".