טייק אוויי: אז איך היה

נספח קטן לכתבה 'ביום אויב'.
חזרתי מההצגה בימק"א בירושלים - הבכורה הרשמית, אני חושב. בשבועיים הקרובים תהיה עוד אחת בתל אביב ושתיים בירושלים, בתיאטרון החאן.
ובכן -
לבוא? כן.
תיאטרון: כן, זה מסוג ההצגות שבשבילן אמנות התיאטרון צריכה להתקיים למרות הקולנוע. לא כל הצגה היא כזו.
שחקנים? מעולים.
משחק? מרשים. פיצוצי אפילו.
מחזיקים את ההצגה: קדר ודנה. פלאי תבל. שתי השחקניות האחרות (בסוף במקום בונה משחקת סיון בן ישעיה) נותנות מופע טוב בהתחלה אבל תפקידם נגמר בזה.
מסר? עמום רוב הזמן, פשטני בסוף.
עלילה: מי אמר שצריך.
אולם ימק"א: היפה בישראל, קלאסה של הקלאסה, אירופה קטנה במזרח התיכון. אבל קשה להבין איך אולם עם תקרה כה גבוהה ספוג כל כך בסירחון סיגריות.
שמאלני? האמת, לאו דווקא. המסר, בסופו של דבר, הוא שרע להילחם ולריב, ושצריך לעשות שלום תמורת שלום. שזה בעצם מה שנחשב בארץ מסר ימני.
קהל: צריך בדחיפות עוד הרבה. חבל שהאולם ריק. מגיע להם יותר.
לדוסים כבדים? לא. תיאלצו לוותר.
למי שלא יודע ערבית? מסתדרים מצוין. מה שחשוב מתורגם איכשהו.

מי מכיר את השיר שבקיר: שיר פוליטי עלום-כותב נגד אצ"ל

כתב אליי אתמול אלעזר אליאש מחיפה - אדריכל, יליד רחובות:

אתמול מלאו 66 שנים לפריצת כלא עכו.

אני, בהיותי נער בגדנ"ע הדבקתי על קירות הבתים כרוז (בעכשווית: פשקוויל) של ההגנה עם השיר המצורף, "'איגרת תודה', במלאת 30 [יום] ל'שחרור' עכו".

ללמדנו שמאז ומתמיד הייתה ההגחכה נשק מועדף בוויכוחים בין יריבים פוליטיים, וגם שמאז ומתמיד גויסה הפואזיה.

על הכרוז היו חתומים "נאמני היישוב" כנגד ה"פורשים". לא הצלחתי לברר מי כתב, כן הצלחתי לוודא שלא היה זה אלתרמן.

הכרוז ובו השיר שמור אצל מר אליאש, והוא מצא עותק שלו גם בארכיון ההגנה. ומכיוון שהימים רחוקים ודעתו של הקורא המצוי דחוקה, אקדים ואסביר - השיר כתוב בשמו של מחבל ערבי, המודה לאצ"ל על שפרץ לכלא עכו לשחרר את אסירי הארגון, כשכן גם הוא, ועוד ערבים, הצליחו לברוח בהזדמנות זו.

בִּיוּם אויב: יחסי יהודים-ערבים במבחן במה

מאת צור ארליך

הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-28.
לביקורת קצרה לאחר הבכורה

כנראה נעצתי בהן עיני עגל כשהן העבירו זו לזו, לנגיסות סירוגין, פלפל אדום מוארך. או שֶמא גמבה. רוצה ביס? תאכל, זה אורגני, טבעי, הציעו לי בּוֹנָה ודנה בעוד הירק הדשן והחלול עובר מפה לפה ופניי מקבלות כנראה את צבעו. מה אפשר לעשות, לעיניים שלי יש חיים משלהן, וגם לפנים, בעיקר לנוכח מראות משונים. צבאות גופי אינם סרים למָרותי כפי שזה אצלם, אצל בונה ודנה וקַדַר, השלישייה שמילאה אותו ערב את חלל חדר החזרות של קבוצת Y-theater, תיאטרון לָמָה בתרגום חופשי, בפעלולים ובתעלולים ובצהלולים, החליפה הבעות פנים ושפות דיבור על פי פקודה, ניהלה קרבות תיאטרליים בדייקנות מחושבת, והניפה שחקן את רעהו בלי למצמץ ובלי להתאמץ כהָנף הענף את הפלפל.

כלומר, לא בדיוק חדר חזרות, אלא חדר פנוי מאחורי הקפטריה בבניין ימק"א בירושלים. ולא בדיוק שלישייה, כי יש גם רביעית, ושמה פידאא, שלא הגיעה באותו ערב מחיפה לחזרה. ולא בדיוק חזרה, אלא עוד חוליה בשרשרת ההתפתחות הבלתי נגמרת של ההצגה טייק אוואי, הנכתבת ומִשְׁתַּכְתֶּבֶת מתוך משא ומתן מדיני מתמיד בין הצדדים המשחקים – היהודיות, הערבי והדרוזית-שמגדירה-עצמה-פלשתינית. ולא בדיוק רביעייה, כי הארבעה שעולים לבמה הם זיקוק של תהליך תרגול-ויצירה ממושך של קבוצה בת 17 איש, חובבי משחק תושבי ירושלים והסביבה, בני כמה דתות ועמים ולשונות, שנפגשה לאורך שנתיים כדי ללבן, להשמיע, לשמוע ולהתווכח על ידי תרגילי תיאטרון.

'טייק אוואי', לא בדיוק הצגה במובן הקלאסי, היא התוצר המתהווה. העלילה מתרחשת בהר שהוא מזבלה שהיא גם שכונה ארעית. תושביה הם אנשים שלכל אחד מהם הייתה סיבה משלו לברוח ולהקים את ביתו דווקא בה. אשת עסקים מגיעה למקום ומחליטה ליזום בו פרויקט נדל"ני. היא מגייסת לצדה חלק מהתושבים, תוך שהיא מערערת את המרקם המקומי ומניעה את העלילה. "מתוך המפגשים והתרגילים", מספרת דנה גלסר, שחקנית כאן ואשת מָחול שאר הזמן, "לאט לאט התחלנו להתעסק בתכנים של זבל".

שיפוט מהיר 3: על ביקורת עצמית ועל היעדרה

על 'תקווה (טרגדיה)' מאת שלום אוסלנדר, 'קצב התמוססות הקרחונים' מאת יזהר הר-לב ו'מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל' מאת יוחאי אופנהיימר. מופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב'.   הגרסה כאן מתוקנת ומורחבת מעט. 

הַשְּׁטָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה. על ארבעה משוררים

ההחלטה להקדיש את סדרת השטרות החדשה לארבעה ענקים שעיצבו את השירה העברית המודרנית ואת הנפש הציונית וההומנית המודרנית התקבלה לפני שנתיים. ואז כתבתי את הטור שלהלן, שלרגל התעוררותה המחודשת של הסערה העדתית הבוקר נאה לפרסמו שוב בלי לשנות בו מילה.

רוח במקום נשיאים

הִתְאַפְּקוּ, פּוֹלִיטִיקָאִים. עוֹד תָּשׁוּבוּ לַמַּחְזוֹר.

פּוֹלִיטִיקָאֵי הַשֵּׁד – 

עוּפוּ, שׁוּבוּ הַבַּקְבּוּקָה.

תּוֹר הַקֶּסֶם בָּא לַכֶּסֶף: מוּל עֵינֵינוּ הַחוֹזוֹת

הַשְּׁטָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה. גַּם אִם אֵין לָהֶם דַּרְבּוּקָה.

הַשְּׁטָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה. עֹשֶׁר רַב זֶה לֹא נוֹתֵן לִי,

אֲבָל אֹשֶׁר כֵּן. וְעֹנֶג. וְגַם גְּרָם שֶׁל גַּאֲוָה. 

טוֹב שֶׁבָּא אֵלֵינוּ חוּצְנִיק שֶׁהַשֵּׁם שֶׁלּוֹ הוּא סְטֶנְלִי

לְהַזְכִּיר לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ שָׂפָה שָׁוָה שָׁוָה. 

סְטֶנְלִי פִישֶׁר, אִישׁ פִינַנְסִים שֶׁנּוֹלַד בִּשְׂפַת אוֹבָּמָה,

שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ מֵאַיִן וּלְאָן וּמַה וְלָמָּה.

שֶׁמַּזְכִּיר עַל גַּב הַכֶּסֶף מַה פֵּרוּשׁ לִהְיוֹת נִכְסָף.

שֶׁמּוֹסִיף מֵעַל לָעֵרֶךְ אֶת הָעֵרֶךְ הַמּוּסָף.

שֶּׁמֵּעִיר בָּנוּ כְּמִיהָה מֵעַל לַכַּמָּה.

שֶׁבּוֹחֵר בָּעֲנָקִים. שֶׁמַּצִּיעַ אֶת אַרְבַּעַת

יְלִידֶיהָ שֶׁל רָפָה וּדְגוּשָׁה וּמְרַחֶפֶת,

וּמְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם חֻלֵּנוּ בִּשְׁטָרוֹת וּבְטַבַּעַת

גַּם בְּעֵת קִנְיַן סוּדָר וּנְקִיטַת חֵפֶץ.

שֶׁמַּכְנִיס לָנוּ לַכִּיס וְלָאַרְנָק

אֶת אַרְבַּעַת הַגְּדוֹלִים, עֲנָק עֲנָק.

אֶת רָחֵל רַכַּת הָעַיִן קְשַׁת הַיּוֹם מֵהַכִּנֶּרֶת

עִם הַפֶּצַע וְהַצֳּרִי וְהַנַּחַת וְהַדְּוַי,

שֶׁנִּיבָהּ נִדְמֶה כַּלֶּחֶם אַךְ תּוֹכוֹ כַּרְכּוֹם וָנֵרְדְּ,

שֶׁנְּבוֹ לָהּ עַל הָאָרֶץ וְחַדְרָהּ הוּא מֶרְחָבַי;

איך להיות ישראלי: שירה קלה בעברית קלה, שלושת החודשים הראשונים

בחודשים האחרונים אני מפרסם טור-שירי קבוע נוסף, של שירה קלה בעברית קלה, בירחון ללומדי העברית IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט. השירים מנסים גם ללמד משהו על עברית או על החיים בישראל. הנה שלושת הראשונים.

גיבורי המלחמה האחרת: נפגעי הטרור מספרים את עצמם

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, עמ' 29-26. 

"ואז", מספרת שֵׁלָה רוזנק-שורשן, "הגיע מייל שהודיע שזו הזדמנות אחרונה להצטלם לפרויקט התיעוד. התקשרתי. באתי. ישבתי איתם שלוש שעות. הרגשתי כמו האנשים המשוגעים שמתחילים לדבר ולא מפסיקים. כי אף על פי שכבר סיפרתי הרבה את הסיפור שלי, על דורון ועל החיים בכפר-דרום ועל הירצחו סמוך לשם, תמיד זה היה במסגרת של הרצאות ושיחות, והתמקד בנושא של אמונה בצל משבר; ופה בפעם הראשונה עצרתי, והסתכלתי אחורה, על בית הוריי, וקדימה, על הבית החדש שבניתי, וזה היה לאסוף את כל מה שאני מאמינה בו; את כל השקפת העולם שלי, בעקבות החיים, בעקבות השכול. הרגשתי שיש לי הזדמנות לומר הכול ברצף, ואחר כך אני יכולה למות. פעם אחת בצורה מסודרת".

זה היה בכלל במיזם הקודם. אחר לגמרי, כביכול. מיזם תיעודי של ראיונות מצולמים, חופשיים וארוכים, עם יוצאי גוש קטיף. צולמו 800 כאלו. 600 מתוכם כשהמראיין הוא מורדי קרשנר. שֵלה הייתה בסך הכול מרואיינת, וגם זה, כאמור, בקושי: הרי לרגל נישואיה השנִיים עזבה את גוש קטיף עוד לפני העקירה.

לאחר זמן, לפני שנתיים ומשהו, הציע לה קרשנר לערוך מיזם דומה, עם אנשים שנפגעו בפיגועי טרור, בגופם או בנפשם או באובדן בני משפחתם. רוזנק-שורשן הפעם על תקן אשת ארגון משפחות שכולי הטרור 'להמשיך לחיות ביחד'. אלמלא הייתה מתראיינת כבר למיזם של גוש קטיף, הייתה מתראיינת לזה הנוכחי; היא פשוט משוכנעת שהייתה אומרת בדיוק אותו דבר. כי זה הרי הרעיון ב'לספר את היום', הפרויקט הנוכחי, וגם בקודמו: לצאת ממרכז הכובד של הטראומה שטלטלה את החיים, ולספר את החיים המטולטלים כולם.

שיפוט מהיר 2: אבנר בן-נר מורקמי

הופיע אתמול במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 22. על 'המסע הלילי הארוך הביתה' מאת יצחק בן-נר, 'שקרים מהבוידעם' מאת תמרה אבנר, 'המתקפה על המאפייה' מאת הרוקי מורקמי.

עצות מרפות ידיים למשוררים בדחק ג

בכרך ג החדש (מארס 2013) של כתב העת דְחָק, פרי רוחו ויוזמותיו ועריכתו של יהודה ויזן, 620 עמודים ובהם רוב מכמנים. מהמבקר (רביזור) של גוגול במלואו בתרגום רועי חן עד מאמרי ביקורת נרחבים וקטלניים במיוחד (וכרגיל) של אמנון נבות. פרשת השבוע הנוכחית, שמיני, זוכה במקרה או לא במקרה לכבוד גדול, עם פיוטי 'יוצר' לפרשה זו מאת רב סעדיה גאון בההדרת יוסף טובי, המוסיף ומספר הרבה על היוצר ובעיקר על היוצר שלו. לצד היוצר יש גם עובד, הלא הוא אובידיוס, שאת ה'מטמורפוזות' שלו תרגם לעברית בתקופת הרנסנס שבתאי חיים מאריני בכותרת 'שירי החליפות אשר לעובד' וההדירה דבורה ברגמן. לעמינדב דיקמן אולי אסור לי להחמיא בקול רם, כי למדתי אצלו, אבל נפלאו, פשוט נפלאו, הסנוניות שהוא משחרר מספרו העתידי 'למצער שתיים' (שם זמני) - תרגומים לשירה יוונית ורומית שלצד כל אחד מהם שיר שדיקמן עצמו חיבר בהשראתו. רצף של כמה טקסטים בכרך מוקדש לתרגום דברי משוררים וסופרים על משלח ידם זה, ובפרט לעצות שלהם לבעלי שאיפות ספרותיות. כלולים בו שני דברים קטנים שיהודה איתר בשבילי ותרגמתי מאנגלית. והם יובאו כאן. 

ולטר אלכסנדר ריילי (1922-1861)

האמן

הָאָמָּן וְאִשְׁתּוֹ, אֵשֶׁת בִּישׁ,

מְקַיְּמִים חַיֵּי פַּחַד וָרִישׁ,

מֻקָּפִים בְּתִלֵּי תּוֹצָרָיו

שֶׁבַּשּׁוּק אֵין בִּקּוּשׁ לָהֶם רַב.

לָעוֹלָם יֵשׁ מַרְאֶה דֵּי נָעִים;

הָאָמָּן מְחַתְּכוֹ לִטְלָאִים.

מִתְקַשְׁקֵשׁ עִם פִּלְאֵי הַבּוֹרֵא

וְהוֹפְכָם מוּזָרִים לְמַרְאֶה.

הָאָמָּן, אִישׁ נוֹרָא שֶׁכָּזֶה,

אִם יָכוֹל – הוּא אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה;

הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁאֵין הוּא יָכוֹל,

וְעֵינֵינוּ זְרוּיוֹת מִן הַחוֹל.

הָאָמָּן בְּיַשְׁרוּת מִכְחוֹלוֹ

מְעַקֵּם עוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא לֹא,

וּמַגִּישׁ חֶשְׁבּוֹנִית עַל הַזְּמַן

שֶׁהִקְדִּישׁ לַעֲווֹן שֶׁזָּמַם.

מאנגלית: צור ארליך 

יש מקיז דם בקהל? - על המהדורה העברית הראשונה של "הרפואה במקרא ובתלמוד"

איור: שי צ'רקה

אבותינו הקדומים ריפאו את חוליהם בעזרת כבד של כלב ומי כליות של תיש, אבל החזיקו בתפיסה מתקדמת מאוד של היגיינה, הבינו את רעיון החיסון גם בלי לדעת על נוגדנים וחיידקים, והקדימו את סביבתם בהכרה שהלב נמצא בצד שמאל. מאה שנה לאחר חיבור המחקר המקיף ביותר עד היום על הרפואה במקרא ובתלמוד, נמצא לו סוף סוף גואל עברי

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום.

שיפוט מהיר 1: אהרן מגד, נתיבה בן-יהודה, על סטראנס

המדור "שיפוט מהיר" חוזר למדור הספרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. נכון לעכשיו נכתוב אותו ברוטציה, ד"ר שמואל פאוסט ואני, והמדור יופיע אחת לשבועיים.

בגיליון שהופיע אתמול זכיתי לחנוך את המדור המחודש, עם רשימות תמציתיות על שלושה ספרים חדשים: קברות התאווה מאת אהרן מגד, מחברות נתיבה בעריכת רוביק רוזנטל, ומסתורין באַיסברגטאון מאת על סטראנס. ככל שהרשימות קצרות, בעיתון המודפס הן אפילו קוצרו עוד טיפ טיפה; הנה הן כאן במלואן.

רזאל בבית המדרש, גרסת הרמב"ם

בשבוע שעבר, בטקס סיום שנת לימוד של פרק רמב"ם יומי בחינוך הממלכתי דתי (חמ"ד),  שר הזמר אהרן רזאל את שירו "קבעתי את מושבי בבית המדרש" בגרסה מיוחדת לאירוע, שכתבתי בהזמנת חמ"ד. הנה המילים המלאות: 

הזאת נעמי: עם הביוגרפיה החדשה של נעמי פרנקל

רב-סרן נעמי פרנקל, מדובבת לוחמים וגלאית שקר, בתפקיד. צה"ל, שנות השבעים.
התצלומים באדיבות ציפורה כוכבי-רייני

מברלין הנאצית לתעלת סואץ עם אריק שרון, מקיבוצי השומר הצעיר לחברון, מצמרת הברנז'ה התל-אביבית למדף הכי נידח בארון – דרכה הנפתלת של נעמי פרנקל מעולם לא נראתה כה מתבקשת מאליה כמו בביוגרפיה הארוכה החדשה שלה. 1,500 עמודים מסעירים פותרים את חידת חייה של הסופרת הבכירה של הימין הישראלי – ואולי לא. הוויכוח כנראה רק מתחיל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013, עמ' 34-28.

רפסודיה לצ'לו ולדפיקות לב

"מר מוות סר לביקור" - שיר שלי מימי מלחמת ראש השנה. הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ט באדר תשס"ב, 13.3.2002, בתקופת השיא של הטרור, שבועיים לפני מבצע חומת מגן, וסיפר  איך זה לקום כל בוקר אל יומך האולי-אחרון. יזהר פלורסהיים כתב סביבו לפני שנים אחדות יצירה מוזיקלית קצרה ונוגעת ללב, והנה העלה אותה באחרונה ליו-טיוב. לחצו על התמונה למעלה והסכיתו. הביצוע הוא של יזהר, ואת עיקר הקריינות עושה אשתו אלה. אחרי היצירה ההיא כתב על פיה, כפי שסופר בבלוג זה, יצירה תזמורתית ארוכה יותר, אופטימית יותר, ושמה סר מר המוות, שאף זכתה בפרס נאה. קצת דיכאון להיזכר בימי מלחמת הטרור, אבל לא יזיק לעשות זאת מפעם לפעם.

לנשר יש קול: עם מתן קולנשר על רוקנרול ימני

מתן קולנשר, מנהיג 'קולנשר והיונים', אוהב לסבך לעצמו את החיים. במקום לשיר שירי פופ קליטים על אהבה, הוא שר רוק מחאה על בירוקרטיה וסיאוב. במקום לצאת נגד הממשלה, הוא יוצא נגד בית המשפט העליון ומפרגן להתנחלויות. במקום לגור עם חברה, הוא נשוי לדתייה. אבל מה ששיגע את המורים שלו ב'רימון' היה דווקא הנטייה לכתוב בחרוזים

עטיפת הספר והאלבום 'תל-אבסורד' של מתן-ארז קולנשר, מאחור ומלפנים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, י"ד בשבט תשע"ג, 25.1.2013, עמ' 26-22, בכותרת 'רוק בקסבה'.