שיפוט מהיר 4: על פגעי הזמן

מדור 'שיפוט מהיר' שלי, שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב. הפעם על הספרים 'מפגש עם חוליית הבריונים' מאת ג'ניפר איגן, 'תיבת נוח' מאת כנרת רובינשטיין ו'סודות אלי האולימפוס' מאת אפי זיו.

לשם ייחוד: על גל ספרי ההדרכה המינית לזוגות דתיים

מאת צור ארליך

הופיע היום בגרסה לא מלאה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.

אמנות ונמות: על התמונה של קלימט ששברה את כל השיאים

לאוסטרים הייתה תשובה אמנותית במיוחד לשאלה "הרצחת וגם ירשת". ספר חדש, "האישה בזהב", מספר את סיפורה הנפתל של התמונה "דיוקנה של אדלה בלוך-באואר"

הכתבה מאת צור ארליך

הופיעה שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 26-22, בכותרת "'המונה ליזה האוסטרית'".

אם היא לא הייתה טובלת בזהב, טובעת בזהב, נוצצת במה שמרוב קיטש כבר איננו קיטש, משכשכת את הפנטזיה המודרנית בהילת קדושה של פסיפס ביזנטי, זה כנראה לא היה זה. דיוקנה של אדֵלֶה בלוך-באואר כמו נולד להיות, מאה שנה לאחר שצויר, התמונה היקרה ביותר בתולדות המכירות הפומביות. הוא נולד עם כפית זהב בפה. 

השמות הגדולים של התקופה מרפרפים סביב התמונה, המצייר והמצוירת, מי כפרפר יום צבעוני ומי כפרפר לילה. כמעט כל הכוחות הרוחניים שעמדו על סף המאה העשרים לעצב את העולם לטוב ולרע חגו ברדיוס מאות מטרים ספורים סביב העלמה היהודייה הזו לבית באואר, וסביב הצייר גוסטב קְלִימְט שצייר אותה. גלגוליה של התמונה וגאולתה, ביזתה וביזיונה, הם תמצית סיפורן של וינה המעטירה, של אוסטריה, של אירופה, וגם של היהדות בת זמננו. 

הנה כך, על פי תיאורה של אן-מארי אוקונור בספרה החדש 'האישה בזהב', גזל את התמונה, היישר מדירתה של המצוירת המנוחה, פקיד נאצי בכיר ושמו אריך פיהרר. "פיהרר התקדם אל תוך החדר האפלולי והקר. ואז הבחין בַּטֶרף שלו. רגע אחד עמד לפני הציור והתבונן. הנה הפורטרט שהפנט את וינה בתחילת המאה. ציור שניחן בעוצמה של מוצרט אך נוצר בראשית עידן הנפש של פרויד. בציור הזה פגש העבר הנוצץ של וינה את ההווה האכזרי. כעת יפגוש את העתיד". 

העולם רעב למסר יהודי: עם הרב הלורד יונתן זקס

המוסף המיוחד J100 צורף ביום ו' האחרון (כ"ב בסיון תשע"ג, 31.5.2013) ל'מקור ראשון' ולמהדורת המנויים של מעריב. על פי השער והפרסומות גיליון זה מוקדש למאה היהודים המשפיעים בעולם. למעשה הוא הרבה יותר מכך. זהו גם דוח עיתונאי מקיף ומגוון על מצב האומה, כלומר מצב העם היהודי, בעיקר בתפוצות. במקום ה-33 ברשימת המשפיעים דורג רבה הראשי היוצא של בריטניה, הלורד יונתן זקס (או ג'ונתן סאקס, כפי שיש כותבים). אחד משני הראיונות הארוכים בגיליון הוא הראיון שערכתי איתו, המוגש לכם פה. אפשר לקרוא אותו, ולמצוא פריטים נוספים מן הגיליון, גם באתר nrg מעריב, כאן.

לא נראה שרבה הראשי של יהדות בריטניה הופתע למצוא את עצמו במקום מכובד ברשימת מאה היהודים המשפיעים. ההוגה והמנהיג היהודי, הנושא בתארים לורד, רב ופרופסור, שפגישות עבודה עם ראשי מדינות והופעות בתקשורת הבריטית הכללית הן לחם חוקו, לא צריך שנספר לו שהוא משפיע.

ספריו נקראים גם מחוץ לקהילה היהודית, בזכות יכולתו הנדירה לפנות לידענים ולהדיוטות בדיבור אחד, לשלב מפגן מרהיב של ידע בכל תחומי המדע והתרבות עם משפטי מחץ המחזיקים תורה שלמה על רגל אחת, ולבטא בהינף רטורי רעיונות רעננים ומורכבים. תענוג לתרגם את ספריו (וזה היה הגילוי הנאות, וגם גילוי הֲנאות). הרב יונתן זקס הוא יהודי משפיע, אבל יותר מכך הוא מגלם יהדות שמשפיעה. זו המשימה שהציב לעצמו. "להוסיף את קולה של היהדות לשיחה העולמית", כהגדרתו.

"גיליתי שהעולם רעב למסר יהודי", הוא אומר. "מפתיע כמה התגובות נלהבות כשאתה מציג את הערכים היהודים. אני מתעניין במה שיש לנו במשותף עם אמונות אחרות, אבל יותר מכך במה שמבחין אותנו מהן. הרי השם 'ציוֹן' עניינו ציוּן: מה ששונה, שבולט. זו גם המשמעות העמוקה של קדוּשה. משהו מובחן, נבדל. והמעניין הוא שאחד הדברים החשובים המייחדים את היהדות הוא שהיא יודעת לחיות עם הבדלים. מעולם לא ניסינו לכבוש את העולם. לא אמרנו שאם אלוהים אחד אז יש רק דת אחת לגיטימית. אני חושב שהעולם צריך את המסר הזה במאה ה-21".

טייק אוויי: אז איך היה

נספח קטן לכתבה 'ביום אויב'.
חזרתי מההצגה בימק"א בירושלים - הבכורה הרשמית, אני חושב. בשבועיים הקרובים תהיה עוד אחת בתל אביב ושתיים בירושלים, בתיאטרון החאן.
ובכן -
לבוא? כן.
תיאטרון: כן, זה מסוג ההצגות שבשבילן אמנות התיאטרון צריכה להתקיים למרות הקולנוע. לא כל הצגה היא כזו.
שחקנים? מעולים.
משחק? מרשים. פיצוצי אפילו.
מחזיקים את ההצגה: קדר ודנה. פלאי תבל. שתי השחקניות האחרות (בסוף במקום בונה משחקת סיון בן ישעיה) נותנות מופע טוב בהתחלה אבל תפקידם נגמר בזה.
מסר? עמום רוב הזמן, פשטני בסוף.
עלילה: מי אמר שצריך.
אולם ימק"א: היפה בישראל, קלאסה של הקלאסה, אירופה קטנה במזרח התיכון. אבל קשה להבין איך אולם עם תקרה כה גבוהה ספוג כל כך בסירחון סיגריות.
שמאלני? האמת, לאו דווקא. המסר, בסופו של דבר, הוא שרע להילחם ולריב, ושצריך לעשות שלום תמורת שלום. שזה בעצם מה שנחשב בארץ מסר ימני.
קהל: צריך בדחיפות עוד הרבה. חבל שהאולם ריק. מגיע להם יותר.
לדוסים כבדים? לא. תיאלצו לוותר.
למי שלא יודע ערבית? מסתדרים מצוין. מה שחשוב מתורגם איכשהו.

מי מכיר את השיר שבקיר: שיר פוליטי עלום-כותב נגד אצ"ל

כתב אליי אתמול אלעזר אליאש מחיפה - אדריכל, יליד רחובות:

אתמול מלאו 66 שנים לפריצת כלא עכו.

אני, בהיותי נער בגדנ"ע הדבקתי על קירות הבתים כרוז (בעכשווית: פשקוויל) של ההגנה עם השיר המצורף, "'איגרת תודה', במלאת 30 [יום] ל'שחרור' עכו".

ללמדנו שמאז ומתמיד הייתה ההגחכה נשק מועדף בוויכוחים בין יריבים פוליטיים, וגם שמאז ומתמיד גויסה הפואזיה.

על הכרוז היו חתומים "נאמני היישוב" כנגד ה"פורשים". לא הצלחתי לברר מי כתב, כן הצלחתי לוודא שלא היה זה אלתרמן.

הכרוז ובו השיר שמור אצל מר אליאש, והוא מצא עותק שלו גם בארכיון ההגנה. ומכיוון שהימים רחוקים ודעתו של הקורא המצוי דחוקה, אקדים ואסביר - השיר כתוב בשמו של מחבל ערבי, המודה לאצ"ל על שפרץ לכלא עכו לשחרר את אסירי הארגון, כשכן גם הוא, ועוד ערבים, הצליחו לברוח בהזדמנות זו.

בִּיוּם אויב: יחסי יהודים-ערבים במבחן במה

מאת צור ארליך

הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-28.
לביקורת קצרה לאחר הבכורה

כנראה נעצתי בהן עיני עגל כשהן העבירו זו לזו, לנגיסות סירוגין, פלפל אדום מוארך. או שֶמא גמבה. רוצה ביס? תאכל, זה אורגני, טבעי, הציעו לי בּוֹנָה ודנה בעוד הירק הדשן והחלול עובר מפה לפה ופניי מקבלות כנראה את צבעו. מה אפשר לעשות, לעיניים שלי יש חיים משלהן, וגם לפנים, בעיקר לנוכח מראות משונים. צבאות גופי אינם סרים למָרותי כפי שזה אצלם, אצל בונה ודנה וקַדַר, השלישייה שמילאה אותו ערב את חלל חדר החזרות של קבוצת Y-theater, תיאטרון לָמָה בתרגום חופשי, בפעלולים ובתעלולים ובצהלולים, החליפה הבעות פנים ושפות דיבור על פי פקודה, ניהלה קרבות תיאטרליים בדייקנות מחושבת, והניפה שחקן את רעהו בלי למצמץ ובלי להתאמץ כהָנף הענף את הפלפל.

כלומר, לא בדיוק חדר חזרות, אלא חדר פנוי מאחורי הקפטריה בבניין ימק"א בירושלים. ולא בדיוק שלישייה, כי יש גם רביעית, ושמה פידאא, שלא הגיעה באותו ערב מחיפה לחזרה. ולא בדיוק חזרה, אלא עוד חוליה בשרשרת ההתפתחות הבלתי נגמרת של ההצגה טייק אוואי, הנכתבת ומִשְׁתַּכְתֶּבֶת מתוך משא ומתן מדיני מתמיד בין הצדדים המשחקים – היהודיות, הערבי והדרוזית-שמגדירה-עצמה-פלשתינית. ולא בדיוק רביעייה, כי הארבעה שעולים לבמה הם זיקוק של תהליך תרגול-ויצירה ממושך של קבוצה בת 17 איש, חובבי משחק תושבי ירושלים והסביבה, בני כמה דתות ועמים ולשונות, שנפגשה לאורך שנתיים כדי ללבן, להשמיע, לשמוע ולהתווכח על ידי תרגילי תיאטרון.

'טייק אוואי', לא בדיוק הצגה במובן הקלאסי, היא התוצר המתהווה. העלילה מתרחשת בהר שהוא מזבלה שהיא גם שכונה ארעית. תושביה הם אנשים שלכל אחד מהם הייתה סיבה משלו לברוח ולהקים את ביתו דווקא בה. אשת עסקים מגיעה למקום ומחליטה ליזום בו פרויקט נדל"ני. היא מגייסת לצדה חלק מהתושבים, תוך שהיא מערערת את המרקם המקומי ומניעה את העלילה. "מתוך המפגשים והתרגילים", מספרת דנה גלסר, שחקנית כאן ואשת מָחול שאר הזמן, "לאט לאט התחלנו להתעסק בתכנים של זבל".

שיפוט מהיר 3: על ביקורת עצמית ועל היעדרה

על 'תקווה (טרגדיה)' מאת שלום אוסלנדר, 'קצב התמוססות הקרחונים' מאת יזהר הר-לב ו'מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל' מאת יוחאי אופנהיימר. מופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב'.   הגרסה כאן מתוקנת ומורחבת מעט. 

הַשְּׁטָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה. על ארבעה משוררים

ההחלטה להקדיש את סדרת השטרות החדשה לארבעה ענקים שעיצבו את השירה העברית המודרנית ואת הנפש הציונית וההומנית המודרנית התקבלה לפני שנתיים. ואז כתבתי את הטור שלהלן, שלרגל התעוררותה המחודשת של הסערה העדתית הבוקר נאה לפרסמו שוב בלי לשנות בו מילה.

רוח במקום נשיאים

הִתְאַפְּקוּ, פּוֹלִיטִיקָאִים. עוֹד תָּשׁוּבוּ לַמַּחְזוֹר.

פּוֹלִיטִיקָאֵי הַשֵּׁד – 

עוּפוּ, שׁוּבוּ הַבַּקְבּוּקָה.

תּוֹר הַקֶּסֶם בָּא לַכֶּסֶף: מוּל עֵינֵינוּ הַחוֹזוֹת

הַשְּׁטָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה. גַּם אִם אֵין לָהֶם דַּרְבּוּקָה.

הַשְּׁטָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה. עֹשֶׁר רַב זֶה לֹא נוֹתֵן לִי,

אֲבָל אֹשֶׁר כֵּן. וְעֹנֶג. וְגַם גְּרָם שֶׁל גַּאֲוָה. 

טוֹב שֶׁבָּא אֵלֵינוּ חוּצְנִיק שֶׁהַשֵּׁם שֶׁלּוֹ הוּא סְטֶנְלִי

לְהַזְכִּיר לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ שָׂפָה שָׁוָה שָׁוָה. 

סְטֶנְלִי פִישֶׁר, אִישׁ פִינַנְסִים שֶׁנּוֹלַד בִּשְׂפַת אוֹבָּמָה,

שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ מֵאַיִן וּלְאָן וּמַה וְלָמָּה.

שֶׁמַּזְכִּיר עַל גַּב הַכֶּסֶף מַה פֵּרוּשׁ לִהְיוֹת נִכְסָף.

שֶׁמּוֹסִיף מֵעַל לָעֵרֶךְ אֶת הָעֵרֶךְ הַמּוּסָף.

שֶּׁמֵּעִיר בָּנוּ כְּמִיהָה מֵעַל לַכַּמָּה.

שֶׁבּוֹחֵר בָּעֲנָקִים. שֶׁמַּצִּיעַ אֶת אַרְבַּעַת

יְלִידֶיהָ שֶׁל רָפָה וּדְגוּשָׁה וּמְרַחֶפֶת,

וּמְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם חֻלֵּנוּ בִּשְׁטָרוֹת וּבְטַבַּעַת

גַּם בְּעֵת קִנְיַן סוּדָר וּנְקִיטַת חֵפֶץ.

שֶׁמַּכְנִיס לָנוּ לַכִּיס וְלָאַרְנָק

אֶת אַרְבַּעַת הַגְּדוֹלִים, עֲנָק עֲנָק.

אֶת רָחֵל רַכַּת הָעַיִן קְשַׁת הַיּוֹם מֵהַכִּנֶּרֶת

עִם הַפֶּצַע וְהַצֳּרִי וְהַנַּחַת וְהַדְּוַי,

שֶׁנִּיבָהּ נִדְמֶה כַּלֶּחֶם אַךְ תּוֹכוֹ כַּרְכּוֹם וָנֵרְדְּ,

שֶׁנְּבוֹ לָהּ עַל הָאָרֶץ וְחַדְרָהּ הוּא מֶרְחָבַי;

איך להיות ישראלי: שירה קלה בעברית קלה, שלושת החודשים הראשונים

בחודשים האחרונים אני מפרסם טור-שירי קבוע נוסף, של שירה קלה בעברית קלה, בירחון ללומדי העברית IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט. השירים מנסים גם ללמד משהו על עברית או על החיים בישראל. הנה שלושת הראשונים.

גיבורי המלחמה האחרת: נפגעי הטרור מספרים את עצמם

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, עמ' 29-26. 

"ואז", מספרת שֵׁלָה רוזנק-שורשן, "הגיע מייל שהודיע שזו הזדמנות אחרונה להצטלם לפרויקט התיעוד. התקשרתי. באתי. ישבתי איתם שלוש שעות. הרגשתי כמו האנשים המשוגעים שמתחילים לדבר ולא מפסיקים. כי אף על פי שכבר סיפרתי הרבה את הסיפור שלי, על דורון ועל החיים בכפר-דרום ועל הירצחו סמוך לשם, תמיד זה היה במסגרת של הרצאות ושיחות, והתמקד בנושא של אמונה בצל משבר; ופה בפעם הראשונה עצרתי, והסתכלתי אחורה, על בית הוריי, וקדימה, על הבית החדש שבניתי, וזה היה לאסוף את כל מה שאני מאמינה בו; את כל השקפת העולם שלי, בעקבות החיים, בעקבות השכול. הרגשתי שיש לי הזדמנות לומר הכול ברצף, ואחר כך אני יכולה למות. פעם אחת בצורה מסודרת".

זה היה בכלל במיזם הקודם. אחר לגמרי, כביכול. מיזם תיעודי של ראיונות מצולמים, חופשיים וארוכים, עם יוצאי גוש קטיף. צולמו 800 כאלו. 600 מתוכם כשהמראיין הוא מורדי קרשנר. שֵלה הייתה בסך הכול מרואיינת, וגם זה, כאמור, בקושי: הרי לרגל נישואיה השנִיים עזבה את גוש קטיף עוד לפני העקירה.

לאחר זמן, לפני שנתיים ומשהו, הציע לה קרשנר לערוך מיזם דומה, עם אנשים שנפגעו בפיגועי טרור, בגופם או בנפשם או באובדן בני משפחתם. רוזנק-שורשן הפעם על תקן אשת ארגון משפחות שכולי הטרור 'להמשיך לחיות ביחד'. אלמלא הייתה מתראיינת כבר למיזם של גוש קטיף, הייתה מתראיינת לזה הנוכחי; היא פשוט משוכנעת שהייתה אומרת בדיוק אותו דבר. כי זה הרי הרעיון ב'לספר את היום', הפרויקט הנוכחי, וגם בקודמו: לצאת ממרכז הכובד של הטראומה שטלטלה את החיים, ולספר את החיים המטולטלים כולם.

שיפוט מהיר 2: אבנר בן-נר מורקמי

הופיע אתמול במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 22. על 'המסע הלילי הארוך הביתה' מאת יצחק בן-נר, 'שקרים מהבוידעם' מאת תמרה אבנר, 'המתקפה על המאפייה' מאת הרוקי מורקמי.

עצות מרפות ידיים למשוררים בדחק ג

בכרך ג החדש (מארס 2013) של כתב העת דְחָק, פרי רוחו ויוזמותיו ועריכתו של יהודה ויזן, 620 עמודים ובהם רוב מכמנים. מהמבקר (רביזור) של גוגול במלואו בתרגום רועי חן עד מאמרי ביקורת נרחבים וקטלניים במיוחד (וכרגיל) של אמנון נבות. פרשת השבוע הנוכחית, שמיני, זוכה במקרה או לא במקרה לכבוד גדול, עם פיוטי 'יוצר' לפרשה זו מאת רב סעדיה גאון בההדרת יוסף טובי, המוסיף ומספר הרבה על היוצר ובעיקר על היוצר שלו. לצד היוצר יש גם עובד, הלא הוא אובידיוס, שאת ה'מטמורפוזות' שלו תרגם לעברית בתקופת הרנסנס שבתאי חיים מאריני בכותרת 'שירי החליפות אשר לעובד' וההדירה דבורה ברגמן. לעמינדב דיקמן אולי אסור לי להחמיא בקול רם, כי למדתי אצלו, אבל נפלאו, פשוט נפלאו, הסנוניות שהוא משחרר מספרו העתידי 'למצער שתיים' (שם זמני) - תרגומים לשירה יוונית ורומית שלצד כל אחד מהם שיר שדיקמן עצמו חיבר בהשראתו. רצף של כמה טקסטים בכרך מוקדש לתרגום דברי משוררים וסופרים על משלח ידם זה, ובפרט לעצות שלהם לבעלי שאיפות ספרותיות. כלולים בו שני דברים קטנים שיהודה איתר בשבילי ותרגמתי מאנגלית. והם יובאו כאן. 

ולטר אלכסנדר ריילי (1922-1861)

האמן

הָאָמָּן וְאִשְׁתּוֹ, אֵשֶׁת בִּישׁ,

מְקַיְּמִים חַיֵּי פַּחַד וָרִישׁ,

מֻקָּפִים בְּתִלֵּי תּוֹצָרָיו

שֶׁבַּשּׁוּק אֵין בִּקּוּשׁ לָהֶם רַב.

לָעוֹלָם יֵשׁ מַרְאֶה דֵּי נָעִים;

הָאָמָּן מְחַתְּכוֹ לִטְלָאִים.

מִתְקַשְׁקֵשׁ עִם פִּלְאֵי הַבּוֹרֵא

וְהוֹפְכָם מוּזָרִים לְמַרְאֶה.

הָאָמָּן, אִישׁ נוֹרָא שֶׁכָּזֶה,

אִם יָכוֹל – הוּא אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה;

הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁאֵין הוּא יָכוֹל,

וְעֵינֵינוּ זְרוּיוֹת מִן הַחוֹל.

הָאָמָּן בְּיַשְׁרוּת מִכְחוֹלוֹ

מְעַקֵּם עוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא לֹא,

וּמַגִּישׁ חֶשְׁבּוֹנִית עַל הַזְּמַן

שֶׁהִקְדִּישׁ לַעֲווֹן שֶׁזָּמַם.

מאנגלית: צור ארליך 

יש מקיז דם בקהל? - על המהדורה העברית הראשונה של "הרפואה במקרא ובתלמוד"

איור: שי צ'רקה

אבותינו הקדומים ריפאו את חוליהם בעזרת כבד של כלב ומי כליות של תיש, אבל החזיקו בתפיסה מתקדמת מאוד של היגיינה, הבינו את רעיון החיסון גם בלי לדעת על נוגדנים וחיידקים, והקדימו את סביבתם בהכרה שהלב נמצא בצד שמאל. מאה שנה לאחר חיבור המחקר המקיף ביותר עד היום על הרפואה במקרא ובתלמוד, נמצא לו סוף סוף גואל עברי

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום.

שיפוט מהיר 1: אהרן מגד, נתיבה בן-יהודה, על סטראנס

המדור "שיפוט מהיר" חוזר למדור הספרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. נכון לעכשיו נכתוב אותו ברוטציה, ד"ר שמואל פאוסט ואני, והמדור יופיע אחת לשבועיים.

בגיליון שהופיע אתמול זכיתי לחנוך את המדור המחודש, עם רשימות תמציתיות על שלושה ספרים חדשים: קברות התאווה מאת אהרן מגד, מחברות נתיבה בעריכת רוביק רוזנטל, ומסתורין באַיסברגטאון מאת על סטראנס. ככל שהרשימות קצרות, בעיתון המודפס הן אפילו קוצרו עוד טיפ טיפה; הנה הן כאן במלואן.